אביב העב"מים

על פי סקרים שנערכו בשנים האחרונות, יותר ממחצית האנשים הבוגרים באירופה ובארה"ב מאמינים בקיומם של חיים אינטליגנטיים מחוץ לכדור הארץ. כחמישית מהם משוכנעים שדיירי הגלקסיות הרחוקות כבר יצרו איתנו קשר פעמים רבות ושהם אף מבקרים באופן שגרתי בכוכבנו הכחלחל, אלא שרובנו איננו מודעים לכך – הן בגלל מגבלותינו הקוגניטיביות והן בשל קשר שתיקה ממסדי. יש כאלה האומרים שהתיירים הגלקטיים לא מסתפקים בגיחות ריגול אקראיות ובמחקר מדעי נייטרלי, אלא שהם משפיעים ישירות על מהלכה של ההיסטוריה האנושית ואפילו מעורבים בתהליך האבולוציוני עצמו – אם כי אין הסכמה בדבר טיב כוונותיהם, אם טובות הן או שמא זדוניות.

כשצוללים אל תוך הביצה הרוגשת של האופולוגיה (הכינוי המקובל לחקר תופעת ה-UFOs) עשויים להיתקל בשפע תיאוריות פנטסטיות על מקור החייזרים והישגיהם הטכנולוגיים המופלאים. הספקנות היא כמובן בלתי נמנעת, ואפילו הכרחית, במיוחד כשמדובר "בתחום שבו נתקלים בכל כך הרבה מטורללים", כדברי העיתונאי האמריקני ג'ורג' נאפ. עם זאת, קשה שלא להעריך את התשוקה המניעה את מיליוני הצליינים האדוקים האלה במסעם להביא לאנושות את בשורתם הגואלת או האפוקליפטית (תלוי את מי שואלים), של אי.טי. וחבריו.

על אף הדחיה העקבית והיחס המזלזל מצד הממסד המדעי והמיינסטרים הפוליטי, הרי שבמערכה על התודעה דווקא הגיעו האופולוגים להישגים נאים למדי. מזה עשרות שנים מהווים החוצנים יחד עם כל אשכול הדימויים הקשור אליהם, חלק אינטגרלי מהמפעל התרבותי של המין האנושי. כמעט כל אחד מתושבי הפלנטה, מטף ועד קשישה, מסוגל לזהות צלחת מעופפת ולתאר בעיני רוחו את הננסים הירקרקים הנוהגים בהן. כולנו יכולים לדמות מסעות קסומים לגלקסיות רחוקות ולקרבות לייזר מרהיבים על רקע שחור החלל האינסופי. סרטי פולחן כגון "מלחמת הכוכבים" או "הנוסע השמיני" נעשו למונומנטים בוהקים בזיכרון המודרני, גם עבור אותם תמהונים בודדים (כמוני) שמעולם לא צפו בהם. אינספור סדרות טלוויזיה הביאו אל חדר המגורים שלנו את הרפתקאותיהם של גיבורים מסוקסים הנחלצים להציל את האנושות מאיזו סכנה קוסמולוגית ועל הדרך גם מספיקים להנחית אגרוף הוליוודי מושלם על פרצופו של איזה נבל אקזוטי. הקאובוי האמריקני העשוי ללא חת עבר מאל-דוראדו לקלינגון. חרושת עצומה של חוברות קומיקס, ספרים ומגזינים עיצבה בנפשנו הקולקטיבית חוויה מדומיינת ועשירה, יש שיאמרו אף סוג של פסיכוזה המונית, שמכשירה אותנו לקראת פלישתם הבלתי נמנעת של היצורים מן החלל הזוממים להתנכל לנו. ועדיין, האמונה בחוצנים זוהתה תמיד עם השוליים הביזאריים של החברה.

אבל בשנים האחרונות זוכה קהילת "המפגשים מהסוג השלישי" לעדנה שכמותה לא ידעה מעולם. ותיקי האופולוגים בוודאי צובטים את עצמם כדי לוודא שהם אינם חולמים. שיח העב"מים נחלץ מן המעגלים האיזוטריים של "הקונספירציה" ומקבל עתה מקום של כבוד בזירת המיינסטרים מוארת הזרקורים. מושגים שהיו בעבר מנת חלקן הבלעדית של תוכניות מדע בדיוני הפכו לאייטמים פותחים במהדורות אקטואליה מרכזיות. רשתות החדשות אינן נרתעות מלהציג כל פיסת מידע, ביזארית ככל שתהיה, כל עוד היא מגיעה דרך צינורות הממסד – אפילו אם זו "ספינת-אם חוצנית" שנעה במערכת השמש שלנו "ועשויה לשלוח גשושיות מחקר קטנות לכדור הארץ". בכתבי עת מדעיים מופיעים מאמרים מאת "מדענים מכובדים", המספרים לנו על כך שבגלקסיה שלנו בלבד ישנם "36 מיני חייזרים – והם יודעים כמה זמן המין האנושי צפוי לשרוד!"

