אחרי!

לפני הרבה שנים היה לי חבר רועה עיזים, אי שם בהרי-ירושלים, ולפעמים הייתי בא לבקר אותו בעבודה. היינו מסתובבים קצת עם העיזים, מגיעים למקום שיש להן מה לנשנש, מעמידים פינג'אן, מגלגלים שאכטה ושוקעים בשיחה עד שהיה מגיע זמני ללכת כי אני לא רועה עיזים. וכאן היתה מתחילה סאגה אינסופית. כי ברגע שהייתי קם ומתחיל לזוז – העיזים היו צועדות בעקבותיי. הן בכלל לא הכירו אותי, אבל עדר הולך לאן שמישהו הולך.

הן היו רואות אותי קם ומתחיל לזוז ומיד היו אומרות לעצמן "או, הנה מישהו שיודע מה הוא רוצה בחיים האלה. ואנחנו לא. אז נלך אחריו".

מחמיא ככל שזה יכול להישמע, זה היה סיוט אמיתי. לא עזר שניסיתי לגרש אותן בצעקות ותנועות מאיימות או כשהלכתי בזיגזגים ומעגלים כדי לבלבל אותן. הן נצמדו אליי כמו פוסט-טראומה. בסופו של דבר רק פתרון אחד היה עובד, וגם הוא בקושי: אני הייתי נשאר לשבת וחברי הרועה היה נאלץ לעזוב את הזולה ולהתרחק כדי שהעיזים ילכו אחריו ולא אחריי. ולמה גם זה בקושי? כי לא פעם, קבוצה קטנה של עיזים עדיין היתה נשארת איתי, כאומרות לעצמן: "או, הנה מישהו אסרטיבי ועצמאי שלא הולך כצאן אחרי הרועה. הוא בטח יודע מה הוא עושה, כדאי לדבוק בו".

כמו בסצינה האלמותית של מונטי פייתון, כשבראיין המזוהה בטעות כמשיח צועק לעדר מאמיניו: "לכו הביתה, כולכם אינדיבידואלים!", והם שואגים בקול אחד: "כן! כולנו אינדיבידואלים!" ורק אחד מהם, נבוך, מתוודה: "אני לא…".

סופסוף הבנתי: בחיי שאין לי מושג

בשנים האחרונות אני מרותק (ולא פעם מבועת) מתופעת העדר. פחות אצל עיזים, יותר אצל אנשים. קשה לאדם בימינו לסמוך רק על חושיו הקדמונים, והוא נאלץ לאמץ לו שפע של רועים על כל צעד ושעל: רופאים, פוליטיקאיות, עיתונאים, מנחות טלוויזיה, מדעניות, רבנים, גנרלים, סלבריטיז ואושיות טיקטוק, ולמעשה כמעט כל אדם או גורם שמתנהג כאילו הוא יודע לאן הוא הולך. כי לנו אין מושג.

פייסבוק הוא זירה מרתקת להשקיף בה ממעוף הציפור על תנועות העדרים: החל מלינצ'רנטים תורניים כשמתנפלים על הנבל השבועי, מאחלים לו אלף מיתות ומתמרקים בתחושת מוסריות קולקטיבית, וכלה בשטויות והבלים שמאמצים ללא מחשבה, רק כי מישהו אחר אימץ את זה קודם.

נגיד הקטע הזה שחוזר מדי חורף כבר יותר מ-עשר שנים, כל פעם בניסוח קצת אחר, אבל תמיד עם אותה אמירה מופרכת. הנה אחת הגרסאות הנוכחיות, וכמובן שבהתאם לחוקי הז'אנר עשיתי העתק-הדבק ללא הגהה: >>>

אני יודע שכמה מחבריי שיתפו גם הם את הפוסט הזה, וברור לי שגם לי יש נקודות עיוורות של התנהגות עדרית (למעשה כמעט כל יום אני תופס את עצמי על חם) אבל זה נורא יפה, כי יש פה כמה מהתסמינים הכי בולטים של מנטליות עדר ללא בינה עצמאית:

ציות עיוור ועולץ, אמון מיידי ואוטומטי: "היום החלטתי לנסות וזה עובד! עכשיו יש לי פרופיל חדש לגמרי בפייסבוק". סליחה, הרי בדיוק ברגע זה הדבקת את השטות הזאת בדף הבית שלך. את/ה עדיין לא יודע/ת, בזמן העלאת הפוסט, האם ואיך הוא השפיע על הפיד שלך. אז מאיפה לך שזה עובד? ומאיפה לך הביטחון המיידי להמליץ לכל חבריך לעשות כמוך?

