אקטיביזם לשם שמים

וַיִּקַּח אַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה וַיָּרָץ אֶל־תּוֹךְ הַקָּהָל וְהִנֵּה הֵחֵל הַנֶּגֶף בָּעָם. וַיִּתֵּן אֶת־הַקְּטֹרֶת וַיְכַפֵּר עַל־הָעָם׃ וַיַּעֲמֹד בֵּין־הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה׃ וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה 14,700 מִלְּבַד הַמֵּתִים עַל־דְּבַר־קֹרַח׃ (במדבר י"ז, יב–יד).

אם הייתי מביימת סרט על פרשת קרח הוא היה נפתח בסצנה הזו. אהרון רץ אל תוך העם, נושא בידיו מכונת עשן עתיקה ונעמד על קו גבול בלתי–נראה, בין המתים ובין החיים. העשן מתפזר. דממה משתררת. מצדו האחד של אהרון ערימה של גופות, מצדו השני פנים המומות. מאחור, ברקע, בור ענק באדמה מעלה עשן. כמה שניות של הלמות לב והתנשפות. מה קרה כאן? איך הגענו למצב הזה? במילה אחת – פוליטיקה.

אבל מילה אחת אף פעם לא מספיקה לפוליטיקה. פוליטיקה מעצם הגדרתה היא ריבוי של קולות, של פנים ושל אינטרסים. מקורה במושג "פוליס", שהיא היחידה המדינית האוטונומית ביוון העתיקה, ומקור המושג במילה "פולי"- ריבוי. אין זה מקרי שגם בעברית המילים "רוב" ו"ריב" קרובות זו לזו. ברגע שאנשים רַבִּים מבקשים להתנהל יחד, בין אם זה בארגון, קהילה, עיר או מדינה, נוצרת פוליטיקה ואנשים גם רָבִים. פוליטיקה היא הדינמיקה שבה מתווה קבוצה של אנשים את דרכה המשותפת. היא כורח בלתי נמנע של החברה האנושית. ובחברה השבטית הישראלית מייצגת דמותו של קֹרַח את הכורח הזה.

קורח היה בן שבט לוי, בן דוד של משה ואהרון, מבני קהת המוצבים מדרום למשכן ואחראים על נשיאת כלי הקודש. בזמן החניה אין להם תפקיד, אסור להם לגשת אל המשכן. יחד איתם בכנף הדרומית מוצבים בני שבט ראובן, בכור יעקב. גם להם, בזמן החניה, אין תפקיד של ממש. בין בני קהת לבני ראובן מפעפעת תחושת מרמור אל מול מנהיגותם של משה ואהרון. למה הם כן ואנחנו לא? מהדהדת השאלה.

לפני כמה שבועות התפרסמו בעיתון הזה כתבות המביעות פרגון ותמיכה באנשים שבוחרים להפנות את האנרגיה הפוליטית שלהם להפגנות קולניות ולהשתלחות נגד ד"ר שרון אלרעי פרייס, ראש שירותי בריאות הציבור והפנים הציבוריות של קמפיין החיסונים. יש לי ביקורת קשה על המדיניות שהיא מקדמת ועל הגופים שהיא מייצגת. ביקורת ששמה אותי, לשמחתי ולגאוותי, באותו צד של המתרס עם עורכי העיתון הזה, כותביו וקוראיו שאני מעריכה מאוד. אבל איני תומכת במחאה האישית נגדה

קורח היה אקטיביסט. יחד עם דותן ואבירם ואון בן–פלת משבט ראובן הוא מארגן הפגנה של 250 מנהיגים מהשטח, מה שנקרא בזמנו – "נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי־שֵׁם׃" (במדבר ט"ז, ב).