במהלך חודש פברואר האחרון, בטווח של ימים ספורים, הודיעו מנגנוני הביטחון בארה"ב על שלושה יירוטים מוצלחים של "תופעות אוויריות בלתי מזוהות" (UAPs) בתוך המרחב האווירי של צפון אמריקה. בהקלטה שנעשתה במהלך אחת התקריות (שאירעה מעל ימת יורון במדינת מישיגן) נשמעים הטייסים הנבוכים מתארים עצם בצורת מתומן, שנראה "כמו בלון בגודל של מכונית", מרחף באוויר באיטיות מוזרה. בתקרית אחרת, שהתרחשה מעל החוף הצפוני של אלסקה, סיפקו צוותי המטוסים עדויות סותרות באשר לטבעו של האובייקט המעופף, אם כי רובם טענו שלא היתה לו מערכת הנעה עצמית.

לפי הגרסה הרשמית, היו אלה "ככל הנראה מתקנים מטאורולוגיים" שחרגו ממסלוליהם. יחד עם זאת, גורמים בכירים בחיל האוויר האמריקני סירבו להוציא מכלל חשבון את האפשרות שמדובר בעצמים "חוצניים". העובדה הזו לבדה עוררה מערבולות של התרגשות ברחבי האינטרנט, אך נראה שדווקא המנוסים שבין האופולוגים נוטים לחשוד בנדיבות הבלתי אופיינית של השלטונות ובסיקור התקשורתי של תופעות שעד לא מזמן עניינו רק אותם עצמם ועוד כמה עכברי קונספירציה הזויים. אחדים מהם שואלים את עצמם בחשדנות: הרי מדי שנה מופיעים על מסכי הרדארים אלפי רשמים בלתי מוסברים, אז מדוע דווקא עכשיו מחליט הפנטגון לשתף את הציבור בסרטונים המראים גופים איטיים ומגושמים שאינם מזכירים כלל וכלל את אותם אובייקטים חמקמקים מעדויותיהם המצטברות של אלפי עדי ראיה?

ובכל זאת, עצם ההכרה הממסדית (גם אם חלקית ומסויגת) בנוכחותם האפשרית של חוצנים בתוך האטמוספירה שלנו מהווה נחמה כלשהי עבור האופולוגים, לאחר עשורים של מאבק סיזיפי ומתיש. במסגרת הטרנד החדש מופיעים בעיתונות המרכזית והפרינג'ית יותר ויותר דיווחים על תצפיות UAPs מהעולם כולו: עצם מסתורי בצורת משולש צולם מרחף במשך דקות ארוכות בשמי אסלאמאבאד בפקיסטן; דיסק מיסתורי טס במהירות דמיונית ובגובה נמוך לרוחב עמק פסטורלי ביוטה; גוש אלסטי של אור זוהר שנצפה צונח מהשמיים בקרבת הר געש בדרום מקסיקו; שלטונות רוסיה הכריזו בסוף חודש פברואר על סגירת נמל התעופה של סן פטרסבורג למשך מספר שעות בשל "הופעתו של עצם מעופף בלתי מזוהה באזור"; ועוד ועוד.

ניצניו של הרנסאנס החוצני החלו לנבוט בדצמבר 2017, עם פרסום כתבה בניו-יורק-טיימס על פרויקט בשם AATIP, שנערך שמונה שנים על ידי סוכנות ביון ההגנה (DIA). מטרת הפרויקט היתה לחקור עדויות מתוך מערכת הביטחון על תצפיות עב"מים על מנת "לזהות איומים אוויריים מתקדמים". לואיס אליזונדו, סוכן יחידת המודיעין הנגדי של הצבא שהופקד על ניהול התוכנית, טוען שהוא הודח מתפקידו לאחר שהביע בפני הממונים עליו תרעומת כנגד הסתרת המידע מהציבור ונבחריו. "יש ראיות מוצקות לכך שאנחנו איננו לבד ביקום," הוא חזר ואמר בראיונות הרבים שהעניק לאחר פרישתו מן הצבא.

חשיפת פרויקט AATIP הולידה תגובת שרשרת של פרסומים ושל יוזמות פוליטיות חסרות תקדים. בשנת 2020 הוקרנו שוב ושוב על מסכי הטלוויזיה סרטוני אינפרא-אדום שבהם נראים עצמים ללא פליטה וללא מנוע נראה לעין, מרחפים במהירות עצומה, משנים כיוון בפתאומיות ונעלמים אל האין. בתוכנית "60 דקות" ששודרה במאי 2021 העידו טייסים של הצי האמריקני על תופעות חוזרות ונשנות בתוך התחום האווירי של ארה"ב ובקרבתו "שמופיעות מדי יום ביומו מאז שנת 2014". זמן מה לאחר מכן, בשם "אינטרסים של ביטחון לאומי", יזמה קבוצת סנאטורים בוושינגטון תיקון חקיקה המחייב את הפנטגון להקים יחידה קבועה לחקירת UAPs שתדווח לקונגרס מדי שנה על ממצאיה. הדוח הראשון שהגיש משרד ההגנה דיווח על לא פחות מ-400 "עדויות מיד ראשונה" שנאספו במשך עשרים השנים האחרונות ושטרם נמצא להן הסבר מניח את הדעת.