מחשבה היא מכשלה: "בחיי שאין לי מושג איך זה עובד…" וגם – "איך? אין לי מושג.." כי אני רק בלונדי חמודי, מי אני שאטריד את ראשי היפה והקלוש בשאלות שמעל ליכולותיי. מזמן אין לי מושג איך הדברים עובדים, וגם לא מעניין אותי. אומרים שזה עובד, תודה רבה ושלום.

הרצון להרגיש חלק מקבוצה גדולה: "כולנו רואים כמה מגוחך שיש לנו כל כך הרבה חברים, יותר מ- 4000, ומסיבה לא הגיונית האלגוריתם החדש של פייסבוק בוחר באותם אנשים – בערך 25". סליחה ומחילה, אני לא יודע איך להגיד את זה ברגישות הראויה, אבל אין לך 4000 חברים, מעולם לא היו לך. יש 4000 אנשים שלפעמים נתקלים בפוסט עוגת השבת שלך וממשיכים לגלול. והאמת היא שאם יש לך באמת ובתמים 25 חברים, מצבך ממש נהדר.

חיקוי אוטומטי כמזור לכל התחלואים: "אז לחצתי "העתק" על טכסט שראיתי אצל חברה בפיד ו"הדבק" אצלי בפיד והללויה! זה עשה קסמים ועקף את המערכת". לא חשוב איך זה עובד, לא חשוב אם זה הגיוני באיזושהי צורה (אם רק 25 אנשים רואים את הפוסטים שלך אז גם את הפוסט הזה יראו בדיוק אותם 25), לא חשוב איך מאייתים את המילה "טקסט" – מה שחשוב הוא שראיתי את זה אצל חברה (שראתה את זה אצל חבר שראה אצל חברה) ומיד עשיתי גם "העתק" וגם "הדבק". זאת התורה כולה: תראו מה אחרים העתיקו, אל תשאלו שאלות, אל תבדקו שום דבר, רק "העתק" ו"הדבק". והללויה.

אז לכו להתחסן!

(סליחה, ברח לי, ממש לא קשור.)

מתחת לצמר אני בכלל זאב

עוד טרנד, חדש דווקא ופופולרי להפליא, הוא עיבודי תמונת הפרופיל בתוכנה החינמית "מידג'רני", והאמת היא שאין מצב שזה לא יתפשט כמו שריפה בשדה פוצים (פתאום אני לא ממש בטוח שהשתמשתי בביטוי הזה נכון, אבל אני לא מצליח לשים על זה את האצבע): מי יעמוד בפני הקסם הזה? התשובה היא – כמעט אף אחד. איך אפשר להתאפק? ביומיום את אולי חד-הורית שמאחרת בחשבונות החשמל ומנסה לשווא להיפטר מהכינים של הילדים, אבל בגירסת מידג'רני את אלה מצרית, אמזונה פראית או ציידת אינדיאנית. וביומיום אולי אתה בן שלושים וחמש בין עבודות שגר עם שותפים ומעביר את הימים בהחלקה ימינה ושמאלה בטינדר – אבל בגירסת מידג'רני אתה ויקינג נועז, פיראט חופשי או נסיך המדבר.

וזה חינם!

תוך כמה ימים פיד הפייסבוק שלי התמלא בגרסאות הוליוודיות ממוחשבות של כל 5000 החברים שלי (כן, אני עד כדי כך מוקף חברי נפש, כל אחד מהם אשכרה משפחה). חלק מהם העלו את התמונות תוך כדי התנצלות בנוסח "טוב, עכשיו גם אני מצטרף לטרנד", ואין דבר יותר מכמיר לב מלהכריז על עצמך שאת יודעת שאת כבשה, "אבל תראו איזה יפה אני בעיני הרובוט של מידג'רני".

חפרתי לא מעט, גם בגוגל וגם בפייסבוק, כדי להבין מה בדיוק הסיפור של מידג'רני. זכרתי שגם ראיתי כמה פוסטים ביקורתיים. אבל מנועי החיפוש של רועי-העל הטכנולוגיים טענו שלא נמצאו תוצאות, והדף של החברה מסתפק בכמה שורות סתומות של תעופה עצמית.

אז עכשיו אני סתם נותן לראש שלי לעוף, אוקיי?

