אז איך היה בסיני

אז איך בסיני?

יש סיפור מופלא של אורסולה לה-גווין שאני לא זוכר את שמו ואין לי פה ווי-פיי אז אני לא יכול לחפש בגוגל ולהעמיד פנים שהכל מהזיכרון. אבל זה מתוך ספר סיפורים מהפנט שנקרא "שושנת הרוחות", ובסיפור הזה, אורח מכדור הארץ נושא מונולוג מול השליטים של הכוכב שבו הוא מבקר, שביקשו ממנו לתאר להם את הפלנטה שלו.

הלוואי שיכולתי להעתיק לכאן את הטקסט המופתי הזה, אבל אני לא, ודרך המסננת המכונה אצלי בטעות זיכרון כמעט אף מילה ממה שאכתוב כאן לא תהיה מדויקת, אבל הכל יהיה נכון. אז בייסיקלי מה שהוא אומר להם זה שהוא היה יכול לתאר קווי אורך וקווי רוחב, טמפרטורות שיא ושפל ביבשות שונות, נתונים דמוגרפיים וטופוגרפיים וזואולוגיים וכימיים וכן הלאה – ועדיין, הוא אומר, "זה לא היה נותן לכם מושג קלוש על העולם שממנו אני בא." במקום, הוא בוחר לתאר להם רגע אחד מוונציה, שבו פעמוני הכנסיות מתחילים לצלצל. הוא מספר איך בכל מגדל פעמונים נחות להן עשרות או מאות יונים, וכשהפעמון מצלצל הן מתעופפות בבהלה, ממלאות את השמים במופע תעופה סיבובי, ומכיוון שהאיטלקים הם לא בדיוק שוויצריים, בכל כנסיה השעון מכוון קצת אחרת, ולכן כשפעמון אחד נרגע פעמון אחר מתחיל לצלצל, מפזר באוויר עוד זיקוקים של יונים, ותוך זמן קצר כל המהומה הזאת הופכת למיצג הרמוני של תעופה, צליל, אור וצל. הוא מתאר ממעוף הציפור איך כל תושבי העיר ממשיכים בענייניהם, מורגלים כבר בפלא הזה. היחידים שנושאים את עיניהם לשמים הם ילדים, תיירים – ואריות האבן העתיקים שבכיכר.

איך אני יכול לספר על הראס בסיני למי שלא היה פה?

הייתי יכול להציף פה שפע של אינפורמציה ופרטים ותיאורים, וסיני עצמה היתה נוזלת בין האותיות כמו חול. כל מה שאני יכול, אולי, זה לספר על הרגע הזה, עכשיו, כשהתיישבתי לכתוב. אנחנו בחושת החלומות, זהו שמה הרשמי. מבחוץ היא נראית כמו חושה, אולי קצת יותר גדולה ומרווחת מהרגיל; מבפנים היא ארמון, מכוסה טיח אדמה, מעוטרת פסיפסים ושטיחים מרהיבים, ממוזגת, מלאה פריטים קטנים ומלכותיים, ובמרכזה בימה מוגבהת עם מזרן מפנק וסדינים צחורים. זו לא החושה הקבועה שלי (מס' 7, פשוטה שבפשוטות ונושקת לקו המים), אבל הייתי חייב חשמל כי עדיין יש עיתון להוציא לאור. הייתי חייב גם ווי-פיי, ואין לי, וכל המערכת אולי מתחרפנת כי נעלמתי מאתמול.

אני יושב במרפסת, אהובתי לצידי, כותבת משהו משלה. הלפטופ פתוח, מאחוריו כל המפרץ, עשרות גוונים של כחול שרק חסקה ירוק חורץ בהם קו עדין. בשמיים מתחיל להימזג גוון פסטלי, טיזר ראשון לקראת מופע השקיעה. כמעט כלום לא קורה, ודבר לא חסר. מסך ריק מביט אלי מהלפטופ בהתגרות: נו, נראה אותך גיבור נוגע במקלדת. באיזה אות תבחר כדי להפר את השקט? באיזו מילה? מי אתה שתפגום בריק השלם הזה?

