בית, לחם

בערב יום כיפור לא מצאתי אפילו פירור של לחם בשום חנות (בחיים לא אצליח להשתלט על כל המנהגים של היאהוד; חשבתי שזה רק קטע של פסח), ולכן בתום הצום שלי (מה אתם מתפלאים, אני צם כל לילה) הבנתי שאצטרך לאפות.

אני מאוד אוהב לבשל, זה אחד התענוגות הגדולים שלי, ובמקביל וללא סתירה אני נחשב סרבן אפייה קיצוני, שלא לומר מכחיש תפיחה סדרתי. כל הקטע המדויק והמדוד הזה לא יושב עליי טוב, וכשאסור לאלתר או לטעום באמצע, הטבח שבי כומש. אבל לפתע עמדתי בפני שתי ברירות אכזריות – לאכול קורנפלקס, או לחם בזיעת אפי. ופתאום בא לי על לחמניות איטלקיות, חלום הגלוטן האולטימטיבי: פריכות ומתפצפצות מבחוץ, ענן של עונג רך מבפנים. באותו רגע ממש הענן הזה התגשם לו בשמים, אפילו ירדו כמה טיפות של גשם (המזגן עדיין עבד יפה) ויכולתי להאמין שאכן כבר הגיע הסתיו כפי שטוען לוח השנה, ומה יותר סתווי ופיוטי מריח אפיית לחם בבית?

מצאתי ברשת מתכון עם דירוג גבוה אז האמנתי לו, מילאתי את כל ההוראות בקפידה (יחסית לעצמי), וקיבלתי עיסה לא מצודדת שנראתה כמו שביל הגישה לבית שלי אחרי גשם חורף כבד. אי לכך החלטתי לאלתר בפראות, הוספתי קמח עד שהמרקם הרגיש נעים ביד, לשתי לזה את הצורה, התפחתי, חילקתי לכדורים קטנים ומקומחים, חרצתי בהם צלב עמוק (מונע התנפחות אקספוננציאלית בתנור וגם נותן להם לוק בוטיק), הנחתי בתחתית התנור מחבת עם מים חמים לאדים עבור עור הפנים של הלחמניות, אפיתי, ציננתי קצת על רשת, נגסתי וטסתי לחלל.

אני לא חושב שיש דבר יותר טעים מלחם שיצא מהתנור (אם הוא לא התחרפש באפייה כמובן). זה הרבה מעבר לעניין פיזי, הרבה מעבר לבלוטות טעם. יש משהו בתחושה הזאת של לחם שעכשיו יצא מהתנור שמקיים איזו הבטחה עמוקה וקדומה במישור הרגשי. כמעט כאילו בגלל זה אנחנו פה, על כדור הארץ (במיוחד אם מוסיפים חמאה ומלח, או שמן זית וקצת בלסמי).

ואולי לא כמעט? אולי באיזשהו אופן, ברגע הזה שבו אני מתענג על לחמניה מאפה ידיי ומרגיש בזכותה כמו מלך העולם, אני בעצם ממלא את מטרתי על הפלנטה עבור משהו אחר, או מישהו אחר?
הממם.

חג הסתיו

באופן רשמי אנחנו עכשיו בסתיו. יש לזה כמה סימנים, חוץ מנחליאלים וריח של גויאבות. נגיד אחוז האנשים שעשו לעצמם בימים האלה רשימות והבטחות לדברים שגם השנה יידחו; העלייה במספר החתונות וההופעות הפתוחות לפני שהגשמים יסגרו אותנו בין קירות ותקרות; העובדה שמתחדשות עונות בסדרות הטלוויזיה הגדולות; וכמובן השירים שהילדים חוזרים איתם מבית הספר. לא חשוב כמה אנחנו דיגיטליים, רציונליים, טכנולוגיים – תנו לנו הסנפה קטנה של אוזון רטוב ותראו את קליפת הרגש שלנו מתבקעת. לעונות השנה כמעט אין משמעות קיומית בחיים שלנו, אבל הרגלים של מאות אלפי שנים לא נמחקים כל כך מהר.