מידג'רני מציגים את עצמם בגדול ככלי נהדר לאמנים. זאת המטרה, ואותי היא ישר קונה. אבל איכשהו קשה לי להאמין שהשורה הזאת עבדה טוב אצל משקיעים: "שמעו, אמנים זה אנשים טחונים בכסף". מה כן עובד טוב? מה המשאב הכי יקר בעולם בכלל ובעולם הטכנולוגיה הדיגיטלית בפרט? מידע. הנה שורה שיכולה לעבוד הרבה יותר טוב אצל משקיעים, מקומיים או סיניים: "שמעו, כולנו יודעים שהדבר הבא זה טכנולוגיות לזיהוי פנים, והאתגר היחיד שמאט את הפיתוח הוא הצורך בנתונים פרטיים של המוני אנשים ממוצאים אתניים מגוונים. לנו יש דרך להשיג את זה, מהר ובחינם ובאופן חוקי לגמרי. אנחנו יכולים לגרום לאנשים להצטלם עבורנו מ-17 זוויות שונות ולאשר לנו בעלות על המידע הזה."

משפט ידוע בכלכלה הדיגיטלית אומר: "אם קיבלת את זה בחינם, סימן שאתה המוצר". וכך, אולי בזמן שעפת על עצמך בדמות הרקולס, קידמת עוד קצת את היום שבו הרועה יידע בכל רגע מה כל כבשה עושה ואיפה היא נמצאת. אבל היי, למי קראתם כבשה, תראו איזה הר של שרירים יש לי!

פועים נגד הזרם

כמו העיזים שבחרו להישאר איתי כשישבתי (כי הנה רועה אלטרנטיבי!), כמה מהעדרים הכי מהודקים הם דווקא אלה שמאוחדים סביב החריגה מהעדר. הדוגמה הכי מהדהדת היא מחאת בלפור. אני מודה ומתוודה – גם אני פעיתי איתם תקופה ארוכה. אני יכול לטעון שמילאתי את חובתי האזרחית ויצאתי למחות נגד עוולות. ויש בזה אמת. אבל גם היה לי כיף שם. כיף לדעת שאתה "בצד הנכון", נעים לראות שיש המון אנשים "כמוך", תענוג להיטמע בתוך מקהלה עליזה ששואגת בקול אחד "הון! שלטון! עולם תח-תון!!".

עד שאתה קולט ששוב נפלת. כי מסביבך כולם קצת דומים. וכולם קצת מדקלמים. והפעייה אחידה: רק לא ביבי. חריגה לא תתקבל בברכה. גם חריגים לא. וכך לדוגמה, המיעוט שניסה לכלול במחאה לא רק ביקורת על צוללות ושמפניות אלא גם על כפיית חיסונים או איכוני שב"כ נדחה בשאט נפש, ממש כמו כבשה שחורה.

והאירוניה היא שגם כבשים שחורות יכולות להפוך בן רגע לעדר. מתנגדי הכפייה (שהוכללו לכדי עדר "מתנגדי החיסונים") מצאו את עצמם מחוץ למחנה, מבוזים ומשוקצים. למעט ההתנגדות לכפייה לא היה ביניהם (בינינו) מכנה משותף ברור: לא פוליטי, לא דמוגרפי, לא דתי, לא שום דבר אחר. אבל המציאות הפכה אותנו למחנה, ואט-אט החלו להופיע סימני העדר:

אמונה עיוורת בכל פרסום שתומך בסיפור "שלנו", בלי בדיקה או חשיבה עצמאית (כמו הסרט שמופץ בזמן האחרון "מת בפתאומיות" שאמנם מכיל מידע נכון בחלקו אבל הוא מופת לפרופגנדה היסטרית, פופוליסטית ומניפולטיבית).

בוז ואפס חמלה כלפי "המוזרקים" (אחד התסמינים הנוראים לכך הוא שיתוף בכל מקרה מוות של מישהו מתחת לגיל 50 כהוכחה לתופעות הלוואי, עד שכמעט אפשר לשמוע את החדווה התת-הכרתית – "עוד מוזרק נפל!").

חשד כמעט פתולוגי מפני פולשים וטורפים נסתרים (המכונים בפי העדר "ממסדיים").

אני לא טוען שכך נוהגות ונוהגים כל מי שמזדהים עם ההתנגדות לכפייה ולדיקטטורת הפארמה. ממש לא. אבל מספיק רגע אחד של חוסר נוכחות, של חוסר עצמאות תודעתית, של התרשמות ממישהו שנשמע סמכותי והופ – חזרתי לפעות.