קודם, כשיצאנו מהמסעדה ובידינו מצד אחד כבל מאריך, מצד שני כישלון בגזרת הוויי-פיי, בקבוק מים קרים ועוד כמה חפצים, בדקה איתי אהובתי – "יש לנו הכל?".  "יש לנו את כל מה שיש לנו," עניתי ביושר, "ואין לנו את כל מה שאין לנו".

"אז לגמרי יש לנו הכל," היא סיכמה.

אני נזכר בשיחונת הזאת – דומה לאלף שיחות שמתקיימות כאן כל הזמן, ומתבונן שוב במסך הריק. אני לא יודע מה אני יכול לכתוב על סיני, אבל אני חייב לזנק בעיניים פקוחות לתוך הריק. אז אני כותב שתי אותיות של חילול חושך, ואינשאללה הן יפלסו לי דרך:

יש.

יש סיפור מופלא של אורסולה לה-גווין

אסיר ציון

שלוש שנים לא הייתי בסיני. אין לזה תקדים בכל חיי הבוגרים, מאז הפעם הראשונה שירדתי לכאן מפוחד כולי – לא מפיגועים או אסונות אלא, בלי שעדיין יהיו לי המילים לכך, מהריק הזה, מההשלה הפתאומית של אלפי הווילונות והמסכים שאני מכנה רוב הזמן בטעות "מציאות".

פחדתי מוות, ובצדק. משהו באמת מת בי כמה ימים אחרי הפעם הראשונה שנחתתי כאן. עד שהדבר הזה לא מת בך אתה בטוח שהוא סם-קיומך, שבלעדיו לא הוא ימות אלא אתה: הדמות שהרכבת במשך אינספור שנים מאינספור מקורות חיצוניים ודרך אינסוף עיניים חיצוניות ובעזרת אינסוף עזרים וגירויים. כל זה נשר ממני כמעט בברוטליות בפעם ההיא, ופתאום היינו רק אני ועצמי נטו. ביום-יומיים הראשונים היו לי תסמיני גמילה קשים, ומחשבות על מנוסה ותבוסה. אבל איפשהו לקראת היום השלישי התגנבה לתוכי תחושה חדשה, חדווה קיומית אמיתית שנבעה מהגילוי המרעיש שאני ועצמי זה אינסוף.

אני יודע שזה יכול להישמע כמו סטיקר מהבומבמלה אבל זאת לא היתה מחשבה, זאת היתה חוויה משנת-חיים. עד אז בהחלט חיבבתי את עצמי פלוס; אבל כל חיי היה בי משהו אוטומטי ולא מודע, ממש כמו נשימה או עיכול, שדאג לאסוף וללקט סביבי ולתוכי שפע עזרים חיוניים כדי שחלילה לא אצטרך לפגוש לבדי את הריק, פנים אל פנים. והנה אני פתאום לא מול הריק אלא בתוכו, ומשהו בי מלא כפי שלא היה מעולם. יותר אין מצב, בחיים, שאני אשתעמם.

מאז הפכה סיני  לבית השני שלי, ומתישהו אפילו הראשון: עברתי דירות, ארצות, יבשות – נקודת המרכז היתה סיני. מכל מיני סיבות ברורות, אבל גם כי סטיקרים נוטים לדהות עם הזמן, ואני צריך את הדייטים החוזרים שלי עם הריק ואת האושר הבלתי מוסבר שמסתתר שם. מאז אני מגיע לכאן כמה פעמים בשנה, ולפני שש שנים התחלתי גם להעביר פה סדנאות, ברוח משפט הסיום המופתי של Into the wild  – "האושר אמיתי רק כשחולקים בו".