אבות-אמותינו היו כמובן הרבה יותר טיפשים מאיתנו: הם לא שמעו על מטבעות קריפטו, לא יכלו לבדוק בגוגל מה עושים כשנעקצים מצרעה, לא היו להם אפליקציות מזג-אוויר והם גם לא יכלו למצוא אהבה או סקס בטינדר. המסכנים היו תלויים לחלוטין בגוף, בחושים ובכוחות הטבע. במקום לגלול בטלפון הם היו צריכים אשכרה להסתובב בחוץ, להתבונן בשמיים, להקשיב לכל רחש ורוח, ללמוד מחיות ומעצים ולחלוק מידע וניסיון מפה לאוזן, מדור לדור. את המידע הזה הם אספו לא כדי לנצח בתחרות מלך הטריוויה, אלא סתם כדי לא למות מקור, מצמא או מרעב. הם למדו שלפי מיקום השמש ברקיע אפשר לדעת מתי יגיע החורף ומתי הקיץ. הם למדו על השינוי בהתנהגות הצמחים והחיות לפי מצב הירח. הם למדו שאם תשמיד בבת אחת עדר שלם של איילים לא יהיה לך מה לצוד בשנה הבאה. הם למדו מהם מחזוריות, איזון, וענווה מול כוחות הטבע.

כמעט בכל הפלנטה, במשך עשרות או מאות אלפי שנים, היו ארבעה ימי חג מרכזיים. שרידים שלהם ממשיכים להתקיים בכל הדתות שהתפתחו אחר כך וגם אצלנו. אבל הרבה לפני שהיו שמות לחודשים, החגים האלה התקיימו אוניברסלית סביב ארבעת התאריכים הידועים : 21 ביוני, 21 בספטמבר, 21 בדצמבר, 21 במרץ. היום הארוך בשנה, יום השוויון, היום הקצר בשנה, יום השוויון. או במילים אחרות: חג תחילת הקיץ, חג תחילת הסתיו, חג תחילת החורף וחג תחילת האביב. לצד הטקסים והחגיגות, לכל חג כזה היו משמעויות מעשיות לגמרי, אפילו הישרדותיות. שירי הילדים על עונות השנה נולדו כבר אז, והם היוו שלד תרבותי של חברה אנושית ששיננה את חוקי הטבע כאילו חייה תלויים בהם. כי הם באמת היו תלויים בהם. המלנכוליה הקלה שאנחנו מרגישים כשמופיע בדל ראשון של ענן וקצה זנבו של ריח גויאבות היא שריד לייראה העמוקה שאמותינו חשו בחג הסתיו: עוד מעט יתחיל החושך הגדול, הקור הגדול. צריך לייבש ולאגור מזון, להכין מסתור מהגשם ומהקור, לאגור עץ יבש להסקה.

בניגוד לחיות אחרות, הידע שלנו לא היה מבוסס רק על אינסטינקטים אלא גם על השכלה שנבנתה במשך שנים מהתבוננות, עיבוד ושיתוף של אבחנות, ויישום. יש בזה יופי גדול, וגם סכנה נסתרת. כי כשאני מרגיש שאני כבר יודע, אני קצת פחות מקשיב. כשאני חושבת שאני יודעת, יש בי קצת פחות ענווה.

רומן גורלי

ככל שלמדנו יותר, חיינו נהיו נוחים יותר, בטוחים יותר ושופעים. זכינו ביתרון על פני כל המתחרים שלנו על פני הפלנטה; ידענו לחזות דברים מראש, ידענו למה דברים מתנהלים כפי שהם מתנהלים ולמדנו ליישם את זה לטובתנו. עשינו מה שכל יצור חי עושה, רק בהצלחה גדולה יותר: דאגנו להישרדות, לשגשוג ולהפצה של המין שלנו בכל האמצעים שעמדו לרשותנו.

ואז, באיזשהו רגע גורלי, שני יצורים חיים שרוצים להפיץ את הגנים שלהם נפגשו. לאחד נקרא נניח "בני אדם" ולשני נקרא "חיטה" (למרות שאם היינו בהודו או בסין היינו קוראים לו "אורז" ובדרום אמריקה "תירס". אבל התחלנו מהלחמניות האיטלקיות, אז נישאר עם החיטה).