אידיאולוגיה שעולה בקנה אחד עם מערכת האמונות ועם הדימוי העצמי האידיאלי שלנו היא אחת המגלשות הכי רכות בחזרה אל הדיר. כי אני מוקף אנשים "כמוני", אז אני יכול לפעמים לתת לראש הקטן והמתוק שלי לנוח ופשוט לזרום. אם נניח אני חושב/ת שתנועת MeToo# היא אחד הדברים הכי מבורכים וחשובים שקרו כאן (ואני בהחלט חושב ככה) – תוך ארבע וחצי שניות אני עלול למצוא את עצמי שוב במחנה של צודקות וצודקים מוחלטים, עם חוקי עדר ברורים וגדרות תיל שאוסרים על שיטוט בקווים האפורים. אני עלול למצוא את עצמי גועה בדיוק באותו טון על עוול מחריד ועל עוול גבולי ועל עוול משוער. אני עלולה למצוא את עצמי מגרשת בקצף שפתיים כל מי שיציע מבט אחר או גישה יותר מורכבת מהנרטיב הראשי – יש מעט מאוד סמים מפתים יותר מזעם קדוש קולקטיבי.

המדריך לאדם החופשי בעולם אלגוריתמי

בטבע אין עדרים, רק להקות. להקה היא קבוצה אורגנית שלא צריכה כותרת או חוקים אחידים, הגיוון (והשינוי) הוא חלק מסוד כוחה. עדר, לעומת זאת, הוא חלומו של כל שליט. ובכלל לא חשוב באיזה שם העדר מכנה את עצמו, אפילו "הארגון לביטול העדרים". כל עדר חי בתוך גדרות ברורים ומכיל אוסף של אינדיבידואלים שנרדמו בעמידה, ואין דבר יותר קל מלנהל אותם.

קודם למדנו לביית את הצמחים, אחר-כך את בעלי החיים, אחר-כך את האקלים. הצעד הטבעי הבא, למי שחושב כמו מנהל, הוא לביית את בני האדם. לחלק לעדרים שונים ומהודקים ולעקר אותם מיצר החירות הטבעי על ידי סימום ופיטום (פיזי או תודעתי), כך שיהיו קלים לרעייה ולמיון ויניבו מקסימום תוצרת. ואכן, פועלת בעולם קבוצה קטנה אך עוצמתית שלא מסתירה שזו כוונתה (כפי שמתמצת את זה נפלא האדמו"ר משוואב: "לא יהיה לכם דבר – ותהיו מאושרים"). האנשים האלה מאוד מוכשרים במה שהם עושים, ועומדים לרשותם משאבים אינסופיים, ממשלות, אמצעי-תקשורת וענקי-טכנולוגיה. באתר הרשמי של הפורום הכלכלי העולמי אפשר למצוא שפע של תוכניות מפורטות לניהול יעיל של עדרי-אנוש. הצופה התמים עלול לחשוב שהמאבק אבוד.

אבל הנה עוד משהו שגיליתי לגמרי בטעות על מנגנונים גדולים וכוחניים, כשהייתי בצבא: השנה הראשונה שלי היתה בלהה אחת ממושכת, נמעכתי כמו זבוב על השמשה. בשיא התקופה המדכאת נזרקתי למרכז העצבים של המנגנון: חיל השלישות. ושם גיליתי דבר נפלא: כל כוחו האדיר של המנגנון מבוסס על ניהול של מאסות ברורות והומוגניות, ובהיותך חלק מהגוש – לא חשוב איזה גוש – אתה חסר כוח או השפעה על גורלך, בובה על חוט. אבל מול חריגים, המנגנון חסר אונים (זאת גם הסיבה שהצבא משחרר "מסיבות נפשיות" כל מיני אקטיביסטים ואנרכיסטים: הם חומר גלם פגום). אם לא תאמיני לסיפור שבו את חלק מגוש כזה או אחר, תמצאי אלף סימטאות צדדיות ושטחי הפקר, ומרגע שתלמדי את עצמך לגלוש לתוכן יתרחש פלא גדול – המנגנון הוא זה שיהפוך חסר אונים מולך. בשנה האחרונה לשירות הצבאי שלי הסתובבתי בבגדים אזרחיים עם תספורת של פליט פסטיבלים, ושלושה חודשים לפני התאריך המיועד מצאתי עוד סמטה אחרונה וזיכיתי את עצמי בשחרור מוקדם. לא השגתי את זה דרך לחימה במנגנון או דרך השתייכות לאיזו קבוצת-כוח, אלא סתם דרך התעלמות מופגנת מהקווים שסומנו לי על ידי המנגנון והקבוצה.

וזו, על רגל אחת, כל התורה כולה לאדם החופשי בעולם אלגוריתמי: לעולם אל תעשי "העתק/הדבק". כל השאר כבר יקרה מאליו.