אנחנו הקטיושות

במהלך שנות השבעים וראשית שנות השמונים, כשהייתי ילד בעיירת החמד קריית שמונה, היו גלי ההפגזות מלבנון דבר שבשגרה. לרוב היה מדובר בצרור טילים בודדים ששכך במהרה, אך לפעמים היו הולמים בנו אשכולות נפץ רבי עוצמה שהרעידו את מסדי הארץ. בדרך כלל הם נחתו במרחק, במורדות הנשגבים של הרי נפתלי, אך היו פעמים שהם היכו ממש בקרביה של העיר, מפריחים את נשמותינו ומבהילים אותנו אל המחסה הקרוב ביותר. לעתים היו הפוגות ארוכות שנטעו בנו אשלייה של נורמליות מבורכת, אך מחזורי הקטיושות היו ודאיים כמו עונות השנה, כמו הגשם, החמסינים ולילות הקרה. בתוכנו לא היה לנו ספק שלא ירחק היום ונמצא את עצמנו מתחפרים שוב במקלטים או בחדרי הביטחון, מתפללים שאף טיל לא יחליט פתאום לבקר אותנו ללא אזהרה.

מדי פעם גם נודע לנו על חשש לחדירה של חוליית אויב, ואז היינו עוקבים ביראה סקרנית אחר מפגן פצצות התאורה שנפרש במעלה ההר, לאורך המתווה המפותל של גדר הגבול. האוזן היתה כרויה לקלוט כל ידיעה וכל שמועה שהתפשטו מפה לאוזן והדהדו בחצרות, בחדרי המדרגות ובפינות הרחוב. מקלטי רדיו צווחו מכל חלון פתוח, וצלצולי הטלפונים היו מרטיטים את האוויר המתוח. בין לבין היו רכבי כריזה וג'יפים צבאיים עוברים בסך ומפצירים בתושבים להישאר בבתיהם. הם ביקשו, אפילו התחננו, אבל מעולם לא הכריחו, לא הזהירו בתרחישי בלהות, לא איימו בעונשים ומעולם לא גינו את "מפירי ההנחיות".

זאת היתה המציאות. הרשויות ידעו שתפקידן הוא לעדכן את האזרחים על המתרחש ולהמליץ על דרכי ההתגוננות, זה הכל. יותר מזה הן לא יכלו לעשות. לא מפני שחסרו להן האמצעים הטכניים או התשתית הארגונית לאכוף את רצונן, אלא כי הדעת בכלל לא היתה מעלה את האפשרות שניתן ליטול מבני אדם את האחריות לחייהם ולכלוא אותם בדלת אמותיהם, לא משנה כמה מוחשית ורבה היתה הסכנה. שוטרים אף פעם לא חסמו את כניסות הבתים, ואף נאמן קטיושות לא עשה בדיקת נוכחות במקלטים. אנשים לא הלשינו על שכניהם שהגיחו לקניות מחתרתיות במכולת, או ביקרו אצל הסבתא, או סתם יצאו לנשום אוויר ולהתגודד סביב הספסלים הציבוריים. גני המשחקים לא הוקפו בסרטי אזהרה, ואף אחד לא יכול היה למנוע מאיתנו, הילדים, לעשות את מה שטבענו ציווה עלינו.

נזכרתי בכך בשבוע שעבר, כמה ימים לפני פרוץ המבצע בעזה, כאשר פיקוד הדרום הטיל סגר על יישובי עוטף עזה מחשש לנקמתו של הג'יהאד האסלאמי. התקשורת התעסקה בנושא בקונפורמיות המנוונת הרגילה שלה, כלומר, מנקודת מבט אקסקלוסיבית של כוחות הביטחון, כשהקולות האזרחיים הבודדים שנשמעו היו אלה שתמכו לחלוטין במהלך. לא היה ערעור על החלטת המדינה לשלול את זכויות האדם הבסיסיות ביותר מתושבי העוטף, ועוד לאכוף זאת באמצעות הצבא. מין נוהג מורגל שכזה, מקובל, שנחקק ביתר שאת בעידן הקורונה ומגבלותיה. חירויות הפרט כיום הן לא יותר ממטרד שיש לסלק כל אימת שהרשות רואה זאת לנכון, אם בשם "בריאות הציבור" ואם תחת דגל "הביטחון" המקודש.

