דבורה של ראש השנה

בצהרי היום של ערב ראש-השנה של השנה שעברה, שחיתי בבריכה. שמי הראשון הוא ורד. השני, דה גאדג'טס וומן: בגד ים גוטקס. כובע רחצה ספידו. משקפי שחייה אופטיים ונגד שמש. סנפירי גומי כחולים. מכשיר קסם זעיר שמשמיע לי מוזיקה במהלך השחייה מחובר לאוזניי ועל הדרך משמש גם אטמים נגד מים.
השחייה היא המדיטציה שלי ויש לי שיר אחד קבוע לכל עונה. חשוב שיהיה בסנכרון מושלם עם קצב תנועות החתירה, ושהכל יהיה רפטטיבי. שו-חה נו-ש-מת. שו-חה נו-ש-מת. שו-חה נו-ש-מת.

בקיץ של השנה שעברה השיר הנבחר היה "ציפור שנייה" (של נתן זך, "ראיתי ציפור רבת יופי…"), שהוא השיר הכי יפה שיש, והכל זרם באופן מושלם עד שאחרי כמה בריכות, דבורה פירפרה במים באמצע המסלול שלי והכל נעצר.

"מלח–מים, מלח–מים, מלח-מים" צעקה מישהי ששחתה על ידי, גם היא הבחינה בה וניסתה למחוץ אותה ללא הצלחה. המציל נחלץ לעזרתה, רץ וחזר עם מקל באורך של שני מטר ונראה כאילו שהוא הולך להרוג דוב.
עצרתי את השחייה. עצרתי בעדם. עצרתי את המוזיקה. הורדתי מהרגל סנפיר אחד והנחתי אותו בציפה על פני המים. את הקצה הדק שלו קירבתי אל הדבורה. היא ניסתה להגיע אליו כטובעת הנאחזת בגומי, ללא הצלחה. השקעתי עוד טיפה את הקצוות במים מתחתיה, היא טיפסה עליו ונמרחה על פני הגומי הכחול.

"מה את עושה, השתגעת?!" נזפה בי האישה. "את לא יודעת שעל אלה אסור לרחם? תהרגי אותה! היא תעקוץ אותנו."
שתקתי. ומה כבר יכולתי להגיד לה?
שהיא חשוכה? שהיא לא מחוברת לאהבה? שאין בה חמלה? שיחסי הגומלין שלה עם היקום עקומים? שהיא כל כך נבערת עד שהיא אפילו לא מבינה שזאת הדבורה של ראש השנה?

הנחתי את הסנפיר על שפת הבריכה. הדבורה היתה מוטלת על צדה ועשתה את עצמה מתה. לא התרשמתי. אני מכירה את הקטע הזה. עמדתי בתוך המים, פלג גופי העליון מחוץ למים, נשענת על שפת הבריכה, וחיכיתי. חלפו חמש דקות. כלום. עדיין מתה. מכירה, מכירה את זה. עברנו להחייאה; נשפתי לעברה בעדינות – "פו. פו. פו." היא עפה שני סנטימטר הצדה. עדיין כלום. אפס סימני חיים. גם את זה מכירה. אחרי כמה דקות נוספות היא התחילה להניע מחושים ממש-ממש לאט, הנידה בסלואו מושן כנפיים לייבוש, קירבה סנטר לחזה וסרקה את גופה מלמעלה למטה כשהיא מוודאת ביסודיות שכל איבריה תקינים. ליוויתי את התהליך בקולות לחש של עידוד ותשבוחות.

המציל והחשוכה החליפו מבטים. הם לא חשבו עליי דברים טובים. האישה צללה בהפגנתיות מתחת לחבל המפריד והתרחקה ממני מסלול אחד נוסף (כאילו שאכפת לי, הרי לשחות במסלול כפול לבד זה כמו לזכות בפיס וגם ככה מה אני צריכה אחת כזאת לידי).

חיכיתי עוד קצת. הדבורה המשיכה להתארגן על עצמה, כבר נעמדה על הרגליים, דידתה אנה ואנה, נראתה די בסדר. חזרתי לשחייה. עשיתי עוד ארבע בריכות בלי (סנפירים) ואז הגיע שוב הקטע של עם (סנפירים), הגעתי אל שפת הבריכה, הושטתי יד לקחת את הסנפירים, כשמחשבה אחת נדהמת מתפוצצת פתאום בתוך ראשי:
"מה? סנפיר יכול לחשמל?!"

