ארץ קטנה עם שפן

העולם שלנו שרוי בכאוס וישראל היא סיכה קטנה שתרה אחר הדרך הנכונה כדי לשרוד ולצאת חזקה יותר מהמשבר. כשר החוץ החדש של ממשלת הצללים, אני שמח לפרוש כאן בפניכם את האני מאמין שלי בכל הנוגע למדיניות החוץ הרצויה למדינת ישראל. 

ראשית, קצת רקע. בשנים האחרונות ראינו שינוי מגמה במצב העניינים המדיניים (ולא רק) בעולם בשלושה תחומים מרכזיים; הראשון, ניסיון לאתגר את ארצות הברית כמעצמה השולטת היחידה. השני, שינוי המשטרים ברחבי העולם לריכוזיים יותר. השלישי, התערבות בוטה של תאגידים ושל הכסף הגדול לצורך שינוי של אורחות חיינו באמצעים טכנולוגיים. מאזן הכוחות משתנה ומתהווה מחדש: סין ורוסיה חברו למדינות ה-BRICS ואופ"ק וביחד הם מהווים מחצית מהתוצר העולמי וכן שני שלישים מאזרחי העולם. המלחמה באוקראינה ואיום הפלישה של סין לטייוואן הגדירו אף הם מחדש את הצדדים – מצד אחד ארה"ב, אירופה וברית נאט"ו, ומהצד השני סין ורוסיה. באוקראינה מתנהלת זירת מלחמה אמיתית (הגדולה ביותר מאז מלחמת העולם השניה), ואילו בשאר חלקי העולם החלה למעשה סוג של מלחמה קרה שיש בה התחמשות אבל היא משולבת במלחמה כלכלית בדמות סנקציות ושימוש במשאבים ככלי לחץ.

ישראל תצטרך לעמול רבות כדי לחזק את מעמדה בכל תרחיש. בעלת הברית המרכזית הטבעית של ישראל היא עדיין ארה"ב. אבל ארה"ב מקוטבת היום בין דמוקרטים ורפובליקנים, המחזיקים בדעות שונות לגבי הסוגיה הפלסטינית, וכן לגבי זכויות אזרח וזכויות הפרט בכלל. הדמוקרטים הפכו לפרוגרסיבים בסוגיות של מגדר ואקלים. הרפובליקנים יותר שמרנים בסוגיות של הפלות וזכות לשאת נשק. הממשלה (האמיתית) שמוקמת בימים אלה בארץ, היא ממשלה ימנית ושמרנית מאוד באופן שאינו תואם את המשטר הנוכחי בארה"ב. לכן החיכוך בשנתיים הקרובות עם האמריקאים הוא בלתי נמנע, עד לבחירות הבאות לנשיאות ארה"ב.

ישראל זקוקה לרוסיה במובן הגיאו-פוליטי של הגבול הצפוני שלה. רוסיה שולטת במרחב הצבאי של סוריה, ממנו זולג נשק לחיזבאללה שבלבנון, ויש לה גם קשרים ענפים עם איראן, שמתקרבת ל-BRICS. על מנת לשמר את מרחב התימרון בגבול הצפון, ישראל תצטרך להמשיך ללכת על ביצים בכל מה שנוגע למלחמה באוקראינה. 

וישנה הנקודה הסינית; סין נמצאת בבעיה גדולה. מצד אחד אסטרטגיית דרך-המשי החדשה ממצבת את סין חזק במדינות אסיה ואפריקה. סין בנתה תשתיות רבות של נמלים ודרכים במדינות מתפתחות, וחלק מהפרויקטים נעשו באמצעות חוב של הממשלות כלפיה. גם ישראל לא חמקה מהמלתעות הסיניות עת תשתיות נמלים וכבישים ניבנו כאן על ידי הסינים, וכזכור חברות ישראליות גדולות כדוגמת תנובה נרכשו על ידי תאגידים סינים. מצד שני, סין סובלת מבעיות פנימיות קשות– הבעיה הדמוגרפית (שנובעת מהגבלת הילודה במשך עשרות שנים) וכתוצאה ממנה הקטנת כוח העבודה באוכלוסייה המזדקנת. בנוסף, סין נמצאת במשבר כלכלי פנימי קשה, השוק הבנקאי ושוק הנדל"ן שם הן בועות בשלב התפוצצות. בשילוב עם מדיניות הקורונה הדרקוניות, האזרחים הסינים מביעים כעת מחאות ברחבי המדינה שכמותן לא נראו מאז כיכר טיין-אן-מן ב-1989. 

