הרבה מהצרות שלנו בעולמנו המודרני הזה, שיש בו יתרונות רבים (כגון מטוסים ודייטה) לצד חסרונות לא קטנים (כגון תוכניות ריאליטי וסרטן) נובעות, כך הבחנתי לאחרונה מתפיסותינו השגויות עצמן. סיבת הדבר, לדעתי, הינה היכולת הייחודית ומעוררת ההשתאות של האדם לעסוק בעצמו, יכולת שמסבה לנו יגון וצער רבים שלגמרי נחסכים מיצורים עם פחות בלבול מוח עצמוני משלנו, כגון לוטרות, טווסים, זברות וכיוצא באלה.
אנחנו כל הזמן עסוקים במחשבות, בדיונות ודמיונות, ולצערנו אין גבול ואין שיעור. אנחנו מדמיינים את העולם סביבנו ומתבלים את דמיונותינו בשגיונות רוח ורגש חולפים (או גרוע מכך, חוזרים וחוזרים על עצמם בלי סוף), וכך יוצרים לעצמנו מלכודות של כאב ראש ולב שמרגישות אמיתיות לגמרי מחמת המצוקה שהן מסבות לנו, אך לאמיתו של דבר אין בהן ולו גרעין של מוצקות ממשית. בעידן האולטרה-מודרני הזה כולנו קצת דון קישוט. וכמו שאת טחנות הרוח שבמוחו הקודח נטעו שם רומנים מגוחכים על אבירים וגיבורים, מבני השווא העצומים שאנחנו מחזיקים במוחנו ההולך ונעשה שברירי, מוחזקים במקומם על ידי הדבר שקרוי תקשורת.
תוכן בלעדי למנויי בראשית
לצפייה התחברו או הצטרפו (שבוע ראשון מתנה!)

לא משנה אם תפתחו היום את ערוץ 13,14, Y-net, וואלה או מאקו, סביר להניח שתמצאו את אותו תמהיל ידיעות שנע על הספקטרום בין תחזיות אפוקליפטיות, פרסומות וקליקבייטים.
מה זה עושה לתודעה שלנו? איך זה משפיע עלינו שכולם מתבוננים על העולם דרך אותו פילטר שחור, מתועש וחסר חיים? איך זה משפיע על התודעה שלך?
טים קוק מנכ"ל אפל אמר פעם "אם אתה לא משלם על מוצר, כנראה שהמוצר זה אתה". בבראשית אנחנו מציעים לך להפסיק להיות המוצר של מהנדסי התודעה והתקשורת. אנחנו מזמינים אותך להחזיק בכיס עוד זוג משקפיים, כזה שאפשר להתבונן דרכו כשהכל נראה שחור ולראות שיש גם זווית אחרת, שממנה רואים צבעים ואהבה ואור, ולדעת שבזכותך קיים אמצעי תקשורת אחד שלעולם לא ימכור את הנשמה.

