בין הַמְצָרִים

קבענו מפגש בים, למרות הזמן הזה, של בין המְצרים, שיש בו גל חום כבד. המציאות לא פשוטה, הכול גועש וסוער. הים מסוכן ובדרך כלל גם מלא מדוזות צורבות.

ובכל זאת, קבענו מפגש אחר הצהריים בים כי היה לנו מספיק חשוב לפנות את עצמנו לכמה שעות, לאגור כוחות, לבלות זמן של איכות יחד.

נסיים יום עבודה וניפגש בחמש אחר הצהריים, כל הצוות יחד, בבריכות הטבעיות והנפלאות שליד חוף אכזיב. נביא בירות ואבטיח קר. נהיה יחד.

זה קורה ביום שבו הממשלה מעבירה את חוק ביטול עילת הסבירות והכל בוער. נדמה שהכל אבוד. חם בחוץ, חם בפנים והמצב כולו כואב ונפיץ. משתלטת עליי תחושת חוסר אונים ועצב עמוק.

ובכל זאת, קבענו. לא מבטלים ולא דוחים. החיים הם עכשיו.

אני כוח החלוץ שלנו לים. נכנסת לרכב ונוהגת מיודפת לכיוון אכזיב. בצמתים מתאספים אנשים שנושאים דגלים ומכוניות שצופרות. תחושה קשה בתוכי ומחוצה לי.

אני נושמת עמוק ומשמיעה מוזיקה ברכב. ככל שאני מצפינה הכביש מתרוקן. למרות החום המהביל אני פותחת חלון ומניחה לבריזת הים לחדור לרכב הממוזג. אני מריחה את הים, כמו יש בריח הזה חומרים שיכולים להרגיע את נפשי הסוערת.

אני מגיעה ומחנה את הרכב על גבעת הכורכר. למטה יש מפרץ קסום. רגע לפני שאני יורדת בשביל הכורכר, אני עומדת ונושמת את הכחול של הים על גליו החובטים ברכות בסלעים. הים הוא עדיין ים, אני אומרת לעצמי. הכל בסדר.

אני צופה מלמעלה בכחול הזה. למטה, במפרץ היפה הזה, יש מעט אנשים ולצערי די הרבה זבל ולכלוך שמבקרים השאירו אחריהם. אני מנסה לאתר פינה נקייה יחסית שתאכלס אותנו בשמחה, ואני מאתרת אותה מימין למטה. האמת שמה שמושך את תשומת ליבי אליה הן צווחות העורבים.

כ-15 עורבים אפורים צורחים בהתרגשות, מקפצים, עפים וחוזרים בקריאות רמות. אני מחליטה לרדת לכיוונם ולבדוק מה מתרחש. אני יורדת בשביל הכורכר לחוף וממש מתקרבת אליהם. הנוכחות שלי לא מזיזה להם. יש להם אירוע משלהם, והוא בסדר גודל של לפחות העברת חוק ביטול עילת הסבירות בכנסת ישראל.

העורבים עטים על נחש זעמן שחור וגדול הכרוך סביב חולדה שעדיין חיה ומצווחת באימה. הם עטים שוב ושוב על הנחש, נועצים בו את טופריהם, מרימים אותו עם החולדה כמה ס"מ באוויר, שומטים אותם ואז שוב מנסים להרים אותם באוויר.

הם חומדים את האוצר שנפל בחיקם, מאמינים או אולי מקווים שיש להם סיכוי לארוחה כפולה: נחש ממולא בחולדה.

הנחש גדול וכבד. גם החולדה שהוא חונק אינה קטנה. על העורבים ממש להתאמץ כדי להרים את הנחש ואת טרפו באוויר. הם מחליטים לעשות מאמץ קבוצתי, וכמה מהם עטים יחד על הנחש עם החולדה שעדיין מצווחת באימה.

ואני רק עומדת כל הזמן הזה בפה פעור, בלסת שמוטה ואומרת, "שיואו… שיואו…" אני מסיטה לרגע את ראשי לאחור, לכיוון ציבור הנופשים במפרצון, כדי לבדוק אם עוד מישהו רואה את סרט הטבע הזה, אבל לא. אני צופה בו לבדי. מי שלא במים, קבור בטלפון שלו.