דוברי מערכת הביטחון ורוב מומחי האקדמיה מתעקשים שקיימים הסברים רציונליים לכל התעלומות המתועדות. מהם? הפרעות מכ"מ, תופעות אטמוספיריות טבעיות, ציפורים, מל"טים או אפילו טכנולוגיות סודיות בשירות מדינות עוינות. לא נמסר כל פירוט באשר לטכנולוגיות הספציפיות שאליהן הם מכוונים, אם כי זו אינה הפעם הראשונה שאפשרות כזו מוזכרת בפרוטוקולים רשמיים. מסמכים אודות תוכניות סודיות של הפנטגון לחקר עב"מים וחוצנים נחשפו ביוני 2022 ודנו ברצינות בהיתכנות הפיזיקלית של מסע בזמן "באמצעות טכנולוגיית אנטי-גרביטציה". השימוש במושגים הללו לא אמור להפתיע בעידן שבו פיזיקאים ואסטרונומים מדברים בגלוי על "אנרגיה שלילית", "אנטי-חומר" ואפילו "חור תולעת", המוגדר כתופעה פיזיקלית המאפשרת "מעבר ישיר בין שתי נקודות ביקום התלת-ממדי". אבל כשתיאוריות מדעיות אקזוטיות נודדות מאולמות האקדמיה אל המרחב המסווג של הממסד הביטחוני, אנו רשאים, ואפילו מחויבים, לחוש מידה מסוימת של חשדנות בריאה – ולכך עוד נשוב בהמשך.

באופן אישי, כאדם שמעולם לא גילה עניין מיוחד בנוודים הגלקטיים ובשגיונתיהם השרירותיים – וגם, למען האמת, נוטה להשתעמם מרוב תצורותיו של ז'אנר המדע הבדיוני – אני חייב להודות שבמהלך המחקר על הכתבה הזו היו כמה דברים שהפיחו בי רטט של סקרנות, ואף יותר מכך. אני אמנם מרוחק שנות אור ממעגלי האופולוגים הנלהבים, אבל אין ספק שאוזני נעשתה קשובה ואמפתית יותר משהיתה אי פעם, במיוחד בכל הקשור להיבט האנושי והפסיכולוגי של התופעה. עם זאת, הבעיה המרכזית היתה ונותרה הקושי להבחין בין פנטזיה לאמת, בין עדות אמינה לשרלטנות מתוחכמת, בין חוויה אותנטית להזיה הנובעת מדמיונו היצירתי של האדם המצוי. זוהי ככל הנראה מלכודת שאין ממנה מפלט. אבל גם בהנחה שהכל מופרך ובדוי ושהאמונה בחיים על כוכבים אחרים היא פיקציה פסיכולוגית רבת דורות, הרי שעדיין מדובר בסיפור מרתק לכשעצמו המעיד על הנאיביות המופלאה, ולעתים ההרסנית, של האדם.

תיעודים של תופעות שמימיות ושאר ישויות מוזרות החלו להצטבר כבר משחר הציוויליזציה. על גבי חותם בן 5000 שנים מהתרבות המסופוטמית חרוט עצם שעשוי להתפרש כצלחת מעופפת עם להבת פליטה מתחתיה, ועליה שלושה "חוצנים" המביטים מטה על הדמויות הסוגדות להם מן הארץ. טקסט מצרי מאמצע המילניום השני לפנה"ס מספר לנו על החרדה שאחזה בסופריו של פרעה למראה "כדור אש שיצא מן השמים, ואורו היה בוהק יותר מן השמש". הנביא יחזקאל, כ-1000 שנים מאוחר יותר, תיאר "מראות אלוהים" שירדו אליו מן הרקיע בצורת "ענן גדול ואש מתלקחת ונוגה לו סביב, ומתוכה כעין החשמל מתוך האש". פרק ו' של ספר בראשית, במין חריגה טקסטואלית מוזרה, מעדכן אותנו לפתע על יצורים בשם "בני האלוהים" שחמדו להם "את בנות האדם כי טובות הנה", ומוסיף כבדרך אגב כי גם "הנפילים היו בארץ בימים ההם", הלוא הם "הגיבורים אשר מעולם אנשי השם". רישומים אקראיים מעין אלה מתועדים לכל אורך ההיסטוריה, החל מרומא הקלאסית, עבור באנגליה של ימי הביניים ועד יפן וארה"ב של המאה התשע-עשרה. באפריל 1897 דיווח העיתון דאלאס-מורנינג-ניוז על "ספינת אוויר שעשויה מסוג לא מוכר של מתכת" שהתרסקה בקרבת העיר אורורה שבטקסס. הטייס היחיד של הספינה נהרג בהתרסקות, כך נמסר בידיעה, "ולמרות שגופו ניזוק קשות, ניתן להסיק משאריותיו שהוא אינו תושב כדור הארץ". העיתון אף ציטט את קצין השירות המטאורולוגי של ארה"ב שטען כי "מוצאו של הטייס הוא ממאדים".

