דוב טוב הכל טוב

הם נפגשים קבוע כל שנה בתחילת הסתיו בטימישוארה עיר הולדתנו, באים לשבוע, לפעמים לשבועיים. כל אחד מהם מגיע למפגש ולא משנה באיזה נקודה בעולם הוא נמצא. יש להם את המסורת שלהם וגעגוע ילדות. עד כה מעולם לא הצטרפתי אליהם, אל שני אחיי, העדפתי שלא להצהיר על היותי לא מפה. דחקתי לפינה נשכחת בתוכי את המקור שלי. השנה קרו כל מיני אירועים שהבהירו לי את רצוני להיות עם אחיי בפעם הזו. הרגשתי כמה המפגש חשוב לי, להם, לנו,  המשפחה הגרעינית שלנו. נולדנו ברומניה על גבול הונגריה. זה האוויר הראשון שנשמנו ושמילא את ריאותינו וליבנו. החלטתי שאין "אחר כך" ורכשתי כרטיס טיסה.

אני חוברת אליכם הפעם, הודעתי לשני אחיי הגדולים ממני, ויקי ורובי. הכרזה ששימחה אותם ואותי מאוד. נחתתי ברומניה באמצע הלילה, עייפה וקר לי. חיכתה לי  עוד נסיעה ארוכה (אני עומדת לחצות את רומניה מבוקרשט שבמזרח עד לטימישוארה שנמצאת במערב על גבול הונגריה) והחלטתי לעצור באמצע הדרך אצל חבר טוב שלי בשם מירצ'ה. למירצ'ה יש פנסיון/מסעדה בהרים מעל העיר בראשוב ותמיד שמח אצלו. הוא מבשל על אש גלויה בסירי ברזל כבדים, יש צ'ויקה תוצרת הבית, מוזיקה ותמיד אנשים נחמדים.

אני מגיעה אליו בבוקר המוקדם ובאוויר עומדת קרירות רעננה. הוא אומר שיורד גשם כבר יומיים. מעל ההרים מכוסי היערות צבע השמים כחול עמוק מנוקד בעננים שמנמנים. עופות דורסים גדולים דואים, הריח באוויר שונה. הטבע פה נוכח חזק וראשוני כפי שהיה מאות בשנים. יד האדם עדיין לא נגסה בו. אני נושמת עמוק את האוויר הצלול, את ריח היער והאדמה ועיניי מביטות אל היער שמעבר לשביל. אני יודעת שיש בו הרבה חיים. בשעת לילה, כשהמקום מתרוקן, אנחנו נשארים לשבת ליד האש בין בקבוקי הבירה הריקים שלו וכוס היין שלי. הוא שואל אותי לשלומי ואני עונה לו בכנות שאני רוצה לתת לעצמי מתנת שייכות שלמה בלי דואליות, שכל חלקיי יחיו בשלום בתוכי, באתי לחזק את שורשיי. ושורשיי, יחד עם האחים שלי, הם כאן בהרים האלה, ביערות העבותים שעדיין חיים בהם זאבים ודובים שמלמדים אותנו שיעור חשוב: כדי לחיות אתה חייב להיות אתה.

מירצה מרים אלי עיניים ואומר: "וואו. מאיפה הבאת את זה עכשיו? את לא מבינה, אתמול הגיע אליי דוב!" הוא מספר לי נרגש: בשעת לילה מאוחרת, הוא שמע את הבחור השוודי שישן פה בחצר באוהל דופק בטירוף בדלת וצועק לו שיקום מהר. דוב ענקי שבר חלון של המסעדה ונכנס פנימה. "אני רץ למסעדה", אומר מירצה, "ובאמת החלון שבור ואני רואה את דלת המטבח שבורה ו…באמצע המטבח, דוב חום עצום שבפיו סיר הברזל שבו אנחנו שומרים את שומן הבישול". דוב רעב בתוך הבית שלך זה לא מצחיק. ובכל זאת מירצה נכנס דרך הדלת, הדוב ראה אותו ונעצר. "הוא החזיק בפיו אוצר", מקונן מירצה, "סיר מלא בשומן אווז, מעדן עילאי לכל הדעות. הבטנו זה בזה. הדוב עשה חשבון פשוט, בחר בשומן האווז ופשוט החליט להתעלם ממני. הוא סובב אליי את גבו ורץ ללא היסוס ישר לתוך החלון השני של המסעדה שהתנפץ לכל עבר. הוא לא שמט את הסיר מפיו. ויצא בריצה החוצה." אני מקשיבה בתדהמה למה שהתרחש פה רק לפני שעות ספורות ומתקשה להאמין. הרי זה עלול היה להיגמר אחרת… "אז אני אמנם עם פחות סיר טוב ובלי גרם של שומן אווז משובח ועם שני חלונות שבורים", מירצה מסכם. אבל אני חי ובלי אף שריטה. וגם השוודי חי.

גם לאמא שלו שישנה בחדר שלה הסמוך למטבח לא קרה כלום. ושיהיה ברור; זה ממש לא מובן מאליו שאף אחד לא נפגע; מפגש עם דוב הוא סכנה. על אחת כמה וכמה, מפגש עם דוב רעב או גרוע מכך, דובה מניקה רעבה. אירוע כזה עלול להיגמר בפציעה קשה ואף באובדן חיים.

