באבאג'י בנווה ים

כבר כמה שנים בעת חופשת הקיץ אני צופה מדי פעם בגבו היפה של מ. יושב לתרגול מדיטציה על קו המים. כל פעם שעה בול, בלי שיש לו שעון. תמיד אותו טקס שבו הוא משרטט בחול מעגל ויושב במרכזו על אותה כרית. אחר כך הוא קם, לפעמים נכנס לים ועושה פוג'ה בתנועה חיננית של נמסטה מעל ראשו, לפעמים סדרת תנוחות טיבטיות או מתחיל לזמר סאט-סאנג בסנסקריט. אום נמהה שיווה יה.

רק השנה הצלחתי לשבת אתו לשיחה אחד לאחד ולשמוע ממנו על המסע שלו, ובעיקר על המורה שהוא עוקב אחריו כבר הרבה מאוד שנים. מ. מדבר במבטא אירופאי-הודי, בפשטות ובגובה העיניים. וככה אני לומדת להכיר את הגורו באבאג'י. פעם ראשונה שאני לא נעזרת במאמרים או בפודקאסטים. פעם ראשונה שאני באמת לומדת ישירות מסוואמי.

זה היה מסע ארוך מאוד, עד שיכולתי לשבת על החוף בנווה ים ולהקשיב בפשטות למ. מספר לי על באבאג׳י. בכל מסעותיי להודו לא הצלחתי להגיע לישיבה וללימוד ישירות מבאבא. עוד לא הייתי בת 18 כשנחתתי בדלהי, כשמאחורי כבר קילומטרז' של חיבור להודו: מוגלי, רביעיית הראג', עבודת מחקר בכיתה ז' על הינדואיזם והקומבמלה ונוכחות כשומעת חופשית בקורס המשובח של שלמה בידרמן, באוניברסיטת תל אביב, אודות הפילוסופיה ההודית. המפגש עם הודו האמיתית – לא זאת של הספרים – היה עוצמתי. הופתעתי מהתנהגותן של הנזירות במנזר בלדאק, שליטפו וקינאו בזה שיש לי שיער (הבאבאות הרתיעו אותי עם הפאן האדום שירקו). אבל למזלי זכיתי להיות נוכחת בביקורו של הדלאי לאמה בדרמסלה, ואכן המשכתי עם הבודהיזם וזנחתי את ההינדואיזם מאחוריי.

והנה אני פוגשת את באבאג'י בחוף של נווה ים. מ. מספר לי עליו, איך הוא הופיע יום אחד במערה אי-שם בצפון הודו, וכבר היה עם עיניים מוארות, ועשה מדיטציה כל היום. האנשים סביבו הרגישו את האנרגיה שלו והחלו לשבת ולתרגל יחד אתו. האב הפשוט, למרות גילו הצעיר, דיבר את האמת מהתחלה. לאורך השנים נאספו סביבו תלמידים ונבנה אשראם בהרים. בשנת 1984 עזב באבאג'י את גופו, אך האשראם עדיין מושך אליו מתרגלי קרייה-יוגה וסוואמים.

מ. אמר לי איפה האשראם נמצא וגם סיפר שהמון אנשים מתכוונים להגיע אליו, אבל משהו קורה והם לא מגיעים. רק אנשים מיוחדים מגיעים לשם. הוא גם סיפר שחלם עליו ופגש באבא אחר מהאשראם שסיפר לו על באבאג'י. ביקשתי לראות תמונה שלו כדי להבין במי מדובר, ונותרתי עם זיכרון של עיניים חודרות ועצובות.

באותו לילה העיניים של באבאג'י הופיעו בחלום שלי, ענקיות, מעבר לאופק הים. הן הפכו שחורות, פצצות, ונחתו בקשת אי-שם בחלל. אז הופיעו שני מגדלי בניינים מתרסקים (דומה ושונה מהתאומים ב-9.11) והתעוררתי בבהלה. פחדתי. הם התחברו לאיום של חיזבאללה ושל האיראנים. עשיתי תרפיה באמנות כדי להרגיע את עצמי, כתבתי את שמו של הבאבא על לוח עץ וקישטתי, שמתי לו משקפי צלילה ורודות שמצאתי בחול.