ציון הדרך המשמעותי הראשון בהתפתחות התרבות האופלוגית של ימינו הגיע באמצע המאה העשרים בדמות "תקרית רוזוול" המפורסמת, שנבדלה מתצפיות העב"מים הקודמות בזכות עושר העדויות מיד ראשונה, ובזכות "שבירת השתיקה" התקדימית של דמויות מתוך המערכת הצבאית-ביטחונית. רוזוול היא עיירה בת 50 אלף תושבים הממוקמת בחלק הדרום-מזרחי של מדינת ניו מקסיקו. בתקופה המוקדמת של המלחמה הקרה היה בקרבתה בסיס תעופה מרכזי של "פיקוד האוויר האסטרטגי" – ביתה של יחידת 509 המפורסמת, שהטילה את הפצצות האטומיות על הירושימה ונגסאקי. בתחילת יולי 1947, בשעת בוקר מוקדמת, יצא חקלאי בשם מאק בראזל אל חוותו בכפר קטנטן הסמוך לרוזוול ששמו קורונה (אמיתי!), ומצא בה שרידים של כלי-תעופה בלתי ידוע שהיו פזורים בתוך מתחם נרחב של שיחים צרובים. צוות בראשות השריף המקומי הספיק להגיע ולבחון את השברים לפני שכוחות הצבא השתלטו על האתר וחסמו את הגישה אליו. "זה היה חומר חסר משקל," העיד שנים מאוחר יותר ג'סי מרסל, קצין המודיעין של הבסיס האווירי שנכח במקום. "אי אפשר היה לכופף אותו או ליצור בו נזק כלשהו".

כמה ימים לאחר מכן הכריזה הכותרת הראשית של העיתון המקומי על התרסקות של "צלחת מעופפת בתוך חווה בקרבת רוזוול". מקור הידיעה, כך התברר לימים, היה קצין התקשורת של הבסיס שפעל בהתאם להוראות מפקדיו. הסיפור התפשט כאש בשדה קוצים בעיתונות העולמית, אולם ההתרגשות גוועה במהרה לאחר שסוכנות AP דיווחה על מסקנותיה של "חקירה צבאית" ולפיה העצם הבלתי מזוהה היה בלון מטאורולוגי "ממקור בלתי ידוע".

בשנות השבעים התעורר מחדש הדיון סביב רוזוול בעקבות עדויות שניתנו על ידי כמה מהמעורבים בפרשה ובני משפחותיהם – כולל בנותיו של השריף ובנו של מאק בראזל, ואפילו אשת טייס אשר העידה שמיד לאחר התקרית הטיס בעלה "גופות קטנות עם ראשים גדולים" מרוזוול אל בסיס הפיקוד העליון בפלורידה. באמצע שנות התשעים עלתה רוזוול שוב לכותרות עם פרסום סרטון בן 17 דקות שבו נראה גופו של חייזר דמוי אדם שוכב על שולחן ניתוחים. הסרט עורר גלים של התרגשות מחודשת ושודר בתחנות טלוויזיה רבות בעולם, אך כמה שנים לאחר מכן הודה יוצר הסרטון, יזם בריטי בשם ריי סנטילי, שהסרטון היה תרמית מכוונת ושהוא צולם בדירה קטנה בלונדון.

מיד לאחר תקרית רוזוול יצא לדרכו פרויקט Blue Book של חיל האוויר, ששם לו למטרה למצוא הסברים רציונליים לתופעות בלתי מזוהות שדווחו בתחומה של ארה"ב. כך היה, לדוגמה, כאשר ביולי 1952 סערה העיתונות האמריקנית בשל "חזיונות בלתי מוסברים" שהופיעו שוב ושוב בשמי הבירה וושינגטון, ושנצפו, לפי אתר ערוץ ההיסטוריה, "לא רק על ידי מטורללים, אלא גם על ידי מפעילי רדארים, טייסים מקצועיים ועוד עדים בעלי אמינות גבוהה". אבל דוח שהוגש על ידי צוות Blue Book לנשיא אייזנהאואר קבע בנחרצות שהעצמים הללו היו לא יותר מאשליות אופטיות שנגרמו בשל מזג האוויר. בשנות השישים, במקביל להתפתחותו המואצת של חקר החלל ולידתה של תוכנית "אפולו" הגרנדיוזית, הגיע העניין הציבורי בתופעות החוצניות לשיאו. סוכנות נאס"א אף הקימה בקליפורניה את מיזם סט"י (SETI) לחיפוש אחר חיים תבוניים ביקום באמצעות האזנה לאותות רדיו המגיעים מהחלל. במהלך העשור נפתחו שורה של חקירות קונגרס בעקבות שפע תצפיות של עב"מים ברחבי הארץ, במיוחד לאורך החוף המזרחי, אבל ועדות החקירה אימצו שוב ושוב את עמדת חיל האוויר לפיה העדים הרבים הוטעו על ידי כלי טיס צבאיים או שלטי פרסום מוטסים. עם סגירתו של Blue Book ב- 1969 קבע צוות הפרויקט במסקנותיו הסופיות שתצפיות עב"מים הינן תוצאה של "היסטריה המונית מינורית", פברוקים של "אנשים תאבי פרסום", המצאות של אנשים הלוקים בנפשם או "זיהוי שגוי של כלי טיס קונבנציונליים". בכך, למעשה, נסתם הגולל הרשמי על מעורבות השלטונות בחקירת תופעת החוצנים.

