אם אייבּשך ירושלים

עשרות אוטובוסים של תיירים עוצרים כל יום בצומת האלה, בלבו של עמק האלה (על יד בית שמש). הם חונים בצורה לא מוסדרת בשולי הכביש הצר. תיירים מרחבי העולם מרימים רגל, עוברים את גדר הבטיחות הנמוכה ונכנסים לפאתי שדה חיטה קטן שבו הם צועדים אחרי מדריך תיירים נחוש, נזהרים שלא לדרוך על צואת כלבים או סוסים שעברו שם קודם. האגדה (או השמועה שעוברת כבר עשרות שנים בין מדריך תיירים למשנהו) מספרת שקרב דוד וגוליית נערך בדיוק בקצה השדה הזה.

כל התיירים, ללא הבדלי דת, צבע ומין, שומעים, נרגשים, על הקרב המיתי בשפתם, חלקם זוכים גם להקראה מהברית הישנה. אם הם קבוצה קטנה, הם משודרגים לישיבה תחת עץ אלון המספק להם צל. קבוצה גדולה יותר גומעת בצמא את כל הסיפורים תחת השמש הקופחת. בדרכם חזרה לאוטובוס (שלא דומם מנוע מחשש לקנס משטרתי), תוך שהם מעבדים את החוויה הרוחנית החזקה שחוו בשדה, עיניהם נעוצות היטב באדמה והם לא פנויים להרים את הראש מעלה. אם היו עושים זאת, היו מבחינים בשכונת רמת בית שמש ד', ה' או ו' הכובשות את השטחים הירוקים שמעל לנקודה ההיסטורית המיוחדת בה ביקרו. והיו מבחינים בכך שהשתלטות השכונות מאיימת גם על חלקת השדה הקטנה.

מתברר שכאשר האדמה מסביב כוסתה בבטון, מי הגשמים לא חילחלו והמעיינות נסתמו. כרגע 16 מעיינות בסכנה מול תוכנית אחת בהרחבת ירושלים

ישנן מדינות, שאם היה עובר בשטחן סיפור מיתולוגי חוצה לאומים שכזה היו דואגות להפוך את המקום לגן לאומי עם מרכז מבקרים מפנק. מקום נחמד עם חנייה מסודרת ושלל אטרקציות שישאירו את התיירים לפחות שבוע באזור. בהתחשב בעובדה שכל הסביבה הקרובה לשדה מלאה בבתי בד עתיקים, מערות חשמונאים ואוצרות ארכיאולוגיים בני למעלה מאלפיים שנים, יש סיכוי רב שהמוני תיירים היו נשארים בגן לאומי כזה זמן רב יותר. לא בבית ספרנו. נכון להיום אין אפילו סככת צל או גזלן לשתייה קרה. ואלה עוד החדשות הטובות.

החדשות הרעות הן שתוכניות בניה מואצות מאיימות להכחיד את השטח הירוק וההיסטורי הזה.
בשנת 1990 אושרה עקרונית הרחבתה של העיר בית שמש, בהליכי תכנון מקוצרים וללא התחשבות בערכי טבע ונוף. בעקבות התוכנית החל מאבק סביבתי ממושך, שנמשך כעשור, בעיקר ביוזמת תושבי בית שמש והיישובים באזור עמק האלה, ובתמיכת רשות הטבע והגנים. אלה הציעו לייעד לגן לאומי כ- 5,200 דונם באזור עמק האלה הכוללים את חורבת בית נטיף, תל ירמות וח'רבת קייאפה. במסגרת תוכנית המתאר למחוז ירושלים (תמ"מ 30/1), יועדו שני אתרי עתיקות–חורבת בית נטיף ותל ירמות לגנים לאומיים, ללא רצף ביניהם, כמובלעות במרחב עירוני בנוי.

אבל כתוצאה מהגילויים הארכיאולוגיים החשובים באתר ח'רבת קייאפה, יחד עם המאבק הציבורי הממושך, החליטה בנובמבר 2013 ממשלת ישראל על קידום גן לאומי סביב ח'רבת קייאפה. בסוף ינואר 2014 החליטה הוועדה המחוזית ירושלים לאשר את הפקדתה של תוכנית לגן לאומי בגבעות בית שמש. הגן כולל את ח'רבת קייאפה ואת חורבת בית נטיף, בשטח של 4,040 דונם. משמעות התוכנית היא ביטולן של 1,200 יחידות דיור מתוכננות סביב ח'רבת קייאפה, ושמירה (פחות או יותר) על רצף אקולוגי בגבעות מצפון לעמק האלה. עם זאת, הגן הלאומי הנמצא בתהליכי תכנון כולל רק את חלקן הדרומי של גבעות בית שמש, ומאפשר בנייה מאסיבית במרחק עשרות מטרים בלבד מחורבת בית נטיף. על אתר תל ירמות נגזר, אם כך, להיות גן לאומי נפרד, הכלוא בין שכונות המגורים.