מנוי דיגיטלי – גישה מלאה לספריית התוכן של בראשית

מנוי חודשי למגזין "בראשית" – חודש ניסיון

הרבה מהצרות שלנו בעולמנו המודרני הזה, שיש בו יתרונות רבים (כגון מטוסים ודייטה) לצד חסרונות לא קטנים (כגון תוכניות ריאליטי וסרטן) נובעות, כך הבחנתי לאחרונה מתפיסותינו השגויות עצמן. סיבת הדבר, לדעתי, הינה היכולת הייחודית ומעוררת ההשתאות של האדם לעסוק בעצמו, יכולת שמסבה לנו יגון וצער רבים שלגמרי נחסכים מיצורים עם פחות בלבול מוח עצמוני משלנו, כגון לוטרות, טווסים, זברות וכיוצא באלה.
אנחנו כל הזמן עסוקים במחשבות, בדיונות ודמיונות, ולצערנו אין גבול ואין שיעור. אנחנו מדמיינים את העולם סביבנו ומתבלים את דמיונותינו בשגיונות רוח ורגש חולפים (או גרוע מכך, חוזרים וחוזרים על עצמם בלי סוף), וכך יוצרים לעצמנו מלכודות של כאב ראש ולב שמרגישות אמיתיות לגמרי מחמת המצוקה שהן מסבות לנו, אך לאמיתו של דבר אין בהן ולו גרעין של מוצקות ממשית. בעידן האולטרה-מודרני הזה כולנו קצת דון קישוט. וכמו שאת טחנות הרוח שבמוחו הקודח נטעו שם רומנים מגוחכים על אבירים וגיבורים, מבני השווא העצומים שאנחנו מחזיקים במוחנו ההולך ונעשה שברירי, מוחזקים במקומם על ידי הדבר שקרוי תקשורת.
תפקידה העיקרי של התקשורת, יש שיאמרו, הוא להעסיק את תודעתנו בחידושים והמצאות מופרכים בעליל, כי ככה הוא ההומו-אינטרנטוס: ככל שמחרטטים לו יותר חרטוטים ככה הוא יותר היסטרי ויותר מבסוט. קחו למשל את המדינה הזו. מסתובבים בינינו אנשים, חלקם אולי אפילו נמנים על קוראות וקוראי העיתון הזה, שחושבים לעצמם, במילים כאלה ואחרות, שזה נורא מה שקורה במדינה שלהם. מה שקורה לה, למדינה שלהם. עכשיו איך בנאדם מגיע למסקנה שזו המדינה שלו? מה במדינה כלשהי עושה אותה שלך? ובכלל, מה זאת המדינה הזאת שמדברים עליה? משרד החקלאות? התחבורה? המכס? מה שלך בדברים האלה?