והנה שלוש שנים שאני כבר נמנע מלהגיע הביתה, לחוש את האושר הזה ולחלוק בו. הפעם האחרונה היתה באוקטובר 2019. ואז הגיע החורף, והמתנתי כהרגלי בסבלנות לסימנים ראשונים של אביב כדי לשוב. אלא שבמקומם הגיעו סימנים ראשונים של מחלת-נפש המונית, כל העולם הפך למחנה צבאי, ישראל הפכה למעבדת ניסויים עולמית (ואני לא מדבר רק על הניסוי הרפואי הנרחב ביותר בתולדות האנושות אלא גם על הניסוי הפסיכולוגי שהפך אחים לאויבים תוך הרף עין).

בהתחלה הגבולות היו סגורים, אחר כך אפשר היה לעבור רק עם תו ירוק, אחר כך עם בדיקות ומטושים בישראל ובמצרים, וידעתי שאין מצב שאני נכנע ומשתף פעולה עם הדבר הזה, לא יקנו אותי גם בצו איסור הגעה לארץ המובטחת. בתוך מדורת ההבלים של הסתה והיסטריה הייתי במרחק מטוש אחד מההיפך הגמור, אבל עבורי להיכנס ככה לסיני היה אקט של כפירה.

חברים טובים הביטו בי ברחמים: אסיר ציון, גולה מהמולדת הנבחרת שלי. "מה אתה חושב," אמר יותר מאחד מהם, "שבזה שתסרב לעשות בדיקות אתה משנה להם משהו?". ואני באמת לא יכול לדעת, אני אפילו לא יכול לדעת אם העיתון הזה באמת ישנה משהו, אבל כמו שאמר המפגין הבודד מול הבית הלבן בזמן מלחמת וייטנאם, "אני לא עושה את זה בשביל לשנות את העולם, אני עושה את זה בשביל שהעולם לא ישנה אותי".

והנה אני פה, ואם מתקבל הרושם שהתגנב בין השורות שמץ של גאווה אז כל הכבוד לי על האיפוק כי אני מרגיש טונות של גאווה. גאווה אישית, אינפנטילית, מתפרצת ונטולת רסן. אחרי שלוש שנים שניסו לפתות אותי בכניסה למסעדות, הופעות וטיסות לחו"ל ולחילופין הפחידו אותי בקץ האנושות וכינו אותי רוצח ומנעו ממני פרנסה והסיתו נגדי את חבריי ואת בני משפחתי, אני יכול להגיד להם בבדואית שוטפת: זובי, לא הצליח לכם. מטוש לא בא אל אפי מעולם, פי-סי-אר לא חצה את מפתני, והנה אני בסיני, ואתם לא.

The big Ahbal

גם מוסא, האח המצרי שלי, חי סוג של גלות. בדיוק הזכרתי אותו לפני כמה שבועות כשכתבתי על הקומיקאי הפלסטיני-אמריקאי מו עמר, אבל אחזור ואזכיר לטובת מי שלא בקיא בחומר (ושזה לא יקרה יותר): מאז שחוף הראס הפך להיות הבית שלי, יצא במשך שנים שכמעט בכל פעם שאני פה מגיע גם מוסא, ותמיד אנחנו שוקעים לשיחות קוסמופוליטיות ממעוף המלאך, קוקטייל משכר של רצינות ודחיפות עם שטותניקיות תהומית וקורעת מצחוק. הוא מצרי תכול עיניים בעל דרכון אירופאי, מוזיקאי מחונן עם מוח מבריק ואהבת אדם גדולה, ואנחנו כבר מזמן כרתנו ברית שלום חגיגית בין נציגי העמים שנחתמת בכל מפגש מחדש עם שאכטה מלכותית. אנחנו לא יכולים להיות בקשר ברשתות החברתיות או בטלפון מחשש התעמרות, ובזמן ההפגנות בכיכר תח'ריר מצאתי את עצמי דואג לו כי ידעתי שהוא שם, הוא חייב להיות שם, כי הרי אם אני הייתי במקומו הייתי שם.

