איך מדרבנים דורבן

הם גרים משפחה של שבעה בבית צפוף, יותר נכון תא תצוגה לא גדול במיוחד, בגן חיות קטן בצפון הארץ. דורבנים שחיים באקווריום; הקיר הפונה לקהל כולו זכוכית כך שהמבקרים יכולים לצפות בהם בשעות היום. אבל דורבנים בטבע הם חיות לילה. בחסות החשיכה הם יוצאים מהמחילות שלהם, חופרים בטופרים החזקים לעומק האדמה ותרים אחר מזון. במיוחד אהובים עליהם ירקות שורש, מלונים ואבטיחים. בלילה הם גם עושים הרבה פעמים אהבה – לא רק כדי להתרבות אלא כדי לשמור על גחלת היחסים ביניהם. דורבנים שומרים על זוגיות כל החיים. אבל בגן החיות הפכו להם את היום ללילה ואת הלילה ליום בעזרת תאורה.

הדורבנים האלה נולדו בגן החיות והם בכלל לא יודעים, שיש חיים אחרים מעבר לתא הקטן, שהם שייכים לשבט גדול של דורבנים, שחי שם בחוץ. הם תמימים, מתחפרים יום אחר יום בערמת אדמה שטוחה שפוזרה עבורם על רצפת הבטון של הכלוב, כדי להעניק להם תחושה טבעית יותר. ראשם טמון במחילות הקטנות שחפרו והקוצים היפים שלהם מזדקרים אל על. ככה, בחצי-חצי הזה, הם קצת דומים לאלה הטומנים את ראשם בחול כדי לא לדעת.

הדורבנים יפים ומתוקים מאד למראה. כמו קיפודים ענקיים. בטבע, קצת לפני הזריחה, הם מתארגנים לשינה. הם נאספים ומתחילים לחפור בזריזות מחילות לישון בהן כדי להסתתר מפני קרני השמש, מציידים, מכלבים ומכל מה שזז באור יום על פני האדמה. עם שקיעת החמה הם יוצאים שוב לחיי היום-יום שלהם.

ב"דירה" שלהם בעיר הצפונית היה צפוף, לכן העבירו ארבעה מהם אלינו ליער הקופים – שני זכרים ושתי נקבות. הכנתי להם ביער מרחב מחייה יפה וגדול; חלקת אדמה פורייה הפתוחה לשמים עם סלעים טבעיים, שבמרכזה שני עצי אלון גבוהים המעניקים צל וקרירות נעימה בימי הקיץ. שטח אידאלי, חשבתי לעצמי, גדול, מוצל ורחב ידיים שסביבו גדר פח לבנה וחלקה, ואבנים גדולות. לכאורה – אפס אפשרויות מילוט לדורבנים עירוניים, אבל שיפור גדול מאוד יחסית לתא המדמה אקווריום. אצלנו תהיה להם סביבה טבעית ומוגנת. הלילה יהיה באמת לילה והיום – יום.

עוד לא אבדה תקוותם

כשהכל היה מוכן, כולל היתרי העברה, נסעתי להביא את זוגות הדורבנים. למרות שטחו הקטן של התא היה קשה לתפוס אותם. הם ממש לא רצו לצאת. מבחינתם התא הקטן הזה היה כל עולמם ואנחנו ניסינו לצוד אותם. הם התחפרו עמוק עם הראש באדמה והשאירו את אחוריהם עם קוצים זקורים ומאיימים: "אל תתקרבו". שוב ושוב הוציאו קולות תוכחה ואזהרה, מנפחים את הקוצים ומזהירים אותנו לא לגעת בהם. בניגוד לדעה הרווחת, דורבנים לא יורים את הקוצים למרחק, אלא משחררים אותם רק אם מישהו נתקל בהם פיזית. וכך, נחושים לא לזוז מהבית הצפוף אך המוכר להם, עם הראש למטה והקוצים למעלה, הם רק חיכו שמישהו ייתקל בהם וייענש.

אחרי שעות ארוכות של נסיונות ללכוד אותם פלוס מטפל אחד בבית חולים שחטף קוץ ביד, ארבעת הדורבנים מאופסנים בכלובים ונוסעים איתי ברכב. "יהיה אחלה", אני אומרת להם, "מחכה לכם ממש הפתעה טובה. עולם חדש, טבעי וטוב יותר עבורכם".