צמח החיטה הקדום היה עשב די עלוב, חסר כל הדר או זוהר, כמעט בלתי נראה בתוך שלל הצמחייה. אני מניח שלקח לא מעט זמן, והיה דרוש גם גל כלשהו של רעב קשה, כדי שאדם או אדמית קדומים יחליטו לטעום את זרעי הצמח הצנוע הזה. הם לא היו גדולים ומפתים כמו היום, אבל גם לאדמית הקדמונית לא היתה אפליקציה של וולט, ומשהו בקמצוצון הביסון הזה הוליד את כל סיפור האהבה, התלות והניצול הגדול בהיסטוריה של הפלנטה שלנו. אין לדעת כמה זמן וניסיונות שווא לקח עד שמישהו (ועוד מישהי ועוד מישהו ועוד מישהי) למדו איך ללקט את הזרעים, לייבש אותם, לטחון אותם, לערבב במים, ולאפות בחום. אבל זאת היתה תפנית חדה, טוויסט דרמטי בעלילה: מרגע גילוי החיטה (או התירס או האורז, כאמור) כבר היינו תלויים הרבה פחות בכוחות הטבע ובזמינות מיידית של מזון. יכולנו לאגור ולייבש את הזרעים ואז לבשל, או לטחון ולאפות.

כאמור, כל יצור חי על הפלנטה שלנו דואג להישרדות, לשגשוג ולהפצה מירבית של הגנים שלו. ומה שנכון לבני אדם נכון גם לחיטה. אם עד אז היא היתה סתם עשב שוטה בתחרות מתמדת, לפתע פתאום נפתחה לה הזדמנות פז – אם רק תצליח לביית ולאלף את בני האדם, העתיד והשגשוג שלה מובטחים.

אני כמובן לא טוען שאי-שם מתחת לאדמה יש ממשלת צללים צמחית, האילומינטי של החיטה שישבו ורקמו מזימה לשעבד את האדם (למרות שלך תדע). סביר יותר להניח שהיה פה מפגש סינרגי של מין אחד בעיצומו של זינוק אבולוציוני עם מין אחר שחיכה, כמו כולם, להזדמנות שלו.

אנחנו רגילים לסיפור שמספר איך האדם שיעבד את הטבע, אפילו בתנ"ך זה כתוב בסיפור הבריאה, אבל בשנים האחרונות מתחיל להתנסח סיפור חדש, שבו המשעבד והמשועבד מתחלפים:
בני אדם, שבשלב הזה למדו כבר דבר או שניים על מחזוריות ואיזון, הבינו שלמרות ההתאהבות הגדולה בחיטה אם הם יקצרו הכל, בשנה הבאה לא יהיה להם כלום. יותר מזה: אם בשנה הבאה תהיה בצורת, לא תהיה להם בכלל חיטה. והם כבר למדו על זרעים ועל עונות השנה – בעיקר כדי לדעת איפה ומתי מלקטים מה, אבל עכשיו יכלו ליישם את הידע הזה בעצמם: לאגור, לשמור ואז לזרוע חיטה יבשה באדמה, לשנה הבאה. וכך התחיל הביות והשעבוד. לא עוד נוודים לקטים-ציידים. אם זרעת אתה צריך להישאר קרוב. להשקות, לנכש עשבים שיתוייגו מעכשיו כמיותרים ומזיקים, לגרש חיות שעלולות להזיק לצמח, לעבד ולדשן את האדמה. במילים אחרות: החיטה קיבלה משגיחים צמודים, שלא לומר עבדים מסורים.

כמו כל גֵן בעולם, גם גן החיטה הוא אגואיסט גמור. לא אכפת לו ממינים אחרים, לא אכפת לו מהפלנטה או מהמין האנושי, רק מעצמו. אחת היא לו אם בני האדם יחבקו עצים או יכרתו אותם. וככל שהרומן בין החיטה לאדם התלהט, אכן פחות חיבקנו עצים ויותר כרתנו אותם, כדי לפנות מקום לאור השמש ולשדות חקלאיים. וכבר לא היה לנו זמן לשוטט בטבע, ליילל לירח ולהקשיב לדבורים, כי היינו צריכים לטפל בשדה שלנו. אה, כן, הנה מילה חדשה: "שלי". מערכת היחסים עם החיטה (בניגוד למערכת היחסים הלקטית-ציידית של קודם) לא יכולה להיות פוליאמורית. יש כאן יחסי בעלות הדדית. החיטה צריכה מישהו שיקדיש לה את כל זמנו, יום-יום לאורך כל השנה, העסק הזה לא יכול להתנהל בברדק אנרכיסטי עליז. החיטה תתגמל ביבולים שופעים את מי שישתלט על השדה הכי גדול ועל מקורות המים הכי יעילים, אין לה עניין בפרזיטים בעלי נפש אמנותית שמעדיפים לרוץ עם זאבים. וכך, כנראה, נוצרה הגדר הראשונה, אמו-הורתו של הגבול הראשון.