הוא אכן היה שם, טעם לרגע מצרים אחרת – שמחה, משוחררת, דמוקרטית, מלאת תקווה. בסופו של דבר האביב הערבי כולו נבלם בהינף חמסין חורך לב, וכבר שנים שלא פגשתי את מוסא. והנה אתמול, פתאום בתוך אור הנרות הרך של מעגל המוזיקה (אל תשאלו. כמה מהמוזיקאים שאתם הכי אוהבים, בכל ערב עם כוכבים אורחים מעולם הרחוק ומהמדבר הקרוב) ראיתי אותו. יש משהו נהדר באחים מהסוג הזה: לא חשוב כמה זמן לא התראיתם, אין שום קרח לשבור. לא נפלנו בהתרגשות זה על צווארו של זה, פשוט המשכנו מהמקום שבו הפסקנו, ואפילו לא התפלאנו ששנינו עכשיו עונדים תליון זהה לחלוטין.

הוא סיפר לי שאחרי הדיכוי של תח'ריר הוא עזב לאירופה, בשברון-לב גדול. נמאס לו לחיות במדינה דיקטטורית עם ממשל דתי-צבאי, בלי עיתונות חופשית או זכויות אדם. והוא אכן חי לו שלוש שנים אי שם באירופה, ואז, כדבריו, התחיל "The big Ahbal". ופתאום המדינה הדמוקרטית שבה הוא התגורר הפכה תוך הרף עין ליחידת הוצאה לפועל של קמפיין הפחדה ושליטה. כבעל דרכון אירופאי ומצרי גם יחד, כמעט אין מקום שאליו מוסא לא יכול לנסוע, אבל הוא גילה שאין לו לאן לברוח. ככל שה"אהבל הגדול" התפתח, מוסא חש שהמדינה האירופית הנאורה שלו חונקת אותו יותר. הוא שב בלי חדווה למצרים "אבל בשדה התעופה הורדתי מהפרצוף את הסמרטוט המטומטם הזה," הוא אומר, "והסתכלתי מסביב, ולאף אחד לא היה אכפת". מצרים, הוא גילה, לא נסחפה לתוך מערבולת האהבל הגדול, כמו כל מדינות אפריקה (וארבעה נשיאים של מדינות כאלה מצאו את מותם בתקופה הזאת). דווקא המדינות שנחשבות מושחתות ואפלות סירבו לחייב את אזרחיהן להזריק את חומרי הניסוי השונים או להנהיג תווים ירוקים, סגרים ובידודים וסנקציות. מוסא אומר שזה קשור גם למבנה החברתי של אפריקה. הארצות אולי שורטטו בסרגל על ידי כובשים מערביים, אבל הן מכילות תערובת גדולה ומגוונת של שבטים. הזהות השבטית חשובה לאין ערוך מהזהות הלאומית, וגם רוב תחומי החיים הבסיסיים ביותר מתנהלים דרך רשת קהילתית ולא ממשלתית: החינוך, המשפט, התרבות, חלוקת המזון, וגם הבריאות. רובם לא קוראים עיתונים ולא רואים טלוויזיה, ולכן אי אפשר לנהל אותם תודעתית בכזו קלות.

"זה היה מאוד מבלבל," הוא אומר בכנות. כי מצד אחד הוא שמח לגלות שבכל הקשור לאהבל הגדול מצרים התנהלה במתינות רבה. מצד שני, הפגנות תח'ריר לא רק שלא השיגו חופש והקלה, אלא גרמו להחמרה והקשחה של השלטונות. "וזה לא שהם לא מושחתים או שהביג פארמה לא מזיזה להם," הוא אומר ומספר איך בשיא תקופת תח'ריר פתאום הופיעו על חלונות הראווה של בתי המרקחת מודעות ענק של פייזר שמכריזות על מבצע הנחות מטורף בקניית ויאגרה. "הם חשבו שככה אנשים יישארו בבית." וזה עבד? אני שואל אותו. הוא מושך בכתפיים, "וואללה, יכול להיות."

בסופו של דבר מוסא עשה מה שכל בר-דעת היה עושה: נסע לסיני. והוא כאן כבר קרוב לחצי שנה. אין לו מושג מתי ולאן ייסע אחר כך, הוא מרגיש כרגע כמו ניצול של ספינה טרופה על אי בודד שהוא גן עדן, אבל אי. ובודד.