זרם מפלח טס בכף ידי ושיתק אותה. זה התחיל בצומת המפגש של שורשי אצבעות כף ידי הימנית (אצבע ואמה), טיפס במעלה האמה והזרוע עד לכתף, משם לצוואר, וישר אל מרכז המוח. מעוצמת הכאב נפלטה מפי זעקה. הסנפיר נפל על הארץ (גם אני כמעט) והספקתי לראות אותה זוחלת מתוכו, מפרכסת וצונחת בין שפת הבריכה והמים, אל מותה.

לא זכרתי כמה מכאיבה יכולה להיות עקיצה של דבורה. אני יודעת בוודאות שכשהייתי חיילת נעקצתי פעם וגם כשהייתי ילדה קטנה נעקצתי פעם. אבל לא באמת זוכרת את זה (שני הסיפורים רצים שנים במשפחה, אבל נראה שלעומת הגיהנום שבו הייתי שרויה בשתי התקופות האלה – ילדות וצבא – קצת ארס של דבורה לא הצליח להותיר בי חותם של טראומה או קצה של זיכרון). זה בהחלט הרגיש כמו הפעם הראשונה. עמדתי רועדת במים. אז ככה זה עקיצה של דבורה? זאת דבורה זאת? זה נשק אב"כ להשמדה המונית. וכל זה עוד היה, כמובן, כאין וכאפס לעומת תחושת העלבון והבגידה. לא האמנתי שהיא עשתה לי את זה.

ידע קדום שלא ידעתי שאני נושאת בתוכי הנחה אותי ללחוץ את העוקץ החוצה יחד עם קצת מהארס ואחר כך הורה לי להחזיר את היד לתוך המים. התבוננתי בגופתה של המנוולת וקיללתי אותה.
המציל בא אליי. על הפרצוף שלו היה שפוך מבט של אמרנו לך, בידו קוביית קרח מהמזנון, וניסינו להניח אותה על המקום הבלתי אפשרי שבו ביצעה בי הבת זונה את זממה. האישה המשיכה לשחות, משתנקת מצחוק בין חתירה לחתירה.

בברכיים מקלקר גררתי את עצמי החוצה מהמים וקרסתי על כיסא נוח. הורדתי את משקפי השחייה והתאפקתי מאוד לא לבכות. כף יד ימיני נפוחה ובוערת וכל כולי מובסת ומושפלת. שתיתי מים, נרגעתי, ובאתי חשבון עם היקום: סליחה, מה בדיוק היה השיעור הדפוק הזה שקיבלתי כאן עכשיו? מה אני אמורה ללמוד מזה – שלא עשיתי את הדבר הנכון? שבסוף זה לא על אהבה או פחד? שאני באמת אינפנטילית חסרת תקנה עם כל הקטע הזה של – הדבורה של ראש השנה שנותנת דבש וצריך להגיד לה תודה? שבאמת צריך להרוג אותם מיד כמו שזאתי אמרה?

התעטפתי בצער. ובמגבת. אחר כך, אל מול מבטיהם הלא מאמינים של המציל והחשוכה, נטלתי את גופתה של הבוגדת בשתי אצבעות והנחתי אותה בתוך שקית ניילון קטנה. בטח חשבו שאני הולכת לקבור אותה ולעשות לה טקס אשכבה גותי. הבאתי אותה איתי הביתה.

גופה המתפורר מונח מאז בבקבוק קריסטל קטנטן על שולחן העבודה שלי. תזכורת צורבת לרגע בלתי מפוענח. היא נהייתה ל-קואן שלי: כמו נזירים טיבטיים, מעכשיו גם לי יש שאלה אחת לענות בה. שנים! ייקח כמה זמן שייקח, עד שתגיע אולי ההארה. יום יום, בעודי מטאטאה בשתיקה את שביל הכניסה אל המנזר, הקואן שלי יהיה איתי, אני אביט בה ואנסה להבין מה לעזאזל היה החרא הזה.