הגן הלאומי נקטע במרכזו על ידי מסדרון שמיועד לכביש גישה דרומי לבית שמש, מעט מצפון לקיבוץ נתיב הל"ה. במשך 8 וחצי השנים שחלפו מאז הופקדה התוכנית לגן לאומי, שכונות רמת בית שמש הולכות ונבנות בקצב מהיר, כביש הגישה נסלל. והתוכנית לגן לאומי? עדיין בשלבי אישורים.

ההתחלה של המחדל האקולוגי הזה, כמו כל ההתחלות, היתה רצף של כוונות טובות. היטיב לתאר אותן בשירו "שיר בוקר", נתן אלתרמן: "בהרים כבר השמש מלהטת, ובעמק עוד נוצץ הטל, אנו אוהבים אותך מולדת," הבטיח בשנת 1932, "אנו עוד ניטע לך ונבנה לך, אנו נייפה אותך מאוד. נלבישך שלמת בטון ומלט ונפרוש לך מרבדי גנים".

נדמה כי בפרדוקס הטמון בשתי שורות אלה – שמלת הבטון ומרבדי הגנים – נעוצה בעיית השטחים הפתוחים של מדינת ישראל. נכון לכתיבת שורות אלה, הבטון מנצח. דו"ח שפורסם השבוע על ידי "המארג" (שותפות של המשרד להגנת הסביבה, הקרן הקיימת לישראל, רשות הטבע והגנים ומוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט שלקח על עצמו משימה לבצע הערכה של מצב הטבע בישראל לצורך ניהול מבוסס ידע ומדע של השטחים הפתוחים והמגוון הביולוגי) קבע שבמהלך ארבע שנים איבדה ישראל 70 קמ"ר של שטח טבעי ומיוער–יותר מגודלה של העיר תל אביב, ו-47 קמ"ר שטחי חקלאות. הדו"ח מרחיב ומתייחס לא רק לנזקי הבנייה אלא להשפעות הקשות בתחום זיהום האור, המים, האוויר ועוד.

ישנן מדינות, שאם היה עובר בשטחן סיפור מיתולוגי חוצה לאומים שכזה היו דואגות להפוך את המקום לגן לאומי עם מרכז מבקרים מפנק. מקום נחמד עם חנייה מסודרת ושלל אטרקציות שישאירו את התיירים לפחות שבוע באזור. בהתחשב בעובדה שכל הסביבה הקרובה לשדה מלאה בבתי בד עתיקים, מערות חשמונאים ואוצרות ארכיאולוגיים בני למעלה מאלפיים שנים, יש סיכוי רב שהמוני תיירים היו נשארים בגן לאומי כזה זמן רב יותר. לא בבית ספרנו. נכון להיום אין אפילו סככת צל או גזלן לשתייה קרה. ואלה עוד החדשות הטובות. החדשות הרעות הן שתוכניות בניה מואצות מאיימות להכחיד את השטח הירוק וההיסטורי הזה

אזור ירושלים הוא אחד המקומות שעלול לאבד שטחים ירוקים בצורה מואצת. מיה סטאר, תושבת העיר, בוגרת תואר שני במדעי הטבע באוניברסיטת גוריון, מתנדבת בתנועת "מצילים את הרי ירושלים" עם עוד 100 צעירים ותיכוניסטים מירושלים, מהמרכז ומהצפון. בכוונתם לייצר חלופה לתוכניות הבניה ההופכות את אדמת הארץ לשמלת בטון.

"להרי ירושלים יש מערכת ייחודית לאגירת מים בזכות המעיינות", מסבירה סטאר. "זה לא רק מקור מים חשוב, זה חשוב גם לאקולוגיה. רוב תוכניות הבניה המתוכננות, לפחות שש ידועות, הן במקומות שיושבים על מעיינות, כמו בצור הדסה."