כזכור, היופי מתגלה הרבה לפני הסכנה. הרומן עם החיטה הביא לשגשוג חסר תקדים, ונראה שהרווח לכל הצדדים היה גדול בהרבה מההפסד. לראשונה בהיסטוריה גברנו על הסכנה הכי גדולה בחיינו – חוסר ביטחון תזונתי. אז אין פלא שדהרנו קדימה והחיטה דהרה יחד איתנו. אבל אז התברר שכשהמוטיבציה הגנטית תופסת פיקוד היא לא מכוונת לאיכות, רק לכמות. לגן של החיטה לא אכפת אם היא לא תבלה עוד יום אחד בטבע, אם היא תולעט בהורמונים או ריסוסים נגד "מזיקים", אם יהנדסו לה את הדי.אן.איי במעבדות, אם שום פרפר לעולם לא ירפרף סביבה. גם לגן האנושי לא אכפת אם נפסיק לשיר סביב מדורות, או נהפוך לזומבים חיוורים נטולי חלומות. העיקר מבחינתו הוא שנתרבה ונבטיח את הישרדותנו. וזה אכן מה שקרה, לנו ולחיטה.

האם החיטה שמחה?

הרבה דברים חדשים הוליד השעבוד הזה: את הרכוש הפרטי, את הרעיון המופרך של בעלות על אדמה, את התא המשפחתי הסגור (כוח עבודה זול, עם מוטיבציה לרשת את האדמה), את הפטריארכיה (גברים יותר חזקים פיזית ולכן הם שולטים בשדה, בהגנה על הגבולות שלו ובהתאמה גם בנשים ובכל התא המשפחתי), את כלכלת סכום-האפס (יש כמות מוגבלת של חיטה, לכן אין כביכול מקום לחלוקה שוויונית), את תאוות הבצע, את המדינות, את המלחמות והכיבושים, את הקפיטליזם, את החקלאות התעשייתית הרעילה והמזהמת, את הבנקים, את התאגידים ואת הפורום הכלכלי העולמי.

מבחינת הגן של החיטה (ושל התירס, ושל העגבנייה ושל התפוח), כל השינויים האלה הם לטובה, עובדה שיש היום יותר חיטה ותירס ועגבניות ותפוחים מבעבר, וזה כל מה שמעניין, השורה התחתונה קובעת. באותו אופן ניצח גם הגן של התרנגולות, הפרות והדגים שאנחנו אוכלים: גם אם הם משועבדים וסובלים סבל נורא כל חייהם, לא זוכים לראות שקיעה, להניע את הגוף, לבחור מתי להתרבות, לשהות עם צאצאיהם ולהחליט לאן ללכת. שוב, בשורה התחתונה כל מה שקובע הוא הכמות. ניהול יעיל עובד לטובת הגן. לא רלווטי לו אם בדרך הושמדו מינים אחרים, נכרתו יערות, זוהמו מקורות מים וחוסלו אזורי מרעה טבעיים.

ומה עם הגן האנושי? אותו דבר, גן זה גן. לא מזיז לו אם אנחנו צריכים לעבוד יותר שעות ביום מאי פעם, לא חשוב לו אם יישאר לנו זמן לשחק עם הילדים או לשיחות עומק עם אהובינו, לא משנה לו אם לא נחווה את העונג של בהייה בכוכבים או רביצה תחת עץ אלון, לא מעניין אותו אם יתפתח פה מבנה היררכי של קומץ מיליארדרים עם כוח מול מיליארדים מוכים, מקופחים ומעוטי-זכויות; לפי השורה התחתונה (כך גורס המדע, לא ספרתי בעצמי) היום חיים על פני הפלנטה יותר בני-אדם מסך כל האנשים שחיו מאז האדם הקדמון ועד היום. הגן חוגג. ניצחון מוחץ.