שאלת השאלות היא איך על מדינת ישראל לחזק את מעמדה גם מול ארה"ב ונאטו וגם כלפי סין ורוסיה? על פי תפיסתי, עליה לפעול בשני ערוצים. הראשון, חיזוק הקשרים עם מדינות הדרג השני ובעיקר סעודיה, הודו, וטורקיה. זה אומר הרחבת הסכמי אברהם גם לסעודיה. זו תהיה פריצת דרך משמעותית הן במובן הכלכלי הן הגיאו-פוליטי. 

לסעודים ולישראלים יש אינטרס משותף בדמות האיום האיראני. אם ישראל תוכל לחזק את מעמדה מול הסעודים, היא תמצב את עצמה היטב גם מול ארה"ב וגם מול סין ורוסיה. בדומה להסכמים מול האמירויות, ההזדמנות הכלכלית תהיה אדירה. הבעיה הגדולה ביישום האסטרטגיה הזו היא דרישה סעודית לפתרון הסוגייה הפלסטינית. זה לא יהיה קל או פשוט וישנם כמה מכשולים רציניים בדרך: האווירה הציבורית בישראל; אבו מאזן שרוי בסוף ימיו; מאבקי ירושה צפויים בגדה, ועוד. 

ונעבור אל הודו. הודו גם היא משחקת עם שני הצדדים. ההודים משתייכים ל-BRICS, ומשתפים פעולה עם שי מסין ופוטין מרוסיה ליישום מטבע דיגיטלי מרכזי מגובה בזהב שיהווה תחרות לדולר. בה בעת, ההודים הם קולוניה בריטית לשעבר וביחסים חמים עם ארה"ב. היחסים בין ראש הממשלה מודי לבין האמריקאים טובים יחסית, אבל מודי חותר לעצמאות רבה יותר בשנים האחרונות. הודו היא המועמדת המרכזית לרשת את סין כמרכז הייצור העולמי עבור המערב. מדובר במדינה הגדולה ביותר מבחינת מספר תושבים, ולעומת סין, מדובר בדמוקרטיה דוברת אנגלית. ישראל והודו כבר משתפות פעולה בתחומים רבים, כדוגמת סייבר ותעשיות בטחוניות. התקרבות נוספת להודו רצויה ומומלצת, היא תמצב אותנו במקום טוב מול שני הצדדים.

לטורקיה יש פוטנציאל להפוך לכוח עולה באירופה ובמזרח התיכון. המצב באירופה בכי רע עקב המלחמה באוקראינה, ושורה של צעדים שננקטו כדי להפחית את ייצור האנרגיה מדלקי מאובנים. המדינה שתינזק באופן הגבוה ביותר היא גרמניה. היא לא תוכל להמשיך להפעיל את התעשיה שלה באותה עוצמה בהיעדר כמות אנרגיה מספקת. בנפילת הכלכלה הגרמנית הכוחות העולים ביבשת יהיו צרפת וטורקיה. טורקיה ממוקמת גיאוגרפית בין מזרח אירופה ורוסיה והים השחור לכיוון צפון אירופה. טורקיה תהיה זקוקה לנפט סעודי וישראל תוכל להוות צינור מגשר להעברת מקורות האנרגיה הדרושים. חיזוק הקשרים עם טורקיה יהווה גם הוא גשר לכל הצדדים בסדר העולמי החדש המתהווה.

עד כאן חזוני המיניסטריאלי ביחס לאסטרטגיה הראשונה שלנו. האסטרטגיה השניה של מדינת ישראל בדרכה לחיזוק מעמדה מול כל הצדדים היא ניצול הנכסים האסטרטגיים שלה. שלושת הנכסים האסטרטגיים הם: גז טבעי, סייבר וטכנולוגיה. במדיניות האקלים העולמי החדשה נפט ופחם הם משאבים לא רצויים בשל היותם מזהמים הפולטים גזי חממה. הגז הטבעי נמצא במחלוקת אבל מסתמן שהעולם יקבל אותו כאלטרנטיבה ראויה. המחסור באנרגיה באירופה הופך את מאגרי הגז בים התיכון לנכס שישראל תוכל לנצל. הסכמים עם מצרים כבר נחתמו וצינור הגז לאיטליה דרך קפריסין שרוי בדיונים להתנעה מחדש. לישראל יש די והותר גז לצרכי הביטחון האנרגטי שלה למשך כמה עשרות שנים, והיא בהחלט יכולה להרשות לעצמה לסחור בחלק ממנו כדי לחזק את מעמדה הבינלאומי. בנוסף, המדינה כבר מיצבה עצמה כמובילה בסייבר ובטכנולוגיות בתחומי המים והחקלאות. נפעל לפיתוח קשרים עם מדינות אפריקה, דרום אמריקה ואסיה על בסיס הידע הזה. בעוד אנו פועלים לחיזוק מעמדנו בעולם, נבצע שינוי תפיסה בדרך שבה העולם משפיע עלינו. משרד החוץ בהובלתי יהתמקד בהסברת הצרכים של אזרחי מדינת ישראל כלפי חוץ, במקום מה שהוא נוהג לעשות כיום – דברור הצרכים הגלובליים כלפי פנים. ישראל, כאמור, היא סיכה בעולם. השפעתה על סוגיות כמו אקלים מזערית ולאור החשיבות הגיאו-פוליטית שלנו עלינו לעמוד ולעמול על שימור עצמאותנו. 