שוטרים אף פעם לא חסמו את כניסות הבתים, ואף נאמן קטיושות לא עשה בדיקת נוכחות במקלטים. אנשים לא הלשינו על שכניהם שהגיחו לקניות מחתרתיות במכולת, או ביקרו אצל הסבתא, או סתם יצאו לנשום אוויר ולהתגודד סביב הספסלים הציבוריים. גני המשחקים לא הוקפו בסרטי אזהרה, ואף אחד לא יכול היה למנוע מאיתנו, הילדים, לעשות את מה שטבענו ציווה עלינו

זה לא קורה רק בישראל, כמובן. אין ספק, העולם השתנה. נפרם מרבד הזכויות שהיה אמור להגן עלינו מפני שרירות השלטונות. אחרי עידן הקורונה, כך נדמה, אפשר להצר את חירותנו בשם כל עילה: איומי טרור או זן חדש של שפעת, סופה חורפית או חמסין אקראי, רעידת אדמה בינונית או אפילו דוב גריזלי שברח מגן החיות. ברגע שנקבע תקדים הקורונה במסמרות, הוא תקף מעתה ואילך לכל סיטואציה שבה ניתן לטעון שיש בה סכנה לחיי אדם. זאת המלכודת שאליה נפלו כל כך הרבה חכמים וטובים, ביניהם אנשים נהדרים שהקדישו את חייהם למאבק למען זכויות אדם. משום מה, הם כשלו מלהבין את האיום הגלום בסמכותה המתרחבת של המדינה תחת אצטלת המגיפה.

די מעציב ואפילו אירוני, לחזות בגוויעתו האיטית של השמאל הממסדי הישראלי, ולהקשיב לקינה שמשמיעים עתה אנשיו על מצב זכויות האדם – לאחר שהם עצמם היו שותפים נלהבים במכירת החיסול שלהן. הסגרים, הבידודים (עיין ערך: מעצרים ללא משפט), המעקבים, הצנזורה וההשתקה, לא הצליחו אף לעורר את האינסטינקט הדמוקרטי הרדום של הכוחות הפוליטיים והמוסדות הבינלאומיים, שבאופן רגיל יודעים טוב מאוד לזהות כל חריגה מידתית ופגיעה עקרונית בזכויות האדם. בדוחות של ארגוני אמנסטי ו- Human Rights Watch לשנת 2021 אמנם היו התייחסויות מינוריות לגבי "ניצול לרעה" של מגבלות הקורונה שעורר "דאגות למצב חופש הביטוי" בכמה מדינות מערביות, אך הם לרגע לא קראו תיגר על המדיניות עצמה, על אופני יישומה ועל החקיקה האוטוריטרית שליוותה אותה. להפך, הם קיבלו לחלוטין את מניעי השלטונות והצדיקו את תשתית הנסיבות שעל בסיסה נוצרה הוויית האימה והפגיעה האנושה בחירותם וברמת חייהם של רוב בני האדם. ארגון אמנסטי אמנם הכיר בהשפעה של מגבלות הקורונה על חיי אזרחים, בעיקר על אוכלוסיות חלשות, וזאת בשל "החמרת תבניות קיימות של ניצול ואי–שיוויון", אך גם הוא ייחס זאת בעיקר לכשלים בהיערכות ובהצטיידות, ולהחמרה הבלתי נמנעת בתנאי העבודה. שני הדוחות אינם מאזכרים כלל את ההדרה והאפלייה של הבלתי מוזרקים, ונקודות הביקורת העיקריות בנושא החיסונים נוגעות לאספקתם הלקויה למדינות עניות והצורך להאיץ את ייצורם.

