אם עץ מנגן לבד ביער

כמי שכותב על אמנים רבים בעיתונות, חבר באקו"ם, ולפעמים יושב בוועדות שיפוט שונות, אני נחשף לכל כך הרבה יופי ואיכות שלמרבה הצער לעתים קרובות אינם מגיעים אל הקהל הפוטנציאלי שלהם.

הזמר העברי קרוב ללבי במיוחד והוא בעיניי אחד ההישגים התרבותיים העצומים של מדינת ישראל. המוזיקה שנוצרה ונוצרת כאן היא פלא. מדי יום רביעי בתוכניתי "רביעי עברי" (ב-אקו99) אני נהנה לחלוק עם המאזינים את האהבה העזה שלי. הקדשתי תכניות שלמות לשירי ילדים בעברית, לשירי הלהקות הצבאיות, לשירים שנכתבו על ירושלים, לשירים של נשים-יוצרות, לשירים משנות ה-60 ולשירים מהמאה ה-21, לשירי אביב ולשירים על גשם, לשירים משנת 1979 ולמפץ להקות הרוק של 1991, לשלום חנוך וגם למתי כספי, לשירי משוררים – אלתרמן, נתן זך, נתן יונתן, אלכסנדר פן, ולשירי משוררות – תרצה אתר, לאה גולדברג, יונה וולך, דליה רביקוביץ'. רשימה חלקית. 

הזמר העברי הוא פלא שצומח בו זמנית לכל הכיוונים, גם לעומק וגם לגובה, נפרש כמניפה ססגונית מרהיבה על פני עשורים. לפחות 60 שנים של פופ עברי-ישראלי מקורי יש מאחורינו, משלישיית גשר הירקון של 1964 ועד ג'יין בורדו של 2022. מעליזה גבאי הפסיכדלית מסתורית מאמצע הסיקסטיז ועד איה זהבי פייגלין המצוינת של זמננו. 

ועדיין, לא הכל התגלה בזמנו ויש אוצרות סמויים שנחשפו לאוזניים רק שנים רבות אחרי שנוצרו. התקליט הפולקי המעולה של "קצה השדה", למשל, מ-1977 עם שפע הגיטרות האקוסטיות ו-12 המיתרים, ושילוב הקולות שהביאו צבי בומס, ראובן גבירץ וגיא יפה. או המתיקות הנחבאת באלבום הנשכח של פופיק ארנון והצ'רצ'ילים. תקליט הג'אם סשן, רוק בלוז מחופף וקסום של שמוליק קראוס מ-1971 "מדינת ישראל נגד קראוז שמואל". האלבום השלישי של הפלטינה "הנערה בעלת שיער הפשתן", שהוקלט ב-1976 אבד בזמן ונמצא ושוחזר ב-2002, גם הוא פלא מוזיקלי שכזה.

ישנם מאות ממתקי-פופ בעברית שהצליחו להיות מעין קפסולות זמן זוהרות, לוכדות את הרגע הקסום בהיסטוריה הישראלית שבו הן נוצרו והוקלטו. האינטרנט הביא גאולה לשירים, אלבומים ואמנים רבים. מי שרוצה לצלול לתוך המים הצלולים הכחולים של הזמר הישראלי יכול עכשיו לעשות זאת חודשים ושנים. דיסקוגרפיות שלמות של אריק איינשטיין ומאיר אריאל, נורית גלרון וחוה אלברשטיין וצלילי העוד וצלילי הכרם – הכל מונח כאן. הושט היד וגע בם.

יסמין מועלם, טונה, נצ'י נצ', עדן בן-זקן וגם WC או חנן בן-ארי זכו לשבור את החומה, או לפחות לטפס מעליה כדי להגיע אל הקהל שנמצא שם, איפשהו, בצד השני. 

אבל מה על אלה שלא זכו להיות חלק מההיסטוריה? מה עם השירים והאמנים שלא נעטפו בהילת הנוסטלגיה ולא לוטפו במטה הקסמים של הרטרו, פשוט מפני שהם חלק מהווה שלנו? מה יעלה בגורלם של מי שיצרו מוזיקה בשנים האחרונות, למשל, והם כמו עצים שנפלו ביער רחב גדול, ואיש לא ידע ואיש לא שמע? עשרות רבות של אמנים נהדרים לא זכו לשיפוט הוגן. לא קיבלו את רגע התהילה שלהם. לא קיבלו חשיפה מסוימת, כלשהי. בהם ובדרך החתחתים שלהם בחרתי לעסוק כאן היום. 

שטח המחיה מצטמצם והולך. קודם הגיעה שיטת הפלייליסט של גלגלצ שהפכה את העורכים המוזיקליים לקובעי "לשבט או לחסד", מי יהפוך לחלק ממחזור הדם הישראלי, יזכה להכרה (ולו מסוימת) ויצליח להביא (ואפילו מעט) קהל. ואז החלה הצניחה במכירות הדיסקים, ההעתקות הלא חוקיות, הדיסקים הפיראטיים, נאפסטר, תוכנות שיתוף, סולסיק – פחות ופחות כסף חזר לכיסי האמנים והחברות שהשקיעו באמנים. ואז נמכרו עוד פחות דיסקים, וחברת התו השמיני שעזרה לאמנים ולמוזיקה אלטרנטיבית נסגרה, וחנויות הדיסקים נעלמו בזו אחר זו. ואז בא יוטיוב ושירים טסו במרחבי המרשתת חינם אין כסף, ולקינוח נסגרו שני המעוזים התומכים העיקריים של אמנים ולהקות שלא נמצאים בנקודת האמצע של המרכז: קול הקמפוס (106 אפ.אם) וגם התחנה האהובה שבה עבדתי, 88 אפ.אם, שהפכה לכאן-88, אימצה את שיטת הפלייליסט הגלגלצי, ותם ונשלם פרק בתולדות המוזיקה העברית האלטרנטיבית.