מאיפה, באמת, מאיפה מגיעה המחשבה הזו על מדינה שהיא שלך, או של מישהו במיוחד? אם לא כיהנת באיזה תפקיד רם מעלה במיוחד והחלטת החלטות כבדות משקל, או, למצער, אם לא גרפת כמה מאות מיליונים מאיזה מכרז-על, מה בדיוק עושה את המדינה הזו לשלך? זה שגדלת פה? זה שבטלוויזיה מדברים אותה שפה כמו שלך? זה שעבדת כאן או אולי הלכת כאן לצבא? אני יכול להבין איך כל זה עושה אותך לשל המדינה, אבל מסתורי בעיניי לגמרי איך קורה הדבר ההפוך, איך המדינה הופכת לשלך.
כי זו לא נאיביות מקסימה להתעקש על דברים שהם מופרכות גמורה מכל בחינה שהיא, בטח מבחינת הניסיון האישי והפרטי: זה משהו שהייתי מתאר יותר כדומה לאובדנות. אין כמעט אדם בישראל, מכל קהילה שהיא, שלא חווה בעשור האחרון לבדו את המציאות כמערבולת מתמדת למדי של שיגעון, אכזריות ותחושת זרות גוברת והולכת. ובכל זאת כמעט בכל מקום שומרים על המוסכמה המזוייפת והמשונה הזו: זו המדינה שלנו. זו המדינה שלי. התפיסה הסימביוטית הזו של אנשים את עצמם כחלק מהמנגנון הפוליטי של המדינה – שהוא לאמיתו של דבר אדיש לגמרי לחייהם ולגורלם, כפי שראינו באינספור מקרים – התפיסה הסימביוטית הזו היא לא הנחה מסויימת שאנחנו עושים לעצמנו כדי שנוכל להיות אזרחים אפקטיביים ומתפקדים בחברה, כי היא עושה בדיוק את ההפך: היא מטילה שיתוק נורא על האזרחים כיצורים פוליטיים. בכנות אני חושב שרוב הישראלים מרגישים את עצמם בערך מתים בכל הקשור ליכולתם להשפיע על המציאות הפוליטית סביבם. רובנו המוחלט אפילו לא שוגים באשליה שהדבר הזה אפשרי. ובכל זאת, אנחנו מתעקשים, המדינה הזאת "שלנו". למה? במה היא שלנו? איך היא שלנו? אני יכול לשאול אלף פעם ולא אקבל אף תשובה מניחה את הדעת.
בכל הקשור ליכולת לבקר את המציאות בצורה אמיתית ועמוקה ולהשתתף במשחק הפוליטי בצורה אפקטיבית, הדבר האחרון שמישהו צריך זה להרגיש אחדות מיסטית בינו לבין הקולקטיב: קולקטיב שהאנשים שייכים לו באופן מיסטי לא ישים עליהם קצוץ, כי אין לו סיבה. הוא יתבע, ויקבל מהם נאמנות מוחלטת. גם הביקורת עצמה לא תוכל למצוא הרבה אהדה בחברות שבהן אנשים מזהים את עצמם עם המדינה: ביקורת חריפה מדי, במקומות כאלה, תיתפס כביקורת על שורשי הקיום במקום כאמירה נוקבת על הצורה שבה הדברים מתנהלים. איפה שיש קונפורמיזם חזק כל כך ואנשים מזדהים עם הקבוצה בצורה מוחלטת או קרוב לזה, שום דבר לא צומח לאורך זמן. העורקים הקולקטיביים נסתמים מרוב נאמנות ואהבה ריקה ופומפוזית, ושום דבר הדומה לחיוניות וחיים לא יכול יותר לעבור.
קשה שלא לחשוב על המחאה מול הממשלה הנוכחית בהקשרים האלה: המחאה שיש בה יותר דגלים למ"ר מאשר במצעד החיים השנתי או בטקס יום הזיכרון. המחאה שבה המסר שהכי חשוב למשתתפים ולמארגנים לצעוק זה שהם אוהבים את המדינה (כלומר את משרד התשתיות והרשויות המקומיות, או את מע"צ, אפשר להניח). מרוב מאוהבות במדינה הם לא יודעים מה הם רוצים להגיד: לא ביקורת חריפה מדי, שום דבר עקרוני, חלילה משהו שישים בספק את השייכות המיסטית והבלתי מותנית שלהם למדינה. עם מה אנחנו נשארים בסוף? כוס נס קפה בטמפרטורת החדר. משהו כל כך נייטרלי ובטוח שאין בו שום שימוש.
אנחנו כל כך מחונכים, שלא לומר מאולפים, לחשוב על עצמנו כחלק מהמדינה שרוב האנשים לדעתי כלל לא מעלים על דעתם שזה שהם חיים פה בזמן הנוכחי זה צירוף מקרי סתמי לגמרי, בלי שום משמעות. כאילו מה, אם היית נולד במצרים אז היית מצרים? ואם היית נולד בהולנד אז היית הולנד? זה לא מעט, רק מעט, פסיכי?
כדי לשנות את המציאות שאנחנו רואים צריך לשנות, ובכן, את המציאות שאנחנו רואים. לאתגר את השטויות שאנחנו רגילים לחשוב, כמו השייכויות האוטומטיות והמיסטיות האלה. כי בסופו של יום מי שהחיים שלו באמת מונחים על ידי ההבלים האלה הוא מי שאין לו שום השפעה על המציאות: המעמדות עם מעט מאוד גישה ליוקרה, השכלה, רכוש, נדל"ן. בסופו של יום, כשהחרב נופלת, מגלים מהר שמי שרק אתמול דיברו בכזו רוממות רוח על המדינה כבר תכננו וארגנו לעצמם עתיד במקום אחר.
כשהמציאות כל כך תקועה וקודרת מה שאנחנו צריכים זה לא עוד כובד של משקולות וקשרים למדינה או לאיזה סימבול מופשט אחר (כי אף אחד לא מאוהב באמת במשרד לעניינים אסטרטגיים, בואו), אלא בדיוק ההפך: קלילות. חפיף. הבנה שהדברים לא כאלה גורליים ומיסטיים, ולא צריך לכבול את עצמנו בכזו רצינות תהומית למוסדות ואמונות. שאפשר לזוז בעולם, ומדינה היא ארגון בירוקרטי שאף פעם לא נועד להיות איזו התגלמות גורלית של תכלית ומשמעות. אולי מתוך הקלילות הזו אנשים יוכלו להירגע קצת, לחזור לפרופורציות האנושיות שלהם ולעבוד בצורה נורמלית כדי למצוא פתרונות נורמליים לבעיות נורמליות. כמו שראוי ונכון ליצורים שכולה באו לסיבוב קצר פה, ולא מפסיקים להרעיש ולהציק לעצמם ולעולם בדמיונות וטחנות רוח.







































