התרבות האופלוגית, לעומת זאת, רק הלכה ופרחה. היא הולידה שלל רב של מגזינים, ספרים וסרטים דוקומנטריים, כמו גם ארגונים אזרחיים שאספו עדויות וערכו מעקבים מסודרים אחר תופעות בלתי מוסברות. בסוף שנות השבעים התפרסמו תצלומים וסרטונים איכותיים להפליא מאת חוואי שווייצרי בשם בילי מאייר, שבהם נראו צלחות מעופפות מרחפות לאור היום מעל נוף פסטורלי באזור מגוריו. מאייר טען שמאז ילדותו הוא נמצא בקשר רציף עם חייזרים המכונים "פלאדים" ושהוא עצמו נצר רוחני לשושלת נביאים שראשיתה בחנוך התנ"כי וסופה במוחמד. התמונות מעוררות עד היום מחלוקת בתוך זירת האופולגיה, והספקות באשר לאותנטיות שלהן גברו מאוד כשצלמים אחרים הצליחו לשחזר אשליות דומות באמצעות פעלולים טכניים. מקרה מעניין אחר אירע באנגליה בדצמבר 1980, כשחיילים אמריקנים ששהו בבסיס חיל האוויר המלכותי וודברידג, חזו באורות מוזרים העולים מתוך יער "רנדלשם" הסמוך. מחלקת סיור שנשלחה לאתר זיהתה בין העצים עצם מתכתי זוהר בצורת משולש שריחף זמן מה מעל הקרקע ואז הבליח השמימה ונעלם. צוות נוסף שנכנס ליער למחרת דיווח על עצים שבורים ושלוש גומות עמוקות בקרקע. הפרשה נחקרה לימים על ידי משרד ההגנה הבריטי, אם כי ללא מסקנות ברורות. חוקרים סקפטיים טוענים עד היום שזו היתה מתיחה לכבוד חג המולד שיצאה מכלל שליטה.

בסוף שנות השמונים פרסם ג'ורג' נאפ, עיתונאי בתחנת טלוויזיה מקומית בלאס וגאס, סדרת תחקירים על מתחם מסווג של חיל האוויר האמריקני שנודע בשם "אזור 51". המתקן שוכן בלב מרחב ענקי סגור במדבריות נבאדה ומיועד בהגדרתו לפיתוח כלי טייס חדישים ולעריכת ניסויים במערכות נשק סודיות. גיבור כתבות התחקיר היה אדם תמהוני ומרתק למדי בשם בוב לזאר, שעבד לטענתו במתקן בשם S-4 בקרבת "אזור 51" והופקד על חקירת "כור אנטי-חומר" קטן וביזארי שיצר שדות מגנטיים אנטי-גרביטציוניים, "הרבה מעבר לידע המדעי הקיים". לדבריו של לזאר, הוא ראה במו עיניו את הצלחות המעופפות שחנו בתוך ההאנגרים של המתקן ואף זכה להיכנס לאחת מהן. עד היום מהווה דמותו של לזאר סלע מחלוקת בתוך קהילת האופולוגיה ומחוצה לה, בעיקר משום היעדר מסמכים המעידים על הכשרתו כפיזיקאי ועל העסקתו במתקן הסודי. אולם ג'ורג' נאפ וחוקרים אחרים משוכנעים באמינות עדותו העקבית, בין היתר בשל העובדה שלזאר תיאר במפורט את היסוד הכימי "מוסקביום" – שעל בסיסו פעל לכאורה כור האנרגיה הבדיוני – שנים רבות לפני שהוא פותח באופן סינתטי במעבדה והוכר באופן רשמי.

תקצר היריעה מלפרט את כל תצפיות העב"מים המשמעותיות, אם כי אי אפשר לסיים את הסקירה המתומצתת הזו מבלי להזכיר את האובייקטים המשולשים שהופיעו מעל בלגיה בתחילת שנות התשעים, וכמובן – את העצמים המאירים שהבליחו בשמי העיר פיניקס בליל ה- 13 במרץ 1997 ונצפו על ידי אלפי עדים.

וכעת, לשני היבטים ביזאריים למדי המופיעים בכרוניקה החוצנית, שאף מאמר על תרבות האופולגיה לא יהיה שלם בלעדיהם. הראשון הוא תופעת החטיפות בידי חוצנים, שחלקן מתוארות כאירוע טראומטי וחלקן כחווייה מהנה ומכוננת. לעתים קרובות, בשל אובדן מלא או חלקי של הזיכרון, משוחזרת החווייה באמצעות טיפולי היפנוזה. המקרה הידוע הראשון הינו של בטי ובארני היל, שלטענתם נחטפו בספטמבר 1961 על ידי ישויות חוץ-ארציות בעת ששבו לביתם בניו המפשייר מחופשה בקנדה. בזמן שנסעו במכוניתם הם הבחינו באור בהיר ומשונה שהפציע בשמי הליל והנמיך לקראתם עד שהם נאלצו לעצור. כשיצאו מן הרכב נגלה לעיניהם עצם בצורת דיסק שהיה מוקף בטבעת אור. כאשר שבו להכרתם לאחר כשעתיים, מצאו את עצמם בני הזוג בתוך המכונית הנוסעת, במרחק של עשרות קילומטרים ממקום המפגש עם העב"מ. בזכות טיפולי היפנוזה אינטנסיביים הצליחו בטי ובארני לשחזר את שעבר עליהם במשך הזמן האבוד. לטענתם, הם נלקחו אל תוך חללית בידי חייזרים עם ראש אגסי ועיניים גדולות, שהיו ידידותיים למדי, שם הם עברו סדרת בדיקות והליכים רפואיים פולשניים.

