דירת קבע, מצב זמני

״החום של יולי בינתיים לא כל כך נורא״, התפלאתי ביני לבין לעצמי יום לפני המעבר ה-17 במספר. האם ההתחממות הגלובלית ברגרסיה, או שמא הדיקור לפני כמה שנים עשה את העבודה וצינן את חום הגוף שלי? בכל מקרה שמחתי, כי יש לי לא מעט דברים להעביר לאוטו, ומהאוטו לבית הבא.

את המעבר האחרון ביום חמישי בבוקר לא עשיתי לבד. הפעם לשם שינוי ביקשתי עזרה. התקשרתי לאמא שלי ביום רביעי ושאלתי אותה אם תרצה לבוא להעביר איתי את הדברים. היא כמובן ענתה בחיוב, וקבענו להיפגש ביום חמישי בבוקר. מהסאבלט הזה אני עוברת לסאבלט ארוך של חודש, שבסופו הוא מתוכנן להפוך לדירה בשכירות לטווח ארוך. חמסה חמסה כמובן, כבר חוויתי ביטול או שניים. בעלת הבית היא אישה מתוקה וחמה, עם עיניים טובות. המחיר – סביר ואף הגון יחסית לסדום ועמורה שהולך שם בחוץ. הללויה.

לא בא לי לחיות כאן עם עבודה קשה שמכסה עלויות קיום מוגזמות בלבד. לא בתחרות אינסופית ואכזרית על דירות. לא בעליית מחירים חזירית ודורסנית שלא משאירה לנו סיכוי. לא בתרבות המינוסים וההלוואות לסגירתם. לא כשהשעון מתקתק והחבל הדוק סביב הצוואר. לא ככה. לא כשהמדינה שלי משדרת לי שהרווחה של האזרחים מונחת בתחתית סדר העדיפויות

שלא תחשבו לרגע שמצאתי את הדירה הזו ביד 2 או בקבוצה בפייסבוק. הו לא. מדובר בחברה מהבית, שלא מצאה דירה הרבה זמן, ובעזרת חיזוק ושכנוע מצדי לפני כחצי שנה נכנסה לדירה הזו (שחמקה מידי בדקה אחת שבה העזתי לא לחפש), וכעת כשנמצאה הדירה המדויקת עבורה בצפון, היא מפנה את זו. עכשיו היא מטיילת בחו״ל אז אני מסבלטת. אני רואה את המהלך הזה כזרע שזרעתי ליתר ביטחון וכעת הוא נושא פרי עבורי.

בלב כבד נפרדתי מהערסל והגינה וכל הכיף שהיה לי בבית הנוכחי, עודדתי את עצמי בכך שזה המעבר האחרון לתקופה הקרובה, ושאם יהיה לי נעים אני גם אוכל להישאר לטווח ארוך. וזהו, נגמרו כל ההצלבות והחיפושים. זה בהחלט טיעון מנצח בעד לעזוב בית זמני שווה לבית קבע פחות שווה.

סיכום ביניים: כל מעבר שחוויתי בחודשים האחרונים היה אירוע שואב אנרגיות  מבחינה פיזית ורגשית. בכל פעם מחדש תהיתי למה אני לא מצליחה לתקתק את זה ביתר קלות ולמה זה כל כך מפעיל אותי רגשית. עכשיו, ברור לי שהמחסור בפינה משלי השפיע עמוקות על החיוניות ועל כלל המערכת שלי.

אמא הגיעה ביום חמישי בבוקר, עם קופסת אוכל וכמה חומרי ניקוי. אחרי קפה קצר, אנחנו מתחילות להניע, היא שוטפת כלים ומנקה, אני מסדרת, אורזת, ומעבירה את הדברים לאוטו. חשוב לי להשאיר נקי יותר ממה שקיבלתי.

תוך כדי כך, בין היחד והלבד, אני מבינה שזה כנראה המעבר האחרון, אם רק אבחר בכך. ואני מנסה לעכל את הסיטואציה. הטריפ הארוך הזה מגיע לסיום. זה מרגיע ומשמח אותי מצד אחד, אך מצד שני, יוצר אצלי גם מתח כי מיד מתגנבת לה המחשבה – האם אני בכלל יכולה להרשות לעצמי לחיות כאן בארץ? התשובה המיידית היא – ברור שכן. כמובן שאני יכולה להרשות לעצמי לחיות כאן. הרי תמיד אוכל לעזוב את הרעיון של להיות עצמאית ולעשות את מה שאני אוהבת, לטובת משרה יבשושית אך רווחית כשכירה ולהגיד לעצמי שעם תחושת חופש והגשמה עצמית לא קונים במכולת. שנית, פקטור הזמן יכול להפתיע אותי לטובה, למרות התחזית המתונה והצנועה שלי. בהחלט יתכן שהעסק שלי יצליח מאוד – ובפחות זמן ממה שתכננתי.

