דם הפרא

בסוף השבוע שעבר דייגו השתחרר שוב מהכלא, אחרי שריצה שם 10 ימי הסגר. הרגע הזה שבו הוצאתי אותו לחצר שמחוץ למכלאה והוא השתולל משמחה, אשכרה רקד ופיזז, היה רגע יפהפה אבל גם קורע לב. לא רק בגלל שאפשר היה להסיק כמה אומלל הוא היה בהסגר; ולא רק כי השארנו מאחורינו 20 נשמות כלואות שליוו את היציאה שלנו ביבבות יגון עמוקות. אלא כי זה המחיש לי שוב כמה מעט חופש אמיתי זמין כאן ליצורים שאינם בני אדם, אפילו אם הם מכונים חבריו הטובים ביותר של האדם.

כמעט לאורך כל חיי היו לצידי כלב, או כלבה. והם תמיד, אכן, היו החברים הכי טובים שלי. ברחש הקטן והנועז שאימץ אותי בילדותי, בואי המיתולוגית שנדדה איתי לאורכה ולרוחבה של הפלנטה, ג'ורג' הספאנייל הראסטפארי, וכמובן זואי – שהיתה אהובתי, משמעותית לי רגשית יותר מכמה אקסיות אנושיות שלי (ולא בגלל שלא אהבתי אותן).

זואי, שעברה כנראה התעללות ואז נטישה ואז הישרדות ברחובות, היתה רגישה, פראית ועדינת נפש. במשך כל חיינו המשותפים היא נקרעה בין עוצמת האהבה שלנו לבין לב הזאבה שלה. כשהיינו מגיעים למקום פתוח בטבע היא היתה פורצת בשעטה חסרת שליטה, נעלמת תוך שניות מטווח עיניי, לא נענית לשריקות ולקריאות אסרטיביות. הייתי צריך לשבת בסבלנות – לפעמים חצי שעה, לפעמים שעה, עד שדם הפרא היה נרגע קצת והיא היתה שבה אליי כשכל פרוותה משובצת מזכרות. ופעם אחת נסעתי לסיני ונתתי לריינבואיסטית מרחופית לשמור על הבית ועל זואי, והיא כמובן איבדה אותה.

אחרי שברון הלב הזה, לראשונה בחיי העצמאיים, לא חיפשתי עוד כלב. זו גם היתה תקופה שאני עצמי רציתי לחיות יותר את הזאב שלי, פחות מבויית, ולא היה לי מקום לעוד יצור שישפיע לי על חופש התנועה. וגם, חלק מתהליך האבל על אובדנה של זואי היה כרוך בהבנה שכלאתי אותה. נכון שזה הציל את חייה, נכון שכל ברירה אחרת היתה גרועה פי מאה, נכון שהרעפתי עליה אהבה וטיפוח, נכון שהיא אהבה אותי לא פחות משאהבתי אותה, כנראה יותר. אבל עדיין, היא היתה חיית–בר בשבי. כל כלב שחי עם בני אדם בעולם שלנו הוא כזה, ככה זה.

לא הייתי מוכן לקחת עוד חיה וללמד אותה את חוקי האדם. בעצמי רציתי קצת להשתחרר מהם.

כלב רחוב, הכי טוב

החזקתי מעמד עם ההתנזרות הזו קרוב לשנתיים – הרבה יותר ממה שהייתי מנחש. השינוי התרחש כשהייתי לקראת סופו של קשר זוגי שגילם עבורי (ובתחושה שלי עבור המין האנושי כולו) את המאבק האולטימטיבי והמכריע והסופי שבין פחד ואהבה. החלטתי להתאבד על האהבה כדי לגבור על תהום הפחד שבינינו, לקפוץ ראש בידיעה שמעיין האהבה תמיד מחכה בסוף הנפילה – – – והתרסקתי על הקרקעית. הייתי זקוק בדחיפות למשהו/מישהו שישקם את האמונה שלי באהבה, ואני לא מכיר אף אחד שעושה את זה טוב כמו כלב.

זאת היתה מתנתה האחרונה והגדולה ביותר של אהובתי המתפרדת. חבר טוב שאל אותה אם היא רוצה כלבלב מסכן שהוא מצא ברחוב, והיא נתנה לי את הטלפון שלו ותמונה שהוא שלח. התאהבתי תוך שבריר שנייה. אני חושב שאני קורא אנשים לא רע, אבל כלבים הרבה יותר קל לקרוא. מבט אחד הספיק לי כדי להבין שהכלב הזה מחפש אותי ואני אותו.