היא מתכוונת לכך שכאשר כיסו את צור הדסה בבנייה, מי הגשמים חדלו לחלחל דרך הבטן וכך התייבשו ומתייבשים המעיינות. המשמעות היא שגם כשיש התחייבות בתוך תוכנית בניה לבנות עד לפתח של המעיינות, זה לא עובד. מתברר שכאשר האדמה מסביב כוסתה בבטון, מי הגשמים לא חילחלו והמעיינות נסתמים. כרגע 16 מעיינות בסכנה מול תוכנית אחת בהרחבת ירושלים. "הייעור גורם לחלחול מים מיטבי. כשעוקרים עצים ומניחים אספלט, אין מים והשטח שנפגע יותר גדול, כי מדובר במסדרון אקולוגי. הרבה אנשים רוצים להמשיך לגור בירושלים בגלל שהיא מוקפת טבע מכל כיוון מזרח ים המלח, יערות במערב. אנשים צריכים שטחים פתוחים ומעיינות. כאן, זה חלק מהנוף. רק בירושלים יש מעיינות שהם במרחק נסיעת אוטובוס עירוני! אנחנו קוראים לתושבים להצטרף למאבק שלנו, אומרים לאנשים – בואו בואו".

המאבק של "מצילי הרי ירושלים" (בשיתוף פעולה של החברה להגנת הטבע, רשות הטבע והגנים) הוא על בניה בתוך העיר. הם מדברים על הרחבת הפינוי בינוי תוך כדי פיתוח הטבע, השבילים והתחבורה הציבורית. במישור הפוליטי הם מנסים לגייס חברי כנסת ולמרות ההישג של ח"כ אלון טל (כחול לבן), להקים שדולה בת 20 חברי כנסת ממפלגות שונות למען הרי ירושלים, הם מותשים מהרבה הבטחות ומעט עשייה. כעת, כשיוצאים שוב לבחירות, לא בטוח שגם העשייה שהובטחה תצא בכלל אל הפועל. ההישג הכי גדול שלהם עד כה הוא גיוס ראש העיר, משה ליאון, בתמיכה במאבקם. בתחילה הוא תמך בתוכניות הבניה וסבר שדווקא הן יצילו את ירושלים. אבל בזכות הפעילות שלהם הוא יצא לאחרונה עם תוכנית מעודכנת ומרוככת משלו.

"התוכנית שראש העיר יזם יושבת במקום על 800 דונם על 350 בזכות בניה לגובה. אבל היום לבנות 5 קומות בעיר זה לא הוגן. זו בניה לעשירים." מוחה סטאר. עם זאת, היא מציינת את החיובי בתוכנית שתוכננה על ידי המתכנן מוטי קפלן, "השכונה לפי התוכנית החדשה קרובה לרכבת הקלה, יש בה שבילי אופניים והיא הוסיפה 1000 יחידות דיור. וגולת הכותרת: השכונה גובלת בשטח שיוכר כולו בגן לאומי".
החלופה שהציע ראש העיר חוסכת לקופת המדינה 9 מיליארד₪ בגין ייעול התשתיות, כך שגם משרד האוצר תומך–העלויות הגבוהות נחסכו על בניית תשתיות ודרגנועים (בשל האזור התלול עד מאוד).

אבל משרד השיכון והבינוי לא מרים ידיים. הוא עדיין נלחם על מימוש התוכנית המקורית שלו מחשש שהשינוי יוביל לעצירה של תוכניות נוספות. ב 11.7.22 תוכנית "רכס לבן א'" אושרה בועדת המשנה לעררים אך הוקפאה על ידי ראש עיריית ירושלים משה ליאון, שכאמור, מציע תוכנית מצומצמת יותר בשטח. הדיון הבא צפוי להתקיים בתחילת אוגוסט ומצילי הרי ירושלים נערכים גם למאבק משפטי. "נגיש עתירה לבית משפט מחוזי. לעליון. ניאבק עד לביטול התוכנית המקורית. נתקוף אותם בבית משפט. אני מקווה שלא נגיע לשם", מדגישה סטאר. אבל לדבריה משרד השיכון משתמש בטריקים: מאשרים כל פעם תוכניות קטנות, שיעברו מתחת לראדאר הציבורי, וכך הם מנסים למנוע מהציבור להתנגד.