בעקבות פרסום סיפורם של של בטי ובארני היל נפרץ סכר עצום של עדויות. דוגמה ידועה נוספת היא המקרה המצמרר של טראוויס וולטון, שבנובמבר 1975 נעלם למשך חמישה ימים ונמצא לבסוף מהלך לאורך דרך צדדית באריזונה. לטענתו הוא נלקח אל תוך צלחת מעופפת ונאבק עם שוביו העוינים בעת שהללו ניסו לערוך בגופו בדיקות פולשניות. במשך השנים הוצעו הסברים רבים ומשונים לתופעת החטיפות – החל מאשלייה עצמית, עבור בהונאה נואלת לצרכי פרסום וכסף, וכלה בניסוי סודי בסגנון פרויקט "MK ULTRA" מבית היוצר של ה- CIA. כך או כך, אין ספק שמדובר באלמנט מרתק ומסתורי שיש בכוחו לבקוע סדקים גם בחומת הכפירה של ספקנים כרוניים כדוגמתי.

"מעגלי התבואה" הינם תופעה מסתורית שניה שמעוררת בי צמרמורת של פליאה. בסוף שנות השבעים החלו להופיע בשדות חקלאיים בדרום אנגליה צורות גיאומטריות מורכבות וסימטריות להפליא, שנוצרו על ידי כיפוף מעודן של גבעולי הדגנים מבלי לפגום בהם. מעשי האומן המרהיבים הללו, שהיו פשוט צצים בן לילה, התפרסו בדרך כלל לרוחב עשרות מטרים ואף יותר. עד כה התגלו אלפי יצירות מעין אלה ביותר מחמישים מדינות ברחבי העולם, והן עדיין מהווות מוקד משיכה לחוקרים רציניים ולמבקרים אקראיים שנפשם חפצה לחזות בפלא. בספטמבר 1991, בכתבה שכותרתה "האנשים שהונו את העולם", פרסם העיתון הבריטי Today את עדותם של שני בחורים צעירים, דאג באוור ודייב צ'ורלי, שהודו שהם היו אחראים לרבים ממעגלי התבואה שהתגלו בדרום אנגליה. חמושים בתשוקה עזה להערים על "המטורללים", היו דאג ודייב מגיחים בלילות אל שדות הדגן, מבלי שאיש הבחין בהם, ובעזרת חבלים ושתי קורות עץ היו מעוללים את זממם ומספיקים לשוב הביתה לפני עלות השחר. כך הם עשו, לטענתם, יותר ממאתיים פעמים. לי אישית, אני חייב להודות, קשה לדמיין כיצד יכולים שני חבר'ה עם ציוד פשוט ליצור בזמן כה קצר מלאכת מחשבת הדורשת תכנון מדוקדק ודיוק מופתי. מנגד, יתכן שאני ממעיט בערכם של כוח היצירה של האדם ובתושייתו. כך או כך, דאג ודייב זכו לתהילה עולמית, ושמם נחקק באנציקלופדיות ובעיתונות המיינסטרים כראיה חותכת למקור האנושי של מעגלי התבואה, בצוותא עם קבוצות אמנים אחרות מרחבי העולם ששאבו מהם השראה.

אין ספק, המיסתורין מעניק ערך מוסף לחיים ולעתים טוב פשוט להודות שבני האדם לא נועדו להכיר את כל רזיו של היקום. עם זאת, איני יכול שלא לחשוד שמאחורי המפעל האופולגי העצום, בין שהוא מופרך לחלוטין או שיש בו גרעין של אמת, מסתתרות גם אג'נדות בלתי תמימות בעליל. אי אפשר להתעלם מהעובדה, למשל, שחלק ניכר מתצפיות העב"מים מתרחשות בסמוך לבסיסים של חיל האוויר האמריקני, ולעתים אף בקרבת מתקנים גרעיניים. זוהי עובדה שהדרמה החוצנית מתחוללת בעיקרה תחת חסותה של "התשלובת הצבאית-תעשייתית", שמפני סכנותיה הזהיר הנשיא דווייט אייזנהאואר בנאומו האחרון לאומה. בפועל, המערכת הביטחונית נהנית ממונופול כמעט מוחלט על המחקר ועל המידע והיא זו שאמונה על הזנת התקשורת והדרג הפוליטי בנתונים ובהערכות מצב. כך יוצא שהציבור הרחב תלוי באינפורמציה מסוננת שמסופקת לו במשורה על ידי הצבא וסוכנויות המודיעין. אלה הם גופים עשירי תקציבים, בעלי אינטרסים, ונגועי סודיות המתמחים מטבע ברייתם בהונאה ובמניפולציה.