הוא היה גור בן חודשיים וקצת. רזה, מפוחד, כבוי. נראה שזרקו אותו זמן קצר אחרי שגמר לינוק. כשניסיתי להעלות אותו לאוטו הוא ייבב וצרח באימה. שלושה חודשים אחר–כך דייגו (שגדל והתפטם) עדיין היה מסרב להיכנס למכונית והייתי צריך לשאת אותו על כפיים כמו כלה בליל כלולותיה (היום כשמגיעים לאוטו הוא עומד ליד הדלת דרוך כולו, מחכה לאישור הקטן ביותר שלי כדי לזנק פנימה בחדווה).

כשאני מסתכל על דייגו של היום, נינוח, כל כולו אהבה וביטחון מלכותי, אני תוהה כמה אנשים בעולם יכולים לעבור מהפך כזה רק בעזרת אהבה. כשהגיע אליי הוא היה פקעת צפופה של טראומות. אם בטעות הייתי מרים יד (ומי שמכיר אותי יודע שבלי תנועות ידיים אני אילם כמו דג) הוא היה מתכווץ בחרדה ועוצם עיניים, מחכה למכה. כל רעש קטן היה מכניס אותו לפאניקה בלתי נשלטת, וכשהייתי שואב אבק הייתי חייב לוודא שכל הדלתות והחלונות סגורים היטב, אחרת הוא היה פורץ במנוסה מבועתת והייתי צריך לחפש אותו שעות.
ובכל זאת, אי אפשר היה להתעלם מהשיפור שחל בו מיום ליום. לצד צלליות של פחדיו הישנים, כל שפת הגוף והפנים שלו התמלאה אור. הוא זרח, כמו נולד מחדש. ומה שיפה בכלבים הוא שהם בכלל לא מתביישים להראות לך כמה הם מעריכים ואוהבים אותך וחוגגים את עצם קיומך. כשמישהו מסתכל עליך ככה – לא חשוב לאיזה זן זואולוגי הוא שייך – זה גורם לך לרצות להיות ראוי.

כל הכלבים שחיו איתי היו כלבי רחוב לשעבר. כשאני פוגש מישהו ש"רכש" כלב גזעי עם תעודות באלפי שקלים אני צריך להתגבר על נחשול של רגשות לא מגניבים: כעס, שיפוט, בוז, תימהון. כלבים מעורבים זה הגזע הכי מובחר, בריאים פי אלף מהמסכנים שזווגו בתוך המשפחה לאורך עשרות דורות ונושאים בשל כך אינספור ליקויים גנטיים. וכלבי רחוב הם מי שעברו כבר איזה מבחן אבולוציוני או שניים, ברחוב שורדים רק בעלי יכולת ההסתגלות (כן, זה הפירוש המדויק של התאוריה של דרווין: לא החזקים שורדים, אחרת הפלנטה היתה זרועה ממוטות – אלא אלה שיכולים ללמוד, להסתגל ולהתאים את עצמם לתנאים משתנים). ויש עוד דבר אחד נהדר בחיים עם כלב רחוב (או מכלאה) לשעבר: לעולם לא תצטרכו לדאוג שלא יילכו לכם לאיבוד. הם אלה שדואגים לדעת כל הזמן איפה אתם, הם זוכרים ויודעים היטב כמה נורא לחיות לבד ברחוב ולא יסתכנו בלחזור לשם.

הלהקה שלנו

דייגו היה גור מלא קסם ובלתי נסבל, כמו מרבית הגורים. הוא לא החמיץ הזדמנות להיכנס לאקזוטית שבצרות, ללעוס לי חצי בית על כל תכולתו, להתחכך בפגרים ולהסריח כמו גופה ובעיקר לברוח לסיורים קולינריים בפחים (הרגל עקשני מתקופת הרחוב שלו) עם תפריט מבחיל (הרגישים והרגישות שביניכם מוזמנים מכל הלב לדלג ישר לפסקה הבאה) ששיאו לא היה חיתול של תינוק עם קקי, אלא העובדה שאחרי שהוא הקיא את זה על הספה שלי, הוא אכל את זה שוב.

הוא גם היה רודף אחרי כל חתול בנחישות של צ'יטה מורעבת, נובח על מכוניות, משתין בבית ומסיים את היום בליקוק–עינוג עצמי תוך שהוא נותן בי מבט שבלי ספק אומר: מותר האדם עאלק, נראה אותך עושה את זה.
איך אפשר שלא להתאהב?