אחד ההישגים שעליהם גאוות הפעילים הצעירים הוא הקמת גן לאומי אזרחי "הרי ירושלים ומעינותיה". אמנם עדיין אין להם אישורים, אבל הם יוצאים מנקודת הנחה ששטח של מינהל מקרקעי ישראל הוא של הציבור ולפיכך נקטו בצעד שהוא הצהרת כוונות. הם הכשירו שם מסלולי הליכה ומתכננים פעילויות רבות לציבור באוגוסט ובחגים. "אזרחי ישראל צריכים לא רק מקום לגור בו, אלא גם מקום לחיות בו". הם אומרים.
בפעם הבאה שתעלו לירושלים ותראו מבעד לחלון המכונית צמד איילות בצד הדרך, תבינו שהן לא באו להגיד לכם שלום, פשוט דחקו להן את אזורי המחיה כך שהן נאלצות, בלית ברירה, להתקרב לכביש.

חייה ומותה של רותי

ביום שישי האחרון נדרסה למוות הצבועה רותי מפגיעת רכב בכביש 443. רותי בת השש שוטטה בלילות ברחובות העיר מודיעין וחיפשה מזון בפחי האשפה. תושבים מבוהלים דיווחו לרשויות על "להקת צבועים תוקפנית" ואלה ניסו להרחיק אותה אך היא התעקשה לחזור לעיר, למדה להתרחק מפיתיונות ומלכודות ושיתפה פעולה עם חוקרים שהצמידו לה מכשיר מעקב כדי ללמוד על אורחות חייה. במרוצת השנים נהייתה רותי לדמות ציבורית בעיר ותושבים שפחדו מצבועים החלו לחבב אותם בזכותה. אפילו עמוד פייסבוק יש לה ובו ספדו לה השבוע רבים. והתאבלו עליה.

עינת בר זיו, שעקבה אחריה לצורך עבודת הדוקטורט ספדה לה: "… היית צבועה אחת שובבה שהחליטה שלא מתאים לה כיבוי אורות בשמונה וגמלה בליבה ההחלטה לעשות קצת בלגאן, כי אם היא לא ישנה – אף אחד פה לא יישן! באופן די מדהים הסתבר, שניתן לשרטט על פי תנועתך את הגבולות המוניציפליים של מודיעין-מכבים-רעות. לא משנה כמה ניסו להרחיק אותך, לא עזבת את העיר עבור אף אחד. התושבים חששו ממך, בעיקר כי לא הבינו אותך – למה בחרת דווקא לגור בקרבת מגורי אדם, אין מספיק מקומות אחרים המתאימים למגורי צבועים? הם לא ידעו אז מה שאת ידעת – שהשטחים המתאימים לצבועים וחיות בר אחרות הולכים ומתמעטים; …הקולות נגד נוכחותך בעיר, השתנו ללא הכר; קריאות לסילוקך הוחלפו ב'איזה חמודה רותי', 'רותי לראשות העיר' ו'רותי תעשי לי צבוע'. הפכת לקמע של העיר… נכנסת ללב של כל כך הרבה אנשים. הצלחת ללמד אנשים על סבלנות וקיום לצד הטבע וחיות הבר ועל ניסיונם לשרוד בעולם משתנה".

יעל זילברשטיין-ברזידה, מנהלת יחידת סקרי הטבע, בחברה להגנת הטבע מסבירה כי אם לא מתכננים נכון את הגבולות של הערים והשכונות יש חדירה של חיות בר למרחב העירוני. כולנו שמענו על חזירי הבר שהשתלטו על חיפה והקריות, צבועים בבאר שבע ומודיעין ותנים שפשטו על אזור הירקון – רמת גן ופתח תקווה. כל אלה נדחקים ממרחבי המחיה שלהם ובאים לחגוג על פחי הזבל העירוניים. בנוסף, קבלנים שמחבבים מסלעות מעוצבות מזמינים את דרי המסלעות – שפני הסלע, שמכובשים את השטח עד מהרה.

זילברשטיין מבהירה שהבנייה המואצת בכל מקום מייצרת כמה לא מעט בעיות עבור בעלי החיים. "ישנה פגיעה בחיות ובצמחים. למשל, הקיטוע שמתרחש בשטחים הפתוחים עבור הקמת השכונות יוצר בעיה לבעלי החיים ומעמיד את חלקם, כמו הצבי הארץ ישראלי ממש בסכנת הכחדה". סקרים של החברה להגנת הטבע מראים גידול משמעותי בשטחים המקוטעים האלה. "זה סיפור גדול ומשמעותי וצריך לנהל אותו באופן מושכל עם מסדרונות אקולוגיים שיאפשרו מעברים עבור בעלי החיים, אחרת יהיו איים ירוקים שיפגעו עוד ועוד בחי ובצומח".