"זכויות אדם" הוא מושג שמלווה את האנושות לאורך העידן המודרני, ובמובנים רבים הוא מהווה את אחד העקרונות שהכתיבו את התפתחותו. בהצהרת האו"ם משנת 1948 מצויינת שורה של "זכויות שוות ובלתי נפקעות", ובכללן הזכות לחיים, לחופש התנועה, למחשבה ולהתאגדות, הזכות לחינוך, לרכוש פרטי, להגנה מפני מעצר שרירותי, ועוד. אולם הזכויות הללו אינן מתקיימות מכוח עצמן, אלא לוקחות בחשבון שיש בעולם כוחות העלולים לשלול אותן מאיתנו. כלומר, הן מהוות משקל נגד לכוחה העצום של המדינה. בניגוד למה שרבים עשויים לחשוב, הן לא ניתנו לנו כמעשה חסד של ממשלות ומנהיגים נאורים, אלא הושגו במאבקים ארוכים ומורטי נוצות שתבעו מחיר גבוה של סבל ודם – הודות לתעוזתם של גיבורים וגיבורות אנונימיים שמעולם לא הטביעו חותם בספרי ההיסטוריה.

אחת הדוגמאות הקלאסיות לכך היא החוקה האמריקנית, שמעמדה כמסמך יסוד חשוב בהתפתחות הדמוקרטיה המודרנית אינו מוטל בספק. אולם בגרסתה הראשונית, כפי שנוסחה בוועידת החוקה בפילדלפיה ב-1787, לא היה בה זכר למערך הזכויות הנאור שמזוהה עמה כיום. למעשה, 55 "האבות המייסדים" שנכחו שם היו נציגים בלתי נבחרים של האליטה הכלכלית, שהתכנסו בסודיות מוחלטת כדי לאחד את שלוש–עשרה המדינות העצמאיות לארה"ב שאנו מכירים כיום. הצורך בצעד הזה נולד בעקבות שורה של מרידות חקלאים ברחבי הארץ, אשר איבדו את רכושם לנושים האמריקאים שירשו את הנושים הבריטים. בוועידה הוחלט על הקמת מוסד הנשיאות והרשות המחוקקת, ונוסחו חוקים שהסדירו את יחסי המסחר והכלכלה. רק כשעברו ארבע שנים, לאחר מאבק ארוך ולחץ עצום מצד מטעם נציגי המדינות ובעלי קרקעות קטנים (שחששו משלטון מרכזי אוטוריטרי), אושררה מגילת הזכויות, אותו מסמך המכיל את התיקונים לחוקה.

המאבקים שהתחוללו בהמשך ברחבי העולם עיצבו את הזכויות האזרחיות ככלי להעצמתו של האדם הפשוט כנגד בעלי הרכוש וכנגד הרשויות הנמצאות תחת השפעתם. עובדי מכרות ובתי חרושת התארגנו, קמו על מעסיקיהם וכפו עליהם מתן הטבות מפליגות בתנאי העבודה והשכר. נשים טלטלו את האליטה הפטריארכלית והשיגו עצמאות כלכלית וזכויות פוליטיות שוות. מיעוטים אתניים ואחרים ניפצו מסורות נוקשות של הפרדה ואפלייה והכריחו את החברה לשנות את המנטליות שלה מן היסוד. הזכויות שהתגבשו נועדו להגדיר את יחסי האזרח עם השלטון – להוות נכסי צאן- ברזל שלא יישחקו גם בעיתות צרה וחירום, בין אם אמיתיים או מפוברקים.