מירצה הודה לאלוהים על כך שכולם יצאו בשלום. חשוב לו להמשיך לחיות במקום הזה לצד היער והחיות שלו. "יש פה דובים, ותמיד היו פה דובים. זה המקום שלהם. הם חלק מהאזור כאן, בדיוק כמו הזאבים שבאים בלהקה מהיער וצדים. ואז הוא מספר לי בקול שבור: "את יודעת, לפני חודש הם הגיעו והרגו את אווי הכלבה שלי". 

"אוי ואבוי. צר לי מאוד על אווי", אני אומרת לו, מזועזעת. "היא היתה כלבה מדהימה." כן, עונה מירצה בעצב ומושך בכתפיו כאומר – אין מה לעשות. זה המחיר של החיים כאן בהרים, על קצה היער.

דובים מלמדים אותנו שיעור חשוב. להיות חזקים מבפנים. כי תכלס, זה הסיכוי היחיד שלנו מול דוב. הם מלמדים אותנו שליטה עצמית. הדרך לצאת חי מפגישה עם דוב היא להפגין אומץ לב שמכיל את הפחד. דבר ראשון חייבים להישאר במקום ולא לזוז. כמו עץ שנטוע בבטחה באדמה. אסור לזוז. את חייבת להיות חזקה יותר מאינסטינקט הפחד שלך שצועק לך באוזן: תברחי מפה מהר!

בהמשך הסיטואציה, יש גם המלצה לתגובה מעט יותר פעילה: להרים ידיים לצדדים, להישיר מבט ולנהום באגרסביות יותר מהדוב.

כל ילדותי אמא שלי סיפרה לי סיפורים על איך הם היו נזהרים מדובים ומזאבים שהיו באים לחפש טרף. וכמובן, מה עושים כשפוגשים דוב. כילדה ישראלית, היה לי ממש קשה להבין למה זה חשוב. אבל אין דובים בכלל בישראל הייתי מתריסה בפליאה, כשהיתה חוזרת באוזניי בפעם האלף איך היא נפגשה פנים מול פנים עם דוב כשהיתה בת 12. בפעם ההיא, כשהרחיקה  במעלה השביל בהר בחיפוש אחר צמחי תה לפתע הופיע מולה בין השיחים דוב  גדול. מפני הרגע הזה הזהירו אותה הוריה כל חייה. הוא נעמד על שתי רגליו ונהם עליה. בעודי יושבת פה עם מירצה, כשריח הגשם באוויר הנקי והקר, אני רואה בעיני רוחי את אימי, נערה צעירה, איך היא נעצרה ולא זזה אפילו סנטימטר אחד לאחור. היא ידעה שהגיע המבחן שלה. הלב שלה פעם בחוזקה וגרונה רצה להוציא צעקה, אבל היא זכרה את ההוראות שהוריה שיננו לה שוב ושוב, ולא זזה ממקומה. חוש הריח של הדובים מפותח מאד. הם מריחים הכל. גם את הפחד. וריח הפחד מדרבן אותם להתקפה. אמי זכרה היטב את דברי ההורים, נשמה עמוקות, הרימה את עיניה והישירה אל הדוב מבט חד בעיניה הירוקות ואז במקום צעקת פחד היא הוציאה מגרונה נהמה עמוקה ככל שיכלה. הדוב הניע את שתי כפותיו באיום כלפיה והחזיר אליה נהמה מאיימת עוד יותר. רועדת מפחד, הניפה את שתי ידיה (כדי להגדיל את נפח גופה), כשהיא יודעת שאו שהוא יתקפל לאחור או שיתנפל עליה. ואז, ילדה בת 12, הוציאה מעומק בטנה נהמה עמוקה ועוצמתית שהכילה את כל הרצון שלה לחיות, ידיה מתנופפות באוויר כתחנת רוח ועיניה מיישירות מבט אל עיני הדוב, יוקדות, משדרות לו את החלטתה להילחם על חייה. הדוב ויתר. הסתובב והלך לדרכו. היא ניצחה. 

החיים יכולים לזמן לנו מפגשים עם דובים אמיתיים וגם עם דובים אנושיים. כל מפגש עם משהו או מישהו גדול ומאיים שמאיים לכלותנו, לפגוע בנו, מעמיד מולנו מראת אמת שחושפת את מי שאנחנו באמת הפנימית שלנו.

כשהפה והלב שווים, כמו במקרה של אמא שלי, כשנצבר די אומץ ויש יכולת לפעול מהמרכז שלנו, הדוב לוקח צעד אחורה – מסתובב והולך. אבל כשמישהו מוליך שולל את עצמו ואת הסביבה, חי בשקר פנימי, אינו יודע מי הוא ומה מניע את חייו, הרי שבמפגש פתאומי עם דוב הוא יישא רגליו וינוס בבהלה. ובסיבוב כזה, ברור שהדוב ינצח.

לסיכום, 10 כללי התנהגות במפגש עם דוב (אמיתי או דוב כמשל):

1. בלי פאניקה.
2. לעצור מיד ולהירגע.
3. לא לסגת לאחור, אפילו לא סנטימטר.
4. להישאר נאמן לאמת שלך. לא לנסות לרצות.
5. לבחור בחיים.
6. להסתכל לדוב ישר בעיניים  ולדבר אליו בטון מלא ביטחון. להסביר לו למה כדאי לו לזוז מדרכם.
7. לנהום על הדוב באיום.
8. להגדיל נפח גוף בעזרת הידיים.
9. אם עד עכשיו זה לא עזר, נראה שאתם עומדים להפסיד במשחק הפעם…

אם נשארתם בחיים, לא לוותר. תמשיכו להתאמן 🙂