בינתיים העורבים ממשיכים במלוא המרץ ומנקרים בנחש שטרח וצד את ארוחתו. הם רוצים ארוחת חינם. ניכר בנחש שהוא מתעייף. לרגע נדמה שהזמן מאט. מבטי מרוכז בנחש שחייב להחליט אם להקריב את חייו בהגנה על מה שעבד למענו, על החולדה, או לוותר, לשחרר, לזחול למחילה שלו ולחשב מסלול מחדש.

אני לא יודעת עם מי אני מזדהה יותר בסיטואציה הזאת. עם הנחש שמפרנס את עצמו בכבוד, שעשה מאמץ וצד את החולדה החכמה או עם החולדה החכמה שככה, ברגע אולי של חוסר תשומת לב או עייפות, באמצע יומה, נלכדה בידי הנחש. בחוכמתה היא יודעת שאחריתה קרבה בכל רגע, והיא ממש צווחת את מר גורלה.

אני מרגישה שבמידה מסוימת המצב משקף את המצב שבו הגעתי אני לחוף – אני גם הנחש שאותו מתקיפה חבורה שרוצה לזכות מן ההפקר וגם החולדה המתחננת על חייה בצווחות אימה לאלוהי החולדות.

הנחש מחליט. הוא מרפה את אחיזתו ושומט את החולדה. הטקטיקה החדשה שלו מפתיעה את חבורת העורבים הפוחזים וגם את החולדה.

ברגע הזה, כאשר כל השותפים לאירוע שרויים בהלם, מתרחש דבר מדהים – הנחש שוויתר על טרפו מתפתל וחומק בשלום לסדק ברכס הכורכר; החולדה שנראתה ממש מופתעת ממזלה הטוב, מיהרה, רצה היישר לתוך הים והחלה לשחות; והעורבים התייעצו קצת ביניהם והגיעו למסקנה שמה שנשאר להם הוא רק החולדה הרטובה שבמים.

אני מתחילה לאט-לאט להעריץ את החולדה. היא לוחמת אמיתית. היא משתמשת בכל מה שיש לה כדי להציל את עצמה, ולמרות הצווחות שבהתחלה השאירו בי את הרושם שהיא שבויה בפחד, אני מגלה עכשיו את אומץ ליבה. היא לא מוותרת ופועלת למען עצמה. היא רוצה לחיות.

היא שוחה הלוך ושוב במים לאורך קו החוף. העורבים עוקבים אחריה בקפיצות גמלוניות על החוף ומדי פעם מנסים לנקר אותה. כל ניקור שלהם גורם לה לשחות פנימה, עמוק יותר, אל תוך הים.

חולדה רטובה ששוחה בים אינה מראה מלבב, וכנראה שגם העורבים חושבים ככה. כעבור דקות ספורות הם מתייאשים מול נחישות החולדה ומוותרים. מתרחקים מן המקום.

החולדה מביטה מתוך המים בעורבים המתרחקים. היא רטובה מאוד, לא נראית במיטבה, בלשון המעטה, אך במבטה ניכר כי שוב אינה מאמינה למזלה הטוב.

היא בוחרת בהחלטה אמיצה – לצאת מן המים ולרוץ, לנוס במהירות על נפשה למקום בטוח. היא חוצה במהירות שיא את רצועת החוף שבין קו המים לגבעת הכורכר ונעלמת אל תוך סדק, שאיני יכולה לומר בוודאות אם זה הסדק שאליו נעלם גם הנחש או אחד שממש צמוד אליו.

איזה קטע, אני חושבת. הם שכנים, הנחש והחולדה. לא חברים, אבל שכנים קרובים. שניהם גרים בקו הראשון לים. האויבים שלהם משותפים. הפעם שניהם ניצלו מאויב גדול מהם. באמת נס.

הים הוא ים ואני נכנסת לטבול לרגע (קצת רחוק יותר מן המקום שבו שחתה החולדה) כדי לצנן את גופי ולהטמיע את ההתרחשות המופלאה הזאת שהייתי עדה לה.

חבריי לעבודה מיער הקופים מתחילים להגיע. פורשים מחצלת ומוציאים כיבוד מצידנית.

"תמיד יש תקווה", אני אומרת להם ומספרת להם את סיפור הנחש, החולדה והעורבים שהייתי עדה לו ממש לפני רגע.

בינתיים חזרתי הביתה לסדק שלי בגבעת הכורכר.

גם אני בוחרת בחיים.