אחרי עידן הקורונה, כך נדמה, אפשר להצר את חירותנו בשם כל עילה: איומי טרור או זן חדש של שפעת, סופה חורפית או חמסין אקראי, רעידת אדמה בינונית או אפילו דוב גריזלי שברח מגן החיות. ברגע שנקבע תקדים הקורונה במסמרות, הוא תקף מעתה ואילך לכל סיטואציה שבה ניתן לטעון שיש בה סכנה לחיי אדם. זאת המלכודת שאליה נפלו כל כך הרבה חכמים וטובים, ביניהם אנשים נהדרים שהקדישו את חייהם למאבק למען זכויות אדם

לכאורה, התהליך ההיסטורי חייב את הרחבתן והפצתן של זכויות האזרח ברחבי העולם. הרי כל עוד קיים מקום אחד שבו האדם אינו חופשי – אם בסין, בניקרגואה או בחברון – ממשיכה חרב הסכנה לרחף מעל הזכויות של כולנו. לפיכך, איננו יכולים להמעיט בערכן ולמכור אותן בעבור נזיד עדשים ביטחוני או בריאותי. מוטלת עלינו חובה מוסרית להמשיך ולחזק את יסודותיהן של הזכויות הבסיסיות החשובות האלה. הן אינן פריווילגיות שנידונות להשהייה כל אימת שהשלטון רואה זאת לנכון, אלא נשמת אפה של הדמוקרטיה. בלעדיהן, האדם נידון לחיות תחת משטר דיכוי.

אבל בשנתיים האחרונות נחצה הרוביקון הפוליטי וזכויותינו נפגעו אנושות. קרקס המגיפה שינה את התודעה והפך על פניהם את יחסי החברה והשלטון, עד כדי כך שמימוש החירויות הבסיסיות ביותר, כמו לנשום באופן חופשי או ללכת לחוף הים, הפך לעבירות שעונש בצידן. הקורונה הגדילה והוסיפה נדבך נוסף למערכת השליטה המתוחכמת בבני האדם: אם עד כה העילה הרשמית להגבלת זכויותינו נבעה מתוך צורך להגן עלינו מאיום חיצוני כלשהו, הרי שמעתה ואילך היה מקור הסכנה בתוכנו פנימה. אנחנו הפכנו להיות נשאי הפגע המסוכן שממנו יש להיזהר. אנחנו נהיינו לקטיושות, לחוליית המחבלים, הסופה, רעידת האדמה או הגריזלי המשוטט ברחובות העיר. האויב שמפניו נחלץ השלטון להגן עלינו הוא אנחנו – אנחנו וחירותנו וכל מטען הזכויות שצברנו בזיעת אפיים לאורך ההיסטוריה.

המסקנה חייבת להיות נועזת ובוטה. זהו הלקח היקר ביותר של הזמן האורווליאני הנוכחי. לזכויות האדם יש תוקף רק אם הן קיימות מעבר לצורכי העתים והנסיבות החולפות. מימושן לעולם אינו יכול להיות מוגבל בהתניות ובהסתייגויות. גם מצבי חירום גרועים ביותר אינם יכולים להוות עילה לביטולן, גם לא באופן זמני וחלקי. כל עוד יישארו הצוהרים האלה פתוחים, ינצל השלטון כל שעת כושר כדי לשוב ולחבל בזכויות שלנו. זהו טבעו משחר הציוויליזציה – והעידן המודרני, הנאור והמדעי, לא ריפה את האינסטינקטים העריציים הקדומים שלו. אם גורל זכויותינו מופקד בידי הרשויות, הרי שהן מעולם לא היו שייכות לנו באמת.

הדרך היחידה להשיב אלינו את זכויותינו הטבעיות היא הדרך שבה הן הושגו מאז ומתמיד: לא בתחנונים, לא באמצעות פנייה אל השכל הישר של השליטים ומוסדותיהם, בוודאי שלא על ידי ציפייה לבואם של מנהיגים נאורים שיגאלו אותנו משביינו. זה יקרה כפי שזה היה בעבר, רק כאשר בעלי הכוח ובעלי המאה יתמלאו חרדה מכוחו העצום, הסוחף, המטהר, של ההמון המודע לכוחו ולסגולותיו. כפי שאמר תומאס ג'פרסון: "החירות אפשרית כאשר השלטון פוחד מהעם. כאשר העם פוחד מהשלטון, יש רק עריצות."