הם באים אל משה ואהרון ובפיהם מחאה: "רַב־לָכֶם, כִּי כָל־הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה', וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל־קְהַל ה' ?" (שם, ג). קורח ועדתו מוחים נגד מה שנתפס בעיניהם אי–צדק. לפי הכללים המוכרים להם, גם הם, בני הדודים של הכהנים, או צאצאי הבן הבכור, אמורים לקבל פיסה מעוגת הקדושה, כסא בשולחן מקבלי ההחלטות. "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל־פָּנָיו" (שם, ד). משה אינו יכול עוד. נמאס לו לעמוד בתווך. הוא מכריז על בחירות חדשות: כל מי שרוצה להציע מועמדות לכהונה מוזמן להדליק קטורת, זכות ההצבעה ניתנת לכל מי שהוא אלוהים. אלוהים מצדו מצביע באש ששורפת את כל מדליקי הקטורת מלבד אהרון ובאדמה שפוצה את פיה ובולעת את קורח, דותן, אבירם ומשפחותיהם (זוכרות את הבור העָשֵׁן מסצינת הפתיחה?).

אֵיזוֹ הִיא מַחֲלֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם? זוֹ מַחֲלֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי; וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם? זוֹ מַחֲלֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ: (מסכת אבות ה', יז). הפרשנות המקובלת לאמירה הזו היא שמניעיו של קורח לא היו טהורים, שכל מה שעניין אותו היה להגדיל את מנת ההשפעה והשררה שניתנה לו. לפיכך מחלוקת שמטרתה לקדם את מעמדו של אדם מסוים, ולא מטרה או עיקרון, אינה לשם שמים.

הסבר אחר הוא כי חטאו של קורח היה בעצם החוצפה לערער על הסדר האלוהי ולנסות להכפיף את מנגנון הקדושה להיגיון האנושי. קורח מובא כתימוכין לעתים מפיהם של המצדדים ברעיון "מדינת ההלכה", שמעדיפים לוותר על הניסיון האנושי הנואש למצוא מודל פוליטי טוב, ולשוב אל ההיגיון המארגן של ספר ויקרא.
אני לא מזדהה עם הפרשנויות האלה. לדעתי לגיטימי שאנשים יבקשו לעצמם השפעה ואפילו סמכות וידרשו מאלה שבשלטון לפנות מקום ולרענן את השורות. ודאי שאיני מוכנה לציית לטקסט או לחוק כלשהו כי יש קבוצה, אפילו רוב, שחושבת שכך אלוהים רוצה. אני מכירה במגבלות הפוליטיקה האנושית ואין לי כל כוונה לקדש מדינה, מערכת או ארגון כלשהו.

ועדיין, אין לי סימפטיה לקורח ולעדתו. עם כל הביקורת שלי על חז"ל, גם אני רואה באקטיביזם מהסוג הזה מחלוקת שאינה לשם שמים, שאינה למען טובת הכלל. מה שפוסל בעיניי את הגישה של קורח היא ההתקפה האישית על משה ואהרון. זו התקפה שאינה מלווה בביקורת מעשית או הצעה אופרטיבית. לקורח גם אין טענה לשחיתות שלטונית. כמו שאומר משה: "לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת־אַחַד מֵהֶם׃" (במדבר ט"ז, טו). קורח פשוט מנצל מומנטום של תסכול ומרמור כדי לשחרר קיטור. זה בעייתי לא רק משום שאין בזה תועלת, אלא גם משום שזה מדבק ומייאש. גם אחרי שהאדמה פוצה פיה ובולעת את קורח ואנשיו, הדי ההסתה שלו מבעבעים מפיהם של האנשים.

אחרי שהם מתאוששים מההלם הראשוני מַפְנִים בני העם אצבע מאשימה, לא כלפי השמים או כלפי האדמה הבולענית, אלא כלפי משה ואהרון – "לֵאמֹר: אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת־עַם יְהֹוָה׃" (שם, י"ז, ח). כאילו שאנשים בשר ודם יכולים לעשות פעולות שכאלה. בשלב הזה אלוהים כבר לא מחכה. מחרון אפו יוצאת מגיפה, אנשים מתחילים למות, ומשה שולח את אהרון עם הקטורת לשים נפשו בכפו ולעמוד בין המתים ובין החיים.