גם הנוכחות הדומיננטית של "תעלומת החייזרים" בתרבות הפופולרית לא מנותקת מהשפעתה התמנונית של התשלובת הצבאית-מודיעינית. דוגמה מובהקת לכך היא חברה פרטית בשם "To the Stars", שבשנים האחרונות תרמה תרומה משמעותית למסע ההתעוררות של האופולוגיה ולחדירתה למרחבי המיינסטרים. החברה נוסדה בשנת 2015 על ידי כוכב הרוק טום דה לונג', השקיעה הון רב בהוצאת ספרים, מגזינים וסרטונים על חייזרים ושאר תופעות על-טבעיות, ואף הפיקה את סדרת התעודה המצליחה "Unidentified" ששודרה בערוץ ההיסטוריה. הפרט המעניין הוא שעל צוות ההקמה של "To the Stars", ביחד עם דה לונג', נמנו סוכן לשעבר של ה-CIA בשם ג'ים סמיבאן, וכן כריסטופר מלון, יוצא יחידת המודיעין של הפנטגון. כשנתיים לאחר מכן הצטרף אליהם גם לואיס אליזונדו, מיד בעקבות פרישתו מתפקיד ראש פרויקט העבמ"ים AATIP של סוכנות ביון ההגנה. אין ספק שמערכת הביטחון ותעשיית הנשק יהיו בין הנהנות העיקריות מפירותיה העסיסיים של "הסכנה החוצנית" לכשתעבור מהאולפנים של הוליווד אל חדרי החדשות. רעיון חימוש החלל החיצון כבר אינו בגדר תיאוריה בלבד. בשנות השמונים נעשה ניסיון יקר וכושל לממשו בדמות פרויקט "מלחמת הכוכבים" של ממשל רייגן, שתכנן לשגר לחלל לוויינים מצוידים במערכות לייזר וכלי נשק אקזוטיים כגון אלומות חלקיקים שנועדו ליירט טילי אויב. רונלד רייגן, בנאום שנשא בפני מליאת האו"ם בספטמבר 1987, היה הראשון להעלות את תסריט הפלישה החוצנית כאשר אמר: "אולי אנו זקוקים לאיום חיצוני אוניברסלי כדי לגרום לנו להכיר בשותפות הגורל שלנו". השאלה המתבקשת עתה היא, אם בעקבות המגמה להעניק לסכנת החייזרים ממד ממשי, יהפוך כדור הארץ בעתיד הקרוב למחנה צבאי ענקי, מוקף מכל עבריו בסוללות מתוחכמות של נשק קטלני – "למען בטחוננו", כמובן. הכנת הקרקע התודעתית לקראת "פלישת החייזרים" מתיישבת עם עקרונות היסוד של הלוחמה הפסיכולוגית. כפי שהוכח בשנים האחרונות, ציבור חרד ומבולבל עשוי להסכים לכל "אמצעי ההגנה" שיציעו לו השלטונות, כולל הצרת חירותו ושלילה גורפת של זכויותיו. הנדסה חברתית-תודעתית יעילה זקוקה תמיד לדמות מוחשית ומסוכנת של אויב חיצוני (או פנימי) על מנת להכפיף את האדם החופשי לסמכותו של המשטר. היצורים הירוקים וחלולי העיניים הם מועמדים מושלמים לתפקיד. לפיכך, לא קשה לדמיין את הפאניקה שתפרוץ אם וכאשר יכריזו "הרשויות המוסמכות" על התקפה של "רכבי חלל עוינים" על כדור הארץ. התקשורת המסורה תשדר ללא הרף תמונות של הרס ושל המונים הנסים על נפשם, והמין האנושי כולו יישטף באימה משתקת – למעט, אולי, קבוצה זעירה של אנשים חשדניים שיזכו בן ליל לכינוי "מכחישי חוצנים".

האופולוגיה, אם כן, אינה תופעה שולית ומחתרתית, אלא מפעל גרנדיוזי ורווחי השולח זרועותיו לכל שדרות החברה. לא אתפלא אם אפילו החייזרים הנעים להנאתם במרחבי החלל מגחכים בינם לבין עצמם לנוכח המבוכה והתהייה שהם הצליחו להטיל בקרב עכברי המעבדה הפרימיטיביים שלהם. אם הם אכן מתכננים להתגלות בפנינו ביום מן הימים, יש סיכוי לא מבוטל שהמשטר שלהם יהיה נבון ואנושי יותר מהמנהיגות הנוכחית ומפעיליה האוליגרכיים. ומילת סיום אישית – המחקר המסועף שערכתי לשם כתיבת המאמר הזה אמנם לא הדביק אותי באמונת החייזרים, אבל אני מודה שלאחרונה אני מוצא את עצמי מביט השמימה לעתים קרובות יותר.

גבי ניצן

מפגשים מהסוג האישי

זה קרה לפני הרבה שנים. אהובתי דאז ואני ישבנו זה לצד זו בטיסת לילה ארוכה לישראל. פתאום נצבע תא הנוסעים באור סגלגל שחדר מבחוץ. כמו כל שאר הנוסעים הערים, מיהרנו להביט מהחלון, והמראה היה מהפנט: שני כלי טיס ריחפו סביבנו. לא יכולנו להבחין בצורתם המדויקת, הם היו מוקפים אורות שנעו בין כחול לאדום. התעופה שלהם לא היתה קווית, הם חגו סביבנו בקלילות כמו פרפר סביב פרח. כל הנוסעים הערים, כמונו, הדביקו את אפם לזגוגיות בדממה. זה נמשך דקה או שתיים, ואז הם התחפפו תוך שבריר של הרף עין.

