אבא עגום

קוראים לי אודי ואני מכור להדרכות הורים. אתם אמורים להגיד עכשיו: אוהבים אותך אודי ואני בטוח שאמרתם. בלב. ולא רק אני מכור, גם אשתי. משוטטים בעולם הלומים ומחפשים את הדבר הבא. את הייעוץ הבא. לשבת מול מישהי שמהנהנת מולך בשתיקה, מוסיפה מדי פעם "אההמאאם" מלא תבונה ומסתורי תוך כדי שאתה מספר על עוד איזו התנהלות כושלת שלך כהורה. הראשונה שלנו התעסקה בתרפיה באמנות. המשמעות היתה שהיא פוגשת את הבן שלך בין הררים של צבעים ופלסטלינה, משחקת איתו ותוך כדי נותנת באבחון ובהנהון. זה היה בסך הכול טוב. כל קשקוש ששירבט על דף היה סימבול לרגש כלשהו וכל עין של בובה שהוא יצר בפלסטלינה היתה מטאפורה למשהו יונגיאני. וזה קצת הרגיש כמו קורס בספרות או בקריאת שירה. היה לה שולחן מלא בחול שהם היו משחקים איתו. באחת הפגישות אמרה לנו שהנחש איתו שיחק בחול הוא בעצם סימבול פאלי ארכיטיפי מודחק. לרגע ניסיתי להיראות מכיל ומקבל את השיקוף אבל שמתי את עצמי על שומר מסך ולא התראינו מאז.

ההדרכה השנייה כבר היתה בקבוצה. ערימה של אנשים באים בזוגות, כמו תיבת נוח באמצע המבול של ההורות המתפרקת, בתשע בערב אחרי יום עבודה, משתפים את הדרמות ההוריות שלהם תוך כדי שהמנחה, ובכן, מהנהנת ונותנת תובנות. ואז, במקום להתמודד רק עם הבלגן של הילדים שלי, ישבתי לי בכל שבוע והייתי צריך להתמודד גם עם הבלגן של הילדים של האחרים. וזה היה משמח, לא אסתיר, הגילוי שכולם מתמודדים פחות או יותר עם אותו דרעק. אבל באיזשהו שלב, תוך כדי שאני מנסה לא להתעפץ מול האנשים שם, התחילו לי מחשבות רעות על אנשים בקבוצה – ברור שלילד שלך יש קטע עם גבולות תראי כמה את מדברת פה! ואתה, יושב לך מרוח על הכיסא תוך כדי צחקוקים כשאשתך מדברת וכל הזמן הולך להכין לה תה, ברור שהילד שלך יהיה עצבני, איך לא! מי יכול לחיות עם זה! והרגשתי רע על המחשבות האלה כי הרי בוא, אין שום התנהגות הורית שתהיה זרה לי. אבל המחשבות השליליות על כל מי שישב שם לא הפסיקו. במקביל הייתי גם שם לב שאני מדבר שם לא מעט כי, בכל זאת, קהל. הייתי יושב שם ומשתף בדילמה הורית כלשהי אבל זה רק היה תירוץ, אלה היו חמש עשרה דקות התהילה שלי, הייתי צולל לתוך מונולוג שבו אני יוצא גם רגיש וגם מצחיק, גם מתלבט וגם נחרץ, גם כן וגם מסתורי ולא הייתי עוצר, עם אוויר בכנפיים, כי אני בעצם דיוויד בואי + ריקי ג'רבייס בחבילה אחת באיצטדיון הומה אדם ולא תכלס איש עם צרבת דחוס לתוך כיסא של גן מול הורים עפוצים במתנ"ס המקומי שמתפללים לעצמם בלב שאני אסיים כבר. אז סיימתי.