העובדה שישראל חתומה על אמנות בינלאומיות כמו תוכנית ה-SDG של האו"ם, או תקנות בריאות של ארגון הבריאות העולמי אינה אמורה לחייב אותנו. זכותנו לבחור בכל זמן נתון מה מתוך האמנות הללו אנו מעוניינים ליישם ומה פחות. בכוונתי לברור בקפידה, בפינצטה ממש, על אלו אמנות לחתום ועל אלו לא. לא ניתן את חתימתנו על אמנות שמערערות את עצמאותנו רק כדי להראות לעולם שאנו משתפים פעולה. זוהי פריבילגיה שאין לנו. נשתמש בנכסינו האסטרטגיים כדי לנהל משא ומתן תמידי על עצמאותנו, במקום להיכנע לכל מיני לחצים ואמנות שבסופו של יום אינן משרתות את אזרחי ישראל אלא את התאגידים הגדולים ובעלי ההון בעולם.

כשר חוץ, עיני תהיה פקוחה ודרוכה ואשים לב לארגונים כמו הפורום הכלכלי העולמי והאו"ם, שחותרים להקמת ממשלה גלובלית בלתי נבחרת. ממשלה שתשית עקרונות של משטר דיקטטורה דיגיטלית על אזרחי העולם. במדינות רבות, כולל מדינות מערביות וליברליות לחלוטין, מונהגת כבר עתה מדיניות שבה מותקנים אמצעים טכנולוגיים לפיקוח אחר האזרחים. מידע פרטי ואישי רב נאסף ומשותף בין מדינות העולם. מערכות של דירוג חברתי, כדוגמת מחשבון טביעת פחמן אישית, מונהגות ומבססות שליטה על התנהגות האזרחים. חופש הביטוי נמצא בסכנה ברשתות החברתיות ומטבע דיגיטלי מרכזי מאיים להשתלט על המערכת הכלכלית בדמות כסף מתוכנת. משרד החוץ יפעל לפיכך להנעת התנגדות לתהליכים המסוכנים האלה. הוא יחרוט על דגלו ערכים של חופש וריבונות האזרחים, והוא יעשה זאת תוך ניצול הנכסים שפירטתי לעיל. 

בתוך כל הכאוס העולמי, על ישראל להבטיח את הביטחון האנרגטי, הכלכלי והתזונתי של אזרחיה. בעוד שוק האנרגיה שלנו נמצא במצב יציב יחסית, אנו נפעל להפסקת ההשתלטות של תאגידים זרים על הכלכלה שלנו אחרת לעולם לא נצליח לפתור את בעיית יוקר המחיה ולנצח נהיה תלויים בגחמות של גופים פיננסיים גדולים. בשנה האחרונה אנו רואים ערעור של שרשראות האספקה בעולם. הדבר מוביל כמובן לעליות מחירים והתעורר חשש מפני מלחמה גדולה יותר שתביא להפסקת משלוחי חומרי גלם ומזון שבהם כולנו תלויים. כיום, ישראל אינה מייצרת את חומרי הגלם והמזון שלה. לפיכך, ובשיתוף עם משרדי ממשלה רלוונטיים אחרים, תוקם רשת מסחר מוסדרת שהבטיח שגם בעת מלחמה יהיו לנו מאגרים מספקים של המוצרים החיוניים. החקלאות הישראלית נפגעה במשך שנים ויש להבטיח יבוא מוצרים חקלאיים גם בעת משבר עולמי.

לסיכום, ישראל תפעל לחיזוק מעמדה ועצמאותה בעולם, תחתור ליחסים טובים עם כל המתחרות על ההגמוניה העולמית, תוך שהיא מחזקת ומטפחת קשרים עם מעצמות שבדרך. את כל זה נעשה תוך שמירה על הערכים של המדינה גם בסוגיות מוסר ודת.