בחלקת אלוהים הקטנה והפשוטה שלי, "משמרת לילה" (ימי א' עד ד', אקו99, בין 22:00 לחצות) אני משתדל בכוחותיי הצנועים והמוגבלים לתת במה לאלה שאין חברה שתחתים אותם, אין אמרגן שיארגן להם הופעות, אין מי שידאג להם לכסף ואין מי שישמיע אותם. פרשים בודדים על סוסים, דון קישוטים של צלילים ומילים,המנסים לעשות קסמים וללכת נגד הרוח. 

בכל יום, כולל יום כיפור ושבתות, אני מקבל שירים להאזנה. בין 20 ל-120 שירים ביום. כל יום. השטח מתפוצץ מיצירה חדשה. ויש בהם יצירות בעלות איכות שאין להן שום סיכוי להישמע ולהגיע לקהל פוטנציאלי, אלא אם יקרה נס. ועדות הפלייליסט קורסות מול עודף החומרים, וממילא יש עדיפות למי שחזק יותר בשטח, והלופ האינסופי הזה לא נשבר. מדי פעם מגיע עטר מיינר כזה או דניס לויד ששוברים את קיר הברזל. אך ברוב המקרים האמנים והלהקות מתרסקים על הקיר. רובם המכריע מתייאש ופורש. במקרים לא מעטים זה חבל מאוד כי זה משאיר אותנו רק עם עוד מאותו דבר. 

בישראל נוצרת מוזיקה מצוינת. תמיד היתה, אבל עכשיו יותר מאשר בעבר, צריך לעשות מאמצים גדולים מאוד כדי לגלות אותה, לחשוף אותה, להגיע אליה. לכל "איפה הילד" ו"מוניקה סקס" בשנות ה-90 היו שדרנים ועורכים שאהבו ותמכו ודחפו ושידרו ונלחמו. לכל ירמי קפלן והפרחים, ענבל פרלמוטר והמכשפות או רוקפור היו עורכי מוספי תרבות ומבקרי מוזיקה ששמו אותם על שערים ופירסמו אותם בביקורות אוהבות. 

לכל להקה חדשה לפני 20 שנה היתה תמיכה של רדיו הסטודנטים ו-88 אפ.אמ. ומקומונים וחברת תקליטים כמו הד ארצי או אן.אם.סי או התו השמיני או הליקון, שטיפחו, השקיעו, אירגנו דחפהו והביאו את עידן רייכל, נניח, או חיים אוליאל אל הקהל שנמצא שם, רעב למוזיקה חדשה. היום אמנים עומדים תוהים ובוהים בעולם, ושואלים: למה? מה? לאן? איך? מה עושים? עם מי לעזאזל מדברים?

האם שמעתם את יאיר רובין? את צליל אברהם שוברת הלב? האם פגשתם את משה בן-יוחנה? האם התוודעתם אל ענבר קדם, כותבת השירים הכי טובה ששמעתי בשנים האחרונות? אילה זיו, צ'לנית-זמרת? להקת אפרקו הנהדרת? סוואן בנד (שאפילו השיר המופלא שלה עם שם-טוב לוי לא הגיע אל העורכות והעורכים!)? טלגרף? האם הגיעה לאוזניכם ואל לבכם האלבום החדש של עמיר לב? החדש האינטימי והחלומי של יוסי בבליקי? להקת ג'ריקו של דרור שוסטק או שחר כהן והעראק רוקס מקרית אונו? העוצמה של הדרה לוין ארדי מירושלים או הקסם של דויד פרץ מבאר שבע? 

אפשר עוד ועוד להמשיך ברשימה אבל כרגע זה מרגיש לי די אבוד. נדמה שכל המנגנון כולו חייב להשתנות. כל תפיסת העולם בהקשר הזה מוכרחה להתהפך במאה שמונים מעלות. במקום לצמצם ולהקטין את החשיפה – לפתוח ידיים, להמריא ולתת ביטוי לצבעים ולגוונים הרבים והשונים. מוכרחים להתעקש על קיומה של תחנה אחת בתוך המרחב המיינסטרימי הגדול, שתקבל את כל העידוד והתיכה האפשריים כדי לתת מקום לכל היופי הזה. הופעות ברדיו, ג'אמים, תכניות מיוחדות, חשיפות, עריכות משוחררות מאימת פלייליסט ורייטינג, אולי תוכנית או שתיים בטלוויזיה שיהיו באמת תרבות וממש מוזיקה. 

אחרת, אין דרך קלה לומר זאת, לא ברור מה יישאר מכל השפע המרהיב הזה שנוצר פה, והוא כאמור, במקרים רבים, כעץ שנופל ביער, ואיש לא יודע ואיש לא שומע.