מ. מדבר מעט מילים, באנגלית פשוטה ובסנסקריט, קורן מרוב חיים בשמש ושעות מדיטציה. "האמת קיימת בתוכך", הוא מסביר, "והיא סובייקטיבית. היא יוצאת החוצה ופוגשת אמת של סובייקט אחר, או של גורמים במציאות ואל מולם את נדרשת לפעול". "איך לבחור את הפעולה?" אני שואלת, "תקשיבי ללב שלך", הוא עונה. המחשבה הראשונה האינסטינקטיבית שעולה היא בדרך כלל הנכונה. ואז צריך להתבונן ("To observe") ולהחליט מה נכון לעשות. בפשטות. Simplicity.

בסבלנות הוא ממשיך לדבר: אנחנו כולנו גם גבר וגם אשה ("We are both man and female") ויש לתת ביטוי לחלקים השונים הללו, לאל שיווה ולשאקטי, מבפנים ומבחוץ. הוא מסביר לי על המשולש הגיאומטרי של הנשי והגברי, על האיכויות של כל מהות, על הבלבול החברתי מבחינת מגדר ויחסי גברים-נשים, ומזכיר את הצורך לאזן בין הזכרי והנשי בתוכנו.

בא לי לכתוב את זה שוב. לאזן את הזכרי והנשי בתוכי, לאפשר להם לחיות בשלום זה עם זו. עבורי זו רשות להיות נשית בלי לאבד את החלקים הזכריים הדומיננטיים שבי. בישירות מ. אמר לי כי תפקידי כאשה (ה-Service) ליקום הוא להביא יופי, חמלה ואהבה. מאז שפגשתי את הציווי הזה אני מרגישה חופשיה יותר לפעול במרחב, לסדר, ליפייף את סביבתי, להמשיך את תרגולי החמלה.

שיעור באי-היאחזות

חזרתי הביתה לכל מיני ענייני מציאות וקרקע, אבל רציתי לשוב לחוף. זה לקח עוד כמה ימים שבהם הרגשתי צורך להוריד את שרשרת מקלעת השמש, מה"סלון במידברן, 2017" ובחרתי בשרשרת עם סמל משולב של גבר ואשה, שהבאתי ממרוקו לפני 20 שנה. רק אחרי שחזרתי לחוף, הבחנתי שהשרשרת לא עליי, אולי טבעה.

כמה שעות אחר כך הופיע מ. על החוף. בקלילות אמר שזה שיעור באי-היאחזות וכי זה טוב לאבד דברים עם משמעות סמלית. בהמשך אותה שיחה סיפרתי לו על החלום שחלמתי ועל הפחד שעלה בי, בעיקר מול היקרים לי הנמצאים בשדה הקרב. ביקשתי שיבהיר אותו ואילו הוא הסביר, כי ייתכן שמדובר בקריסתו של הסדר הפטריארכלי, הסדר הנוכחי, בתקווה שהכוח הנשי יעלה ובלבד שיהיה מאוזן, שיאפשר לשני הצדדים לקרות.

בעת שהייתי בחוף המדיטציות שלי היו עמוקות יותר, והצלחתי להתמיד בתרגולי הבוקר שלי. הרגשתי את אנרגיית המאטה – שלום וחופש לכל – אופפת את כל החוף. כתלמידה סקרנית פתחתי את הגוגל וניסיתי לדלות פרטים על הגורו. לא מצאתי. לא את האשראם ולא באבא עם ביוגרפיה שהתאימה לפרטים שהיו ברשותי. הצלחתי לאתר מורה ומתרגל רוחני עכשווי שמ. הזכיר בהקשר לבאבא, אולי תלמיד שלו.

יוגי רנביר נאת לפי גוגל ידוע בתרומתו למדיטציה ולתרגולים רוחניים הוליסטיים, בזכות הנחייתם של אנשים במסעותיהם הרוחניים, בחיפוש אחר שלווה פנימית וצמיחה אישית. תורתו מתמקדת במדיטציה, במימוש עצמי וברווחה הוליסטית. הוא מדגיש תרגולים שעוזרים לאנשים להתחבר לאני הפנימי שלהם ולהשיג התעוררות רוחנית. הדגש הוא על טכניקות מדיטציה, מיינדפולנס ואורח חיים מאוזן, כדי לקדם רווחה כללית. כמורים רבים, הוא מעביר סמינרים, סדנאות וריטריטים.

חזרתי לחוף לחפש את מ. כדי להיות שוב במחיצת הבאבא, לשאול אותו שאלות. הפעם הוא לא היה על החוף וגם לא למחרת. בימים שעברו בלעדיו הסברתי לעצמי בפשטות ובבהירות מה אני רוצה, והגיעו אליי דברים נהדרים. ובראשי נחרט מפגש עם מורה משמעותי, שאיני יודעת מה ממילותיו היו של מ. ומה של באבאג'י.