באסה

בוקר. אחד הדברים שאני הכי שונאת זה כשאני עמוק עמוק בתוך חלום, הגוף שלי מנסה להשלים שעות שינה ופתאום בתוך כל השלווה הזאת אני שומעת את צלצול השעון המעורר בטלפון שלי.

ונגיד שבסופו של דבר הצלחתי להתעורר ולא כיביתי מתוך שינה אותו ואת ההתראות האחרות הבאות שלי (כי איכשהו אני זוכרת איך לעשות את זה לפעמים מתוך שינה), ועדיין, אני לא מצליחה לזכור שבעצם כיוונתי לי את ההתראות האלה כי יש לי בית ספר ואני צריכה לקום וללכת אליו. וממש ממש לא בא לי. וגם אם אני אעשה את זה בהצלחה, בסופו של דבר אמא שלי תיכנס לחדר לחוצה לגבי זה שעוד לא קמתי מהמיטה כי היא מסיעה גם את אחותי לגן והיא צריכה להגיע בזמן.

השלב הבא ביום הוא הרגע שבו המוח שלי קולט שאני הולכת לבית ספר והאכזבה שנופלת עלי–זוכרים את התחושה הזאת כשהייתם ילדים קטנים וקיבלתם בלון והוא עף לכם והסתכלתם בייאוש איך הוא עף גבוה גבוה תוך כדי שאתם מבינים שלא תקבלו אותו חזרה, או–כשקנו לכם גלידה ואז היא נפלה ופשוט הסתכלתם עליה שם למטה במבט עצוב, מנסים לא לבכות?

זאת התחושה שלי פחות או יותר, אז אני מנסה להתגבר על זה וקמה ישר למראה כי יש לי איזה חצי שעה להתארגן ויש לי מה להספיק. ואז, תוך כדי שאני מעגלת את הריסים, מברישה את השיער, מצחצחת שיניים ועושה עוד כל מיני דברים כאלה, אני מתחילה לחשוב: איזה שיעורים יש לי היום, מה הסיכוי שאני לא אאחר לבית ספר שוב ומה הסיכוי שהמורה שלי לא יכעס עליי בגלל זה. אני חושבת על איזה באסה שהילדה היחידה בערך שאני אוהבת בבית ספר היא חברה של שני ילדים שאני ממש לא אוהבת ואני מקווה שאני לא אראה את הילד המעצבן הזה שהעמיד פנים שאכפת לו ממני במשך איזה חצי שנה כי הוא חשב שזה יהיה מצחיק אם אני אאמין שבאמת אכפת לו (ואני כמו מטומטמת האמנתי לו). אני מקווה שאני לא אצטרך שוב לתת חיבוק לילדה שאני לא סובלת וששיעור לשון יתבטל כי אני ממש לא הולכת לשבת שעה וחצי בכיתה כשאני נלחמת לא להירדם ובעיקר אומרת לעצמי בראש–איך אין סיכוי שאני נשארת אחרי השנה הזאת בבית הספר ולא נושרת.

ככה זה כמעט כל בוקר לפני שאני הולכת לבית ספר.

באסה.

רק אתמול פגשתי חבר שסיפר לי שנערים ממשפחת פשע איימו עליו בנשק בבית הספר.

בבית הספר שלי יש ילד שתקף מינית ילדה שאני מכירה, וכולם בוחרים להאמין לו כי הוא נראה להם מגניב ומנגן גיטרה. עליה מפיצים שמועות שהיא זונה והמורים לא מוכנים להתערב כדי לא לפגוע בשמו הטוב.

אני יכולה לספר לכם גם על החבר שלי מבית הספר שהוא טרנס וכל הזמן ילדים מציקים לו ו-"רק בצחוק" שואלים אם בתעודת זהות כתוב לו זכר או נקבה ושואלים מה יש לו במכנסיים, עושים לו מיסג'נדר (misgender} פנייה לבן אדם טרנס.ית בלשון פנייה שהם לא מזדהים איתה) והבעיה היא שהם עושים את זה כל הזמן ובכוונה.

יש גם מקרים פחות קיצוניים, למשל פעם אחת ישבתי בהפסקה ושמעתי שיחה של ילדים בכיתה ז מדברים על ילדה אחת ש-"היא כזאת שמנה" ו-"כל כך שעירה" וש-"היא נראית כמו פרה". רציתי להעיר להם אבל לא עשיתי את זה. ואני זוכרת גם את הפעם ההיא במעגל בנות שילדה סיפרה על חברות שצחקו על כמה היא שטוחה ועל זה שהיא נראית רע בבגד ים. היא התחילה לבכות ואיתה גם רוב הבנות שהשתתפו במעגל, כי כולנו יודעות ומבינות כמה קשה להיות סבבה עם הגוף שלנו כבנות", כי כמו הילדים בבית ספר, החברה צוחקת על בנות שעירות כי "זה לא טבעי", על בנות שמנות "כי זה לא בריא והן נראות כמו פרות", בנות יותר מדי רזות "כי הן נראות כמו קיר", בנות בלי ציצי "כי כל בגד יושב עליהן מחריד", בנות עם אף גדול "כי זה הורס להן את הפנים", בנות שמתלבשות עם בגדים גדולים שמסתירים את הגוף שלהן "כי זה לא מחמיא ובטוח שזה כי הן נראות נורא עם בגדים צמודים", בנות ששמות איפור "הכי יפה מישהי טבעית", בנות עם אקנה "זה מגעיל ומכוער" ועוד.

אני בת 15, בכיתה ט', הייתי בשישה בתי ספר עד עכשיו כל אחד שונה ולמרות זאת בכל בית ספר החוויה הכללית שלי היא שבית ספר זה דבר מבאס, שאני הולכת אליו בעיקר כי אני חייבת ושתמיד החלק האהוב עליי יהיה ההפסקה הגדולה.