 עיר חכמה

למחרת אנחנו על החסקה, שעה קלה לפני השקיעה. כלומר אני על החסק'ה, מוסא רוב הזמן במים, צולל כמו דולפין לקרקעית הים ומשגר משם טבעות אוויר קרקסיות. ברגע של מנוחה אנחנו מסתכלים על ההרים הוורדרדים של סעודיה, מעל לחוף הנגדי.

במרחק 150 קילומטר מכפר החושות שלנו מתוכנתת לקום העיר הכי מדהימה – או מחרידה – בעולם. פרויקט מולטימיליארדי של נסיכי סעודיה, והגשמת חלום רטוב של הפורום הכלכלי העולמי. העיר החכמה. אולי בקרוב נקדיש לה כתבה בבראשית. לכאורה, מדובר בחזון אקולוגי אוטופי, עיר שמקיימת את עצמה עם "אפס טביעה פחמנית". מאות קילומטרים רצופים (בשטח כולל גדול משל מדינת ישראל פלוס רצועת עזה והשטחים) של חומה אחת ארוכה ענקית שכולה אשכולות בתי מגורים ועסקים בלי כבישים, בלי רכב פרטי, למעשה בלי יוזמה פרטית, הכל מתואגד, מדוד ומנוטר. בפועל, כבר עכשיו מתרחש בשמה של העיר המדומיינת פשע הומניטרי כשבני השבטים של האזור מגורשים, ואחד ממנהיגיהם שניסה למחות כבר נהרג. בינתיים,סרטוני השיווק שמופצים בעולם מכנים אותה "עיר חכמה", ומוסא מסכם: "Smart city for Ahbal people".

לכפר החושות שלנו קוראים ראס סיני, והוא העיר הכי חכמה שאני מכיר, הרבה בזכות הדמויות שהמקום שייך להן, לא חשוב שמות. בימים האלה, כשסיני מלאה עשרות אלפי ישראלים, הייחוד של הראס בולט במיוחד. זה לא עסק, זאת קהילה. רבים מהמלצרים והעובדים כאן היום מוכרים לי עוד מכשהיו ילדים קטנים שהתקהלו תמיד סביב מרווין, החלילן שהגיע יום אחד מאיזו ממלכה אלפית ונשאר פה שנים, בונה כינורות מישריונות של דגי אבו-נפחא, מפיק צבעי מים מחול ההרים ומסתובב בלילה רדוף רוחות ושדים. הראס שימש לאורך כל השנים עיר מקלט עבור אנשים שבכל מקום אחר היו נרדפים או מאושפזים, וכאן יכלו לפרוח ולזרוח באין מפריע.

משני עברי הראס נפרשת רצועת חוף ארוכה, קילומטרים של  מחנות חושות צפופים מוארים בניאון מסנוור, משופעים במוזיקה מרמקולים, בשחקני מטקות ואפילו באטרקציות כמו סירת בננה. בלילה, ממעוף הינשוף, הראס נראה כמו חור שחור באמצע הטיילת. יש כאן חשמל, אבל התאורה באזור המסעדה מורכבת מקומץ נורות חלשות שמאירות בביישנות דרך אהילי חרס מחורצים. מספיק כדי לא לדרוך על מישהו בטעות, לא הרבה יותר מזה. עדיין מרגישים את ההבדל הדרמטי בין לילה ללילה ככל שהירח מתחסר (הוא זורח באדום סלק מעל להרים הסעודיים, בכל ערב קצת יותר מאוחר וקצת יותר קטן). בחושת החלומות יש אמנם שפע של מקורות תאורה, אבל כולם עדינים, מספיקים כדי לשרטט תחרה מרהיבה על קירות האדמה ועל התקרה.