לפני כמה שבועות התפרסמו בעיתון הזה כתבות המביעות פרגון ותמיכה באנשים שבוחרים להפנות את האנרגיה הפוליטית שלהם להפגנות קולניות ולהשתלחות נגד ד"ר שרון אלרעי פרייס, ראש שירותי בריאות הציבור והפנים הציבוריות של קמפיין החיסונים. יש לי ביקורת קשה על המדיניות שהיא מקדמת ועל הגופים שהיא מייצגת. ביקורת ששמה אותי, לשמחתי ולגאוותי, באותו צד של המתרס עם עורכי העיתון הזה, כותביו וקוראיו שאני מעריכה מאוד. אבל איני תומכת במחאה האישית נגדה. הפניית חיצי הביקורת אליה היא בעיניי מחלוקת שאינה לשם שמיים, מחלוקת שמקדמת את השיח האישי על פני הציבורי, שמסיתה את משאבי הקשב שלנו מהסוגיות המהותיות לחיינו המשותפים, אל דינמיקה של בעד ונגד פרסונות שיד המקרה ליהקה לתפקידים מתחלפים.

השבוע נסעתי בשעת ערב מאוחרת ליד ביתה של ד"ר אלרעי פרייס, שגרה באותה שכונה כמוני. ליד הבית עמדה משמרת של כ–20 אנשים נשים וילדים לבושים בחולצות תואמות הנושאות הדפס של תרשים פניה. הפעם זו היתה הפגנת תמיכה בה. מחברים משותפים שמעתי שבשנה האחרונה היא אינה יכולה לצאת לטיול עם הכלב בלי אבטחה צמודה. בהתחלה זו נשמעה לי הגזמה, עוד דרך להשמיץ את מתנגדי המדיניות. רק לאחר שקראתי כאן בעיתון, ועוד בכתבה מפרגנת, את המילים הקשות שנצעקו במגאפון אל חלונות ביתה לאוזני ילדיה ושכניה, הבנתי שלא היתה זו הגזמה.

מחלוקת לשם שמיים, כלומר מחאה פוליטית אפקטיבית, היא כזו שצומחת מתוך תורה של שינוי, בתחום מחקר המדיניות “theory of change”. צריך להיות קשר סיבתי סביר בין הפעולה לבין השינוי המיוחל. מטחי קללות והפגנות קולניות נגד פקידה בשירות הציבורי יכולים להביא לכל היותר להתפטרותה ולהחלפתה באדם אחר. אין בהם כדי לשנות את המדיניות שהיא מובילה וגם לא כדי לשחוק את התמיכה הציבורית במדיניות הזו. נהפוך הוא. ההאשמות האישיות והקללות מביאות רק לתוצאה הפוכה, ולבזבוז של עוד משאבי פוליטיקה יקרים של אכפתיות ציבורית על הפגנות תמיכה.

זוכרות את אוֹן בֶּן־פֶּלֶת? הוא היה שם בהתחלה עם דותן ואבירם, אבל שמו לא הוזכר עם נבלעי האדמה. המדרש נותן את הקרדיט לאשתו: "און בן פלת אשתו הצילתו, אמרה לו: מה יצא לך מזה? אם משה רב אתה תלמיד, ואם קורח רב אתה תלמיד. אמר לה: מה אעשה? אמרה לו: שב, ואני מצילה אותך. השקתה אותו יין ושיכרתו, והסתירה אותו באוהל וישבה על הפתח וּפָרְעָה שְׂעָרָהּ. כל מי שבא לקרוא לו, ראה אותה וחזר לאחוריו." (תלמוד בבלי, סנהדרין ק"ט ע"ב).

לפעמים עדיף אולי להפנות את האנרגיה פנימה. להישאר בבית, לבלות עם המשפחה, לשתות יין טוב. לזכור שהמערכת תמיד קיימת, והפוליטיקה אף פעם לא מושלמת, שהאלימות שמופנית כלפניו לא מחייבת אותנו להיות אלימים. אולי דווקא מתוך ההתבוננות יצמח פתרון אחר.