מאז היו עוד הדרכות. אתה ואשתך יושבים מול מישהי ומתפתחת שלישייה, לא שלישיה כזו. רק פורמט שבו אתה עובר תחקיר מתמשך על הכשלים ההוריים שלך. זה תמיד מתחיל אותו דבר – המדריך או המדריכה יושבים מולך ומתחקרים את מה שהם קוראים לו "משפחת המוצא". שזו בעצם המשפחה בה גדלתי כי הרי ברור שאני משחזר בהורות שלי את הדפוסים של הילדות שלי אז חשוב להבין אותם אם רוצים לעזור לילד שלי. ואז לא רק אני אשם בהתנהגויות של הילדים שלי אלא גם ההורים שלי אשמים. וגם הם לא, כי גם הם גדלו במשפחה ומי שאשמים בעצם זה ההורים של ההורים שלי וההורים שלהם וכך הלאה הרחק להיסטוריה האינסופית של האשמה הורית. והם נותנים עצות. ואם העסק לא עובד, זה כמובן לא חונה אצלם אלא זה בגללך. לא עבדת עם הילד לפי ההנחיות או בגדול, יש לך התנגדות לטיפול. שזה בכלל נהיה קטע לאחרונה – כל מיני אנשים שנותנים לך שירות וכשהוא לא עובד הם איכשהו מעבירים את האחריות אליך. האנשים בגזרת הטיפול, אימון, ייעוץ וכל מה שעוסק ברגש, הם מומחים גדולים בכך. אם אין התקדמות הם שולפים את הג'וקר המושלם – טוב, זה שלך. זו התנגדות פנימית לטיפול ואני מזמין אותך לחקור את ההתנגדות הזו. והרגע הזה, בו האשמה על חוסר ההצלחה של השירות היא בעצם אצלך מכניס אותך ללופ שבו אתה לא יכול לומר כלום על איכות הטיפול כי כל אמירה עליו רק תסבך אותך בפרשנות נוספת על ההתנגדות שלך לטיפול. כי כאמור, זה שלך. וזה הולך ומתרחב בעולם, הטיעון הזה של "זה שלך" ואין לי ספק שזה עניין של זמן עד שהאינסטלטור שמגיע אליי הביתה ידפוק לי את הצנרת בעבודה שלו וכשאגיד לו על זה משהו הוא יאמר לי – שמע, אני מרגיש שהביקורת שלך על העבודה שלי היא התנגדות שיש לך מול התוכן שעולה פה שהוא, ובכן, נזילה בכיור. זה שלך.

נחזור להדרכות הורים. זה בדרך כלל נע על הציר שבין האגרסיבי (כן, תגיד לילד שאי אפשר, כן! שבתוכו הביקורת הסמויה שאתה איש נרפה מדי), ועד למכיל מאד (הילד צריך שיקשיבו לו עכשיו, הוא צריך חיבוק, לא נזיפה! שגם פה כמובן יש ביקורת סמויה שאתה איש מחמיר וקשה מדי). בקליניקה אתה בכלל מרגיש שזה מושלם, שהילד מתוק ומופלא ובסך הכל אתה צריך לומר את המשפטים הנכונים ברגע הנכון והכל יהיה בסדר. אז אתה יוצא משם עם התחושה הזאת, אשתך לידך באוטו ואתם משייטים על ענן של הבנה ורגישות חדשה. עד הרגע שבו אתם מגיעים הביתה שבו, ובכן, אפוקליפסה עכשיו. אבל הרבע שעה נסיעה הזו, בין הענן של חוויית ההבנה והשליטה לבין המפגש עם החיים עצמם, היא נסיעה חביבה מאוד, כמו המוזיקה של עידן רייכל, חסר משמעות אך נעים. ולפעמים אתה תספר את זה למישהי מבוגרת, נאמר אמא שלך, והיא תגיד – לא יודעת, בזמני לא היו הדרכות הורים והנה, יצאתם אנשים נורמליים לגמרי. ואחרי שהיא אומרת את זה יש שתיקה, אתם מסתכלים זו על זה עם מבט של בואי, נורמליים? אה הה. לגמרי נורמליים. אבל כן, זה חם מאוד עכשיו ההדרכות הורים כי הדרכות על דברים בכלל זה דבר חם מאוד עכשיו. העולם מלא בדברים שמקיפים אותנו: השלט של הנטפליקס, המכונת אספרסו, האוטו, הרמקול עם הבלוטות', הטלפון, והם כולם שמישים ומדויקים ונשלטים. ואם הם מתקלקלים, גוגל קטן ויבוא הבעל מקצוע המתאים או שמקסימום נחליף. ואז, כשאנחנו פוגשים תופעות בחיים שלנו שיש בהם שוליים של כאוס, חרדה של אי וודאות, בלאגנים לא צפויים, רגעים של שפל ורגעים של גאות בלי שמצליחים להבין את הדפוס, התופעות האלה עוכרות לנו את השלווה. טורדות לנו את הלילות. והתופעה הזו, שנקרא לה "הילדים שלנו", התופעה הזו שבה אנחנו מחזיקים בידיים שלנו עולם שלם של אדם קטן שכולו עלינו, מערערת אותנו מאוד. כי הפסיכולוגיה והרומנטיקה והסדרות בטלוויזיה מספרות לנו כל הזמן שאין אדם רע, יש רק אדם שרע לו, ואין רגעים קשים, יש רגעים שקשה להם וזה אומר שאם לילד שלך לא טוב כרגע זה בגללך, אבא שלו. אם רק היית מתנהג אחרת, יא וואראדי. והפסיכולוגיה עולה חזק, עוטפת אותנו בפרשנויות ושיח ומיסגורים של ההתנהגות האנושית כי מישהו ישב ומיפה את הנפש, הגדיר את המרכיבים שלה, פיענח את התקלות שלה ועכשיו הוא גם יודע איך לתפעל אותה מחדש והפעם בטוב. זה מצליח לנו מדי פעם עם הלפ–טופ ועם הנייד. מי יודע, אולי יצליח גם פה. אופס. יצא לי קצת ספקני. קצת ביקורתי. אני יודע, זה שלי.