אבל זה לא היה הדבר הכי מוזר שקרה בטיסה הזו. הדבר המשונה באמת התרחש כמה שעות לאחר מכן, בשעה שהשתרכנו לאור הבוקר המסמא של ישראל על האספלט שבין כבש המטוס לבין האוטובוס, בתוך בליל המחשבות הבזיק לי לשבריר שנייה משהו. האורות האלה. עצרתי ואמרתי לה – "רגע, זוכרת מה היה בטיסה?" היא בהתה בי לשנייה ופתאום קראה "שיט! אז זה באמת קרה?!". ושנינו נזכרנו. הבנו שהאירוע כולו נמחק מזיכרוננו מיד לאחר שהסתיים. היה ברור לנו גם שכל הנוסעים שסביבנו לא זוכרים, ונראה שלא יזכרו לעולם.

"אין לי וודאות, אבל אני בהחלט נוטה להאמין שהפלנטה שלנו מארחת טיילים זרים מאז ומעולם, ושהאנונימיות שלהם נובעת משילוב של פלאי ההדחקה האנושית ביחד עם פלאי הצנזורה והספינים של ממשלות וצבאות"

דאגלס אדמס קרא לתופעה הזו: בשמ"א. זה מה שקרה כשספינתו של קולומבוס התקרבה לחופי דרום אמריקה: להפתעתם של המלחים על הסיפון, על החוף שוטטו להם ילידים שלא הראו כל התרגשות, למעשה כל תגובה, לנוכח הופעת הספינה האדירה על שלל תותחיה ומפרשיה; הם המשיכו ללקט צדפים בנחת. הספינה עגנה, והמלחים ירדו בסירות קטנות לכיוון החוף. ברגע הזה נתקפו הילידים היסטריה, צעקו באימה ונמלטו בריצה. אדמס מסביר שבניגוד לסירות הקטנות הספינה של קולומבוס היתה כל כך חריגה מכל מה שהילידים הכירו, עד שהם פשוט לא יכלו להבחין בה. במילים אחרות בשמ"א – בעייה של מישהו אחר.

כמה שנים אחר כך כשטיילתי בקרוואן בארה"ב פגשתי ליד מעיין חם זוג מקסים, גם הם עם קרוואן. שלא כמוני, עבורם הקרוואן לא היה הרפתקה אלא ביתם הקבוע בחמש השנים האחרונות. הם היו אנשים מלבבים ונבונים, באמצע שנות הארבעים לחייהם. התחברנו ודיברנו שעות על כל דבר שבעולם, ורק בשעת לילה מאוחרת הם סיפרו לי בפשטות שלפני חמש שנים הם נחטפו על ידי כלי חייזרי. אני כבר לא זוכר את כל הפרטים, בגדול, ובדומה לסיפורם של של בטי ובארני היל מהכתבה של מני אביב, הם נסעו בלילה בדרכם הביתה כשלפתע הופיע מעליהם עצם מעופף. מנוע המכונית כבה, וברגע הבא הם מצאו את עצמם קשורים למיטות, עוברים סדרה של בדיקות. הם זוכרים רק הבלחים מקוטעים, ואומרים שהשובים לא התאכזרו ולא הכאיבו להם, ונהגו בהם בנימוס קר ומרוחק. ואז הם מצאו את עצמם שוב במכונית, המומים ומזועזעים. ביום הזה הסתיימו החיים כפי שהכירו אותם. עד אז הם היו זוג אהוד ומכובד בקהילה, עם מעגל גדול של חברים ועמיתים לעבודה. אבל החוויה שעליה סיפרו לכולם סימנה אותם מיד כמטורללים שיש להתרחק מהם. "די מהר הפסקנו לדבר על זה," הם אמרו, "אבל הפער היה בלתי נסבל. עברנו טראומה, חוויה משנת חיים, והיינו צריכים להמשיך לחיות כאילו דבר מזה לא קרה".

האם הם היו זוג מטורללים? לדעתי, חד משמעית לא. הם היו אנשים מיושבים, מאופקים, אינטליגנטיים ונעימים. ברור לי שהם לא המציאו את הסיפור הזה כדי לזכות בכבוד או בכסף, הם ממש לא הטיפוסים, והרי הסיפור גרם רק להפך הגמור. גם לא היה דחוף להם לשכנע אותי שזה נכון, הם סיפרו על כל זה רק אחרי שהתקרבנו מאוד. אין לי ספק שהם לא שיקרו לי, הם האמינו לחלוטין שזה קרה להם.

אז בסוגייה החייזרית העמדה שלי לא מבוססת על סרטי הוליווד או כותרות בניו יורק טיימס אלא על החוויה האישית שלי. אין לי וודאות, אבל אני בהחלט נוטה להאמין שהפלנטה שלנו מארחת טיילים זרים מאז ומעולם, ושהאנונימיות שלהם נובעת משילוב של פלאי ההדחקה האנושית ביחד עם פלאי הצנזורה והספינים של ממשלות וצבאות. ברור לי גם שאם הם קיימים אין להם איזו אג'נדה להשמיד אותנו, מהסיבה הפשוטה שהם לא עשו את זה. לכן, אם פתאום אמצעי התקשורת ידווחו על איום בהכחדת האנושות על ידי חייזרים שבעטיו צריכים להיכנס לבידוד או להירצע באזיקונים או להתקין שבב או כל רעיון שובב אחר, מבחינתי זה יהיה הרגע לצאת אל שמי הלילה עם מגבת לדרך, לנופף באגודל ולקוות לתפוס טרמפ החוצה.