אז למה אנחנו לא שמחים בנצחוננו? למה החלום של כולנו הוא "לצאת" ל"חופש" שבו נוכל לבהות בכוכבים ולהשתזף על חוף הים? למה אנחנו ממשיכים לעשות כזה עניין מעונות השנה למרות שהמצאנו את המזגן ממש מזמן? למה אנחנו נמשכים ל"אורגני" ו"בלאדי" ו"אותנטי" ו"טבעי"? למה אנחנו עצובים, מדוכאים, מלאי חרדות, מפוטמי תרופות פסיכיאטריות, מפוצלים ומסוכסכים לא רק זה עם זו אלא גם בינינו לבין עצמנו? הרי היינו אמורים להיות ברקיע השמיני, שיכורי ניצחון, לא?

אני לא יודע לקבוע אם גם החיטה עצובה. יש לי תחושה שכן. כמו התרנגולות בסוללות, כמו הפרות במחלבות, כמו הדגים בכלובי-הגידול. כשאני קונה ירקות או פירות אני בוחר, אינטואיטיבית, את אלה שנראים לי "שמחים" יותר. לגבי אנשים, בכל אופן, זה די ברור. בנקודת הזמן הנוכחי, ממעוף הציפור, אנחנו מין מאוד מדוכדך, מסוכסך ושפוף. מבוהלים מכל וירוס, חסרי אמון בעצמנו ובטבע, מלאי דאגות וחרדות ואשמה ובושה. הגנים חוגגים, הנשמה נובלת.

אז מה קורה נשמה?

הנה, כתבתי את המילה הזאת בפירוש: "נשמה". אפשר להשתמש במונח מאופק יותר כמו "נפש", או "הרוח האנושית". או אולי זו בכלל רוח החיים, לא רק אנושית. והיא, כך נראה, בניגוד לגנטיקה, מעוניינת יותר באיכות מאשר בכמות. היא לא יכולה להתנהל באלגוריתמים בינאריים, היא חיה במחוזות של מתמטיקת הכאוס, של אפקט הפרפר. אין ולא תהיה לה נוסחה אחידה. היא לא מעוניינת בייעול אלא בגיוון, אין לה שורה תחתונה ובלתי אפשרי לתמחר אותה, לשלוט בה, לסחור בה או לגדר אותה. כשהיא משגשגת, אז אנחנו שמחים. ככה פשוט. כשהיא לא, אנחנו יכולים לחיות תשעים שנה בלי יום אחד של מחסור קיומי אבל גם בלי יום אחד של חדוות חיים. בניגוד לגן שעסוק רק בהפצה ושיווק עצמי, הנשמה היא זו שמפעילה ומתפעלת אצלנו את המלנכוליה הקלה של הסתיו, חדוות החלציים של האביב; שירי הילדים ששורדים גם אחרי אלף ארוויזיונים וטיקטוקים; האובססיה שלנו לשקיעות ולקשתות בשמים; ההתעקשות שלנו, גם כשכבר הצטופפנו בדירות ובניינים, לחיות לצד כלבים, חתולים ועציצים; התענוג שמתפשט לנו בגוף כשאנחנו זוכים לזלול אוכמניות על שפת הנחל; הבהלה העתיקה שתופסת אותנו לא מוכנים כשרעם מתפוצץ בשמיים; ההתחדשות הגדולה בעיסוקים א-בינאריים ונטולי שורה תחתונה כמו יוגה, מיינדפולנס, מדיטציה וסדנאות נפש ורוח; ההיקסמות שלנו ממשאבים בלתי מדידים ונטולי קיום פיזי כמו מוזיקה, אמנות וסיפורים – כל אלה לא מועילים בדבר ליבול השנתי של החיטה, אבל אנחנו לא יכולים ולא מוכנים לשרוד בלעדיהם.

נחזור רגע אל הרומן הגורלי עם החיטה. הוא עימת בין שתי גישות לחיים בעולם הזה: האחת היא של השתתפות, השנייה היא של שליטה. ההשתתפות טומנת בחובה ענווה, הכרה בלא-נודע ובמסתורין, דו-קיום, איזון והרמוניה. השנייה, המכוונת לשליטה מחייבת השתעבדות, כוחנות, אכזריות, אטימות, יהירות, היררכיה מעמדית והפרדה.