אני משוכנע שהאנרגיה שנצרכה רק כדי להפיק ולשדר סרטון פרומו אחד של העיר הסעודית הותירה "טביעה פחמנית" כבדה פי כמה מעשר שנים של פעילות בראס. כל מי המטבח והמקלחת זורמים להשקיית נווה המדבר הזה, כולל סוכת הבוגנוויליה המלכותית שמקבלת את פני הבאים. במחנות הסמוכים מציעים כבר כדבר שבשגרה מים חמים בכל שעות היממה; כאן כבר 30 שנה אני שומע דיבורים על התקנת דודים כאלה ואחרים, ולכל מבקר יש שפע של עצות שלכולן מאזינה אם-הראס (ואחות ליבי) בקשב רב. אבל יום אחד היא הסבירה לי שזה לא בטעות. "אנחנו במדבר," היא אומרת, "אין פה דבר יותר יקר ערך ממים. אם יהיו מים חמים כל אחד ירביץ פה מקלחת של שעה ולא ירצה לצאת. כשאין מים חמים זה לא נורא, חם פה מספיק, וככה הבנאדם מתרחץ בדיוק כמה שהוא צריך ולא נשאר רגע אחד יותר."

תושבים ותיקים יודעים שבכל יום יש מים חמים, זמן קצר לפני השקיעה: במשך שעות השמש המים בצינורות התחממו וכמעט אף אחד לא התקלח, ואם הגעת בעיתוי הנכון יש לך מים בטמפרטורה אלוהית.

באותה רוח, לאורך כל השנים האלה עדיין אין פה ווי-פיי נורמלי וגם כשיש הוא מגיע לסככה אחת בלבד במסעדה. בשנים עברו הוויי-פיי היה רק ליד החנות, והופקדה עליו גרמלינית גרמנייה אחת שזכתה לכינוי "הנאצית של הוויי-פיי", והיית צריך להיות ממש נחוש, במצב חירום אמיתי, כדי לשכנע אותה להסגיר את הסיסמה ("אמא שלך חולה את אומרת? ומה בדיוק את יכולה לעשות מפה דרך הוויי-פיי, לשלוח לה תרופות??"). ככה  שאפשר להיתקל בראס סיני בתמונה בלתי נתפסת: אנשים מסתובבים בלי טלפון.

החושות מרוחקות זו מזו בדיוק מספיק לתחושת פרטיות, וקרובות בדיוק מספיק כדי לקרב בין אנשים. לא יכול לקרות כאן משהו רע למישהו בלי שאחרים יידעו, ויעזרו. מרגע שהגעת לכאן חלים גם עליך הכללים הבלתי כתובים של הכפר: בלי מוזיקה ממקורות חיצוניים (אבל המון מוזיקה אורגנית), בלי להתייחס באדנות קולוניאליסטית למקומיים (מי שמנסה יחכה כל חייו לארוחת הבוקר), בלי צעקות, מטקות או אטרקציות.

בחיים לא נעלתי את החושה שלי, גם עכשיו כשהלפטופ שלי פה. במשך כל השנים האלה כמעט לא נתקלתי בגילויים של אלימות או אגרסיביות. כשנודע שאחד התושבים האהובים ביותר, מוזיקאי-על ואיש שיחה נפלא, מתייחס באלימות לבת הזוג שלו, הוא גורש מכאן בתקיפות, ולא הורשה לחזור לפני שיילך לטיפול ויזכה למחילה מהאישה. מדי פעם מישהו מתחרפן כאן – אולי בגלל דברים שהצטברו עוד מעבר לגבול, אולי בגלל חוויית סמים לא טובה, אולי בגלל מצב נפשי מעורער – תמיד תהיה סביבו טבעת של השגחה ותמיכה. אותו כנ"ל אם מישהו ייפול או ייפצע או ירגיש לא טוב. זה נראה כאילו כל הדברים האלה מתרחשים מעצמם, אבל מאחורי הקלעים מנוהלת כאן כל העת, בתבונה ורגישות אינסופית, עיר חכמה וטובת-לב. שלוש שנים לא הייתי כאן, ועכשיו בתום שלושה ימים ראשונים אני יורד לחוף להדליק ולהעלות משואת-גראס חגיגית עם תפילה חדשה: שאינשאללה לא נגיע יותר לעולם למצב שבו מונעים מאחיות ואחים להיפגש פה כאוות נפשם.