בשעות אחר הצהרים המאוחרות הגעתי ליער עם הדורבנים. רוב חברי הצוות כבר הלכו הביתה. נאיף עזר לי לשחרר אותם לחלקה שלהם באור אחרון, שם חיכתה להם ארוחה מפוארת – ארבע ערמות דשנות של ירקות האהובים עליהם במיוחד (ואולי גם עליכם): חצילים, תפוחי אדמה, גזרים, בטטות, סלקים, קולרבי, סלרי, מלון חתוך. עונג שבת. בהתחלה הם קפאו במקומם. אחרי ככלות הכל עבר עליהם (ועלינו) יום קשה. אחרי כמה דקות הרעב הכניע את הפחד והם יצאו מכלובי הנשיאה, חפנו בשתי ידיים מכל הבא ליד ואכלו בתשוקה גדולה. באור האחרון ראיתי את פניהם היפות. הם היו מתוקים להפליא.

ויהי ערב, ויהי בוקר.

אני מגיעה ליער לדרוש בשלומם, סקרנית לדעת באיזה מתוך הבתים שהכנו להם בחרו ללון. והאם אכלו טוב? ההתרגשות לקראת המפגש הופכת מהר מאוד לסימן שאלה; אני מחפשת אותם, מסתכלת שוב ושוב בכל פינה – ואין אף דורבן בסביבה. כן, יש ערמות רעננות של תלי אדמה שנוצרו מהחפירות הנמרצות שלהם, ושאריות משפע המזון שהשארנו, אבל הם אינם. מתברר שהגדר לא היתה מספיק אטומה והאבנים הגדולות לא הרשימו את הדורבנים, שהגיעו מתא קטן בגן חיות עירוני.

בהתחלה תופסת אותי תחושת פחד לגורלם, אבל מהר מאוד אני מבינה שהן חיות בר מקומיות; גם אם חמקו ליער – הן ישרדו. אחר כך אוחזת בי בהלה. אוי ואבוי, קיבלתי לחזקתי חיות למשמורת והן ברחו, רט"ג יגערו בי קשות. אך מעבר להכל אני חשה התרחבות בבית החזה, חופש פנימי מוחלט. כי אני ממש מאושרת עבורם, גם אם אסור להגיד את זה בקול רם.

הפעם הם הצליחו.

אחרי אינסוף פעמים שבהן חפרו שוב ושוב לעבר אותה נקודה מדומה חסרת סיכוי, ללא כל התקדמות, בתא הבטון עם קיר הזכוכית – הם לא איבדו תקווה. הם חפרו ופרצו את הגבול שחסם אותם כל חייהם ומצאו נתיב חדש – יער שהוא עולם רחב וגדול. חופש ועצמאות.

פראיים אבל לא פראיירים

ברחבי היער פזורים הרבה קוצים של הדורבנים הנמלטים. כל שניתן לעשות כעת הוא לסתום במלט ובאבנים גדולות את המחילות שהם חפרו, ולהניח מלכודת עם אוכל שאינה מסכנת את חייהם. "הדורבנים יצאו", אני כותבת וואטסאפ עם אימוג'י מחייך לממונים עליי. "בהצלחה לך", הם עונים בנימה יבשה וסרקסטית.

ויהי ערב, ויהי בוקר.

במלכודת נתפס דורבן אחד ונמצאו הרבה חפירות סביב החלקה. הבנתי שהם רצו לחזור בבוקר הביתה, לחלקה שלהם ולאוכל הטעים שחיכה להם. הם חכמים. אבל אני, שפעלתי כנדרש ממני וחסמתי את דרכם אל מחוץ לחלקה, גם סתמתי להם את הכניסה חזרה.

וכך נמשך בינינו המשחק הזה במשך עשרה ימים. אנשי הצוות מחזירים כל פעם עוד דורבן לחלקה, השאר ממתינים בסבלנות וכשכל הארבעה ביחד הם מוצאים נקודת תורפה, חופרים והופ – הם בחוץ. אוקיי, אני מחליטה, אחרי שאטמנו כל פתח אפשרי – די. אין יותר פתחים למלא בבטון. החלקה אטומה. אם תרצו לחזור תיכנסו דרך השער הראשי. וכך, בסוף היום אנחנו משאירים להם ארוחה מפוארת של ירקות שורש, אבטיח ומלון, כלי מלא מים ושער פתוח לחלקה. אין יותר מלכודות. עכשיו זה תלוי רק בדורבנים. בבחירה שלהם.

למחרת אני מוצאת את ארבעת הדורבנים המתוקים ישנים שנת ישרים, זה לצד זה, במלונה גדולה שעומדת בחלקה. לבי מתמלא שמחה; הפעם הם חזרו מרצונם החופשי, הם עשו את הבחירה שלהם. אני יוצאת מהחלקה וסוגרת אחרי בשקט בשקט את השער – רק לא להפריע את שנתם.