אני לא חושב שלו יכולנו לשלוח אל אמות אבותינו הקדומים במכונת זמן מסר שמספר להם לאן כל זה הוביל, הם היו נמנעים מלעבד חיטה, או תירס או תפוחים. כי מי שעוסק בהישרדות עדיין יבחר, ובצדק, בנתיב שיבטיח לו חיים בטוחים יותר. אבל אולי אנחנו כן יכולים לשלוח מסר בכיוון ההפוך, מהעבר אל זמננו וגם אל העתיד. ותכלס אנחנו עושים את זה, כל הזמן. הערגה הזאת שמתעוררת בנו עם ריח הגשם הראשון היא כתב סתרים עתיק, צופן אל נתיב ההשתתפות.

בגוף אני מבינה

אני לא מדען. אין לי מושג נחרץ בעניין ההתחממות הגלובלית או "משבר האקלים". המדענים מאוד נחרצים, בדיוק כפי שהם היו לפני 50 שנה כשהם טענו בתוקף שכדור הארץ עומד על סף עידן קרח חדש וכולנו עלולים לקפוא למוות. מה שאני כן יודע, ובקטע טוב, הוא שזה לא ענייננו. אנחנו לא מנהלים את העניינים פה, מעולם לא היינו אמורים, אין לנו קמצוץ מהכלים הדרושים לכך. לעומת זאת יש לנו את כל הכלים הדרושים כדי לחיות חיי השתתפות ושמחת חיים על פני האדמה הזאת. ההתפעמות הכביכול פרימיטיבית שלנו מתופעות טבע היא לא הפרעה בדרך, היא הדרך. הוויכוח האקולוגי חשוב, אבל הפתרון לא יושג בדרכים פוליטיות או אסטרטגיות אלא, כמו כל הדברים החשובים באמת, במחוזות התודעה ובבחירת התרבות המועדפת עלינו. אם נקבל עלינו בהכנעה את דרך השליטה כתרבות מרכזית, לנצח נחיה בתוך מעגל של שעבוד וסבל, עבדים לאיזה יעד מתמטי תיאורטי. יש מי שסבורים שזה בדיוק מה שכבר קורה עכשיו. אני לא חושב שזה מה שקורה, למרות שעל פני השטח זה בהחלט נראה לפעמים כאילו הוויכוח כמעט הוכרע, ובעלי ההון והשלטון מנווטים לשם במלוא המרץ. אני נוטה יותר לחשוב שמה שקורה הוא שהמטוטלת תכף מגיעה אל הקצה הכי רחוק, אבל גם היא, כמו הכל, כפופה לחוק האיזון של הטבע.

בינתיים הולך וגדל כוח המשיכה של האופציה השניה, של רוח החיים. העובדה ששלוש שנות קורונה, עם שיא עולמי של שליטה וניהול ציני אנטי הומני של חיינו הביאה גם לשיא חסר תקדים של בעיות נפשיות, היא סימן טוב. אם כואב לך ואתה צועק, סימן שאתה חי. אתה ער. משהו בפנים, תקראו לזה נשמה או נפש או רוח-חיים או ספגטי קרבונרה, זועק במלוא הגרון: אני לא מוכנה ולא מסכימה! אני לא אתן לכם לעשות לי את זה, זה מחרפן אותי!

משהו עמוק בפנים נשבר. וטוב שנשבר כי הוא היה חייב להישבר: האמון העיוור שלנו בדרך השליטה. אצל רובנו זה עדיין לא בהכרח מתבטא ברמה התודעתית (התודעה היא תמיד האחרונה לדעת?), אבל כמו שכתב דויד גרוסמן – בגוף אני מבינה. זה לא סתם גוף פיזי מכני: זה בדיוק אותו גוף אישי-פרטי שמצטמרר בעונג ממגע, או עם בוא הגשם הראשון, שיודע להבדיל בין אוויר של מזגן בפנטהאוז לאוויר של צל אלונים, שמזיז את התחת בלא משים למשמע באסים של רגאיי; וזה גם אותו גוף שגרם ל-96 אחוז מהאוכלוסיה להימנע מהניקוב הרביעי של פייזר. בתוך הגוף הזה יש הרבה יותר מרק גֵנים. יש בו כמיהה בלתי פוסקת לאהבה ולחופש, זיכרון בלתי ניתן למחיקה של יללות לירח, תפילות גשם והילולות אביב. ואין אקט יותר עוצמתי, אפקטיבי ומשנה-עולם מלהקשיב לו, לכבד אותו ולתת לו להוביל אותנו בצעדי הריקוד שהוא לא שכח ולעולם לא ישכח, ריקוד ההשתתפות.