שלישית, המערכת בישראל ערוכה היטב למכור הלוואות לכל דורש. תרבות המינוסים רווחת מאוד בקרב צעירים, זוגות, ומשפחות. ורוב ההורים של כולם, לא משנה באיזה גיל כמעט, משלמים את אחד מרכיבי הקיום הבסיסיים של אחד מילדיהם לפחות, אם לא של כולם. ארץ משוגעת: במקום להגיע לגיל פנסיה וליהנות מהחיים שלהם באיזה טיול מסביב לעולם, נאלץ דור ההורים לסייע במימון שכר דירה, לימודים, רכב, עזרה במשכנתאות, או לבנות יחידת דיור לילדה שלהם בגינה, כי היא, בן זוגה והילד לא מצליחים לעמוד בהוצאות המופרכות שהחזקת בית עולה בישראל.

הוריי דווקא העניקו לי חינוך די נוקשה בתחום הזה, הוא שמר עליי, ואני שמחה שככה חונכתי. תמיד עבדתי ופרנסתי את עצמי בכבוד. כשגיליתי עם השנים שרבים בחברה הישראלית מתנהלים באופן שוטף מתוך מינוס, הופתעתי, והבנתי שנקודת המבט שלי שונה.

אז כן, אני יכולה לחיות כאן אם ארצה. האם אני רוצה? בטח שאני רוצה. כאן נולדתי. הוריי חיים כאן, והם לא הולכים ונהיים צעירים יותר. משפחתי המורחבת. חברים שהפכו מזמן למשפחה. יש פה אוכל מעולה, תרבות, אחווה, תחושת שייכות מן הסתם, ועוד אלף ואחת סיבות. אז אני יכולה וגם רוצה.

ואז בא ה-אבל.

לא בא לי לחיות כאן עם עבודה קשה שמכסה עלויות קיום מוגזמות בלבד. לא בתחרות אינסופית ואכזרית על דירות. לא בעליית מחירים חזירית ודורסנית שלא משאירה לנו סיכוי. לא בתרבות המינוסים וההלוואות לסגירתם. לא כשהשעון מתקתק והחבל הדוק סביב הצוואר. לא ככה. לא כשהמדינה שלי משדרת לי שהרווחה של האזרחים מונחת בתחתית סדר העדיפויות.

לא כשהיא מצהירה שיוקר המחיה הוא בעיה קטנטנה לעומת הנשק הגרעיני של איראן, או המודיעין האחרון על הפעילות של חמאס וחיזבאללה. במשך שנים הורגלנו לשים את איכות חיינו בצד כי הפחדים נשתלו בנו באופן יסודי ושיטתי. מספיק סיבוב קצר במקבץ סופרמרקטים אירופאיים כדי להבין את סדר גודל העיוות הישראלי של מחירי המזון. את חוסר הפרופורציה.

לא ככה אני רוצה לחיות!

דילמה רצינית. הראש אומר: אין לך מה להישאר פה בארץ, את לא רואה שהכל קורס? מזכיר לי שהעולם גדול ושאפשר לקנות כל כך הרבה אוכל בעשרה יורו בלבד. הוא גורם לי להרגיש פראיירית שהולכת עם הראש בקיר. הוא יוצר תחושת החמצה של חיים נוחים ומאפשרים יותר, עם פחות לחץ.

ואילו הלב אומר: נכון, זה הג׳ונגל הכי פראי והכי קשה בעולם, אבל זו הטריטוריה שלך, כאן נולדת ויש בך את התכונות והמיומנויות שיעזרו לך להצליח גם כאן, אף על פי שזה לא נשמע הגיוני ואין שום פרופורציה ברמה הכלכלית. את תראי שהכל יסתדר, למרות שאת לא רואה בדיוק איך.

אמי ואני סיימנו את העבודה ויצאנו מהבית שנחתי והתפנקתי בו שבועיים. הגענו לדירה החדשה. בפעם הלא יודעת איזו, אני מנסה לספוג את האנרגיה של בית אחר, ולהבין אם הוא אמור להיות שלי. מסדרת את חפציי מהשקיות במקום שהוקצה לי. אני מרשה לעצמי לפנטז על איך הייתי מעצבת את החלל עם הריהוט שלי. זה מעורר בי התרגשות. אני נזכרת בחלל הקודם שלי עם החפצים שלי. מתגעגעת.

במשך שעות אמא ואני מנקות, מזיזות, מרימות ומסדרות את הקן הזה עבורי. ברור שהיא מביאה איתה סטנדרד ניקיון שלעולם לא אעמוד בו, אבל אין מה להגיד, נקי ונעים סביבי, ומתחיל להרגיש בית. אני מביאה איתי את היכולת לעשות תחושת בית ומרחב נעים ככל האפשר – ממה שיש. התמקצעתי בזה. אמנם איני שוכחת שהכל זמני, גם דירה בחוזה ארוך טווח… אבל כרגע, אני שמחה ומלאת תודה על מה שיש ועל זמן האיכות שהרווחתי עם אמא שלי.

שני הקולות עדיין מהדהדים בתוכי. ועכשיו אני חושבת שקול הלב הוא אמנם רומנטי ומשקף את הרגש שלי, אבל הוא חסר אחריות פיננסית. ואילו הקול של הראש, הוא קול המבוגר האחראי בחדר. נפלא. אין כמו דילמה בין הראש ללב לסגור איתה את היום.

קצת לפני חצות אני נרדמת לשינה ארוכה וערבה. השינה הזו שונה, יש בה נחת והרפיה של חיה נודדת שסוף סוף מצאה את הטריטוריה שלה. גם היא רק זמנית.