שנה הלכה, שנה באה, ואני שוחה קדימה.
ושוב, העונה הקסומה: פחות חם, המתחם התרוקן, הדשא השתקם, ואפשר לשמוע ציפורים. הבריכה שהופקעה מאיתנו בחודשי הקיץ, שוב בידנו. האינדיאנים הקטנים חזרו ללימודים ומבחינת הרוב המכריע של ההורים מה-1 בספטמבר עוברים ל-מוד חורף. זה אומר שאני כאן כמעט רק עם המציל. כן, ההוא.
המים צלולים וקרירים, את קהל השחיינים אפשר לספור על יד אחת. השמש מלטפת. שוחה ונושמת, שוחה ונושמת, שוחה ונושמת… ודבורה של ראש השנה נוחתת אל המים ישר לאמצע המסלול שלי. היא מתחילה לפרפר, עוד רגע תטבע. מישהו על ידי אומר: "תיזהרי, יש לך שם דבורה! תהרגי אותה".
לא, אתם צוחקים עליי?!
דז'ה-וו זה אנדר-סטיימנט של המילניום.

כף ידי הימנית נמלאת חרדה ורוטטת בעצבנות. אני מהססת לרגע, אבל האינסטינקט חזק יותר והנוהל הרגיל פועל מעצמו: נעמדת במים – מורידה סנפיר – מגישה לה – היא מנסה ולא מצליחה – משקיעה אותו עוד קצת מתחתיה – היא נאחזת ומטפסת עליו – מניחה את הסנפיר על שפת הבריכה – מסירה את משקפי השחייה – היא עושה את עצמה מתה – עוברות להחייאה – היא ממשיכה לעשות את עצמה מתה – המתנה ועוד המתנה – היא מתחילה לאט בטקסי הייבוש – מתאוששת, מתייצבת, ובמקום להמריא, היא מסתובבת לעברי ואני כו-לי עקצוצים (נעימים, נעימים!), צמרמורת (ולא מקור) ואין לי מושג למה, פתאום אני מתרגשת נורא, כאילו שמשהו חשוב קורה.

אבל מה??
אני מביטה בה מאוד מקרוב והזמן קופא: היא לוקחת את הזמן שלה. אני מחכה. היא ואני בגובה העיניים עכשיו. היא נפרדת מדק העץ שסובב את הבריכה (עליו היתה מוטלת עד להתאוששותה), מטפסת בצעדים גמלוניים מגוחכים כאלה על הסנפיר, נכנסת לתוכו ונבלעת בו. אני מחכה. היא גם.
מה, היא חושבת לעצמה שאני באמת עד כדי כך תמימה? שלא ראיתי לאן היא זחלה? שהנה, אשלח ידי ואז היא תעקוץ אותי בדיוק כמו אחותה המרשעת מהשנה שעברה?
לא.

היא יוצאת מהצד השני של הסנפיר (מהפתח שממנו מציצות בדרך כלל אצבעות הרגליים), הראש הקטן שלה מופנה כלפיי, והעיניים שלנו נפגשות: שתי עיניים דבוריות זעירות מביטות בי ישר לתוך הנשמה. נשימתי נעתקת. אנחנו מתבוננות זו בעיניה של זו. לא רגע קצר. לא הרף עין.
ה ר ב ה מ א ו ד ז מ ן .

אני נושמת, מחכה, לא זזה, והזמן נפתח: מרוב התבוננות בה, אני כבר לא מרגישה את הגוף שלי. מרוב ריכוז, כבר לא חשה בקור של המים. לא מריחה את ריח הפריחה המשגע של יערת הדבש והאלמון ההודי. לא מרגישה את חום השמש על עורפי החשוף. לא שומעת את קולות הפכפוך של המים. אין לי גוף. רק תודעה. חסרת שם. חסרת תואר. חסרת דעה. חסרת כל ויש לי הכל. אני טיפה אחת כחולה ממי הבריכה.

"… ראיתי ציפור רבת יופי
הציפור ראתה אותי
ציפור רבת יופי כזאת לא אראה עוד
עד יום מותי
עבר אותי אז רטט של שמש
אמרתי מילים של שלום
מילים שאמרתי אמש
לא אומר עוד היום".

מאחר שהשיר המופלא שב ומתנגן לי בראש, אז זה כנראה אומר שאני שוב אני. הדבורה מסירה את מבטה ממני, נכנסת לתנוחת היכון וממריאה. אני נושאת את עיניי למעלה ומלווה אותה – הליקופטרית מיניאטורית מתוקה ודבשית שכמותה – היא מתקבעת באוויר בנקודה אחת ממש מעל הראש שלי, מנפנפת בכנפיים, ופורחת.