בד בבד, החודשים הקרובים עברו עלינו בפיתוח תקשורת משותפת, ובביסוס התפיסה שאנחנו להקה, ואני המנהיג. כי כלב הוא לא חיית מחמד ולא חיית בית, הוא חיית להקה. אין דבר שיותר חשוב לו מלהשתייך ללהקה, ולר*צות את המנהיג – בתנאי שהמנהיג יוכיח שהוא ראוי להנהיג. היו לנו כמה חודשים של בחינה הדדית. דייגו הוא זכר גאה וחזק, תערובת משוערת של כנעני והאסקי – שניים מתוך שלושת המינים שהכי קרובים עדיין לכלב הבר (השלישי הוא הדינגו האוסטרלי). הוא לא פודל מעודן, הוא לא רטריבר מתוקוני או לברדור לבלובי. חצי מהגנים שלו שייכים לכלבי מדבר פראיים, החצי השני לכלבי טונדרה עוצמתיים. אז הוא בהחלט בחן אותי: כמה אני נחוש, כמה אני עקבי, כמה אני משדר ביטחון. ויותר משלמדתי ממה שעשיתי נכון, למדתי מהטעויות ומהפיקשושים. במהלך התקופה הזאת, שהיתה גם ההתבגרות המינית שלו, היו לנו כמה מאבקי כוח שבהם הוא חשף שיניים ואיים עליי, ועשיתי מה שזכר אלפא אמור לעשות, מגוחך ככל שזה ייראה לעין אנושית: הייתי משכיב אותו על הגב ללא אלימות אבל במלוא הכוונה, מקרב את השיניים שלי לבטן שלו ונוהם. בשפה זאבית זה אומר: אני יותר גדול וחזק ממך, אני יכול עכשיו לנשוך אותך בבטן אבל לא אעשה את זה כי אתה קטן וטיפש ואני מנהיג נאור. היו רק אירועים בודדים שכאלה, אבל אחרי כל אחד מהם היה משתקף ממנו איזה רוגע, כאילו אמר "אוקיי, אני יכול לשחרר שליטה ולנוח."

כמו קודמיו, דייגו הפך לחלק מרכזי בחיי. כבר כמעט עשור אני לוקח אותו לכל מקום שמתאפשר לי, מבתי קפה ומסעדות (הוא יודע להיעלם מתחת לשולחן ולהגיח רק כשיש איזו מלצרית להקסים) ועד לסדנאות שאני מעביר, שם הוא יודע תמיד להתיישב במעין מדיטציה לידי ולא לזוז שעות ארוכות. אנשים שרואים אותנו יחד מעירים מדי פעם "איזה יופי הוא מאולף"; אבל האמת היא שמעולם לא אילפתי אותו, אני מתעב את המושג הזה. הוא מכיר לא מעט הוראות מילוליות קבועות: "שב", "בוא", "עלה", "חכה", "שקט", "ארצה", "על הגב" (כשצריך להזכיר לו מי לובש את המכנסיים בבית), "לא לגעת", "חופשי", "בתיאבון" (הוא לא ייגע באוכל לפני שיקבל אישור ויעדיף לאכול כשאני לא מסתכל. ככה זה גם בלהקה), "לך" (כשמישהו קורא לו והוא מחכה לאישור ממני), "תוציא את זה מהפה" (נחשו), "אחורה" ועוד כמה. אבל רוב התקשורת בינינו לא מילולית, היא עוברת בשפת גוף ובטון דיבור. אחרי קרוב לתשע שנים יחד אנחנו מבינים זה את זה כמו זוג נשוי ותיק. זה לא אומר שהוא מציית לי בעיוורון, וזה עובד כי גם אני מקשיב לו ומשתדל להיענות לכל הצרכים שלו.

זאב אסור, כלב מותר

וכאן טמונה הבעיה העיקרית בקשר שבין אדם לכלב – אני לא יכול באמת להיענות לכל הצרכים שלו. בתור כלב, נגיד, ציד הוא צורך טבעי. אבל אנחנו גרים במושב, ואחרי שהוא הביא לי את ראשו של תרנגול שמסתבר שלא היה סתם עוף אקראי אלא זן מפונפן ויקר עם תעודות יוחסין, הייתי צריך לעדכן לו את התוכנה. כך גם כשאנחנו מסתובבים בתל–אביב, הוא קשור ברצועה כל הזמן ולא יכול להתרוצץ חופשי, ומכיוון שדייגו מבין שלא באתי לעולם הזה כדי לאסוף את הקקי שלו בשקית, הוא מקפיד לחרבן אך ורק בערוגות של עצים ושיחים, מקומות שבהם סוליית אדם לא תדרוך (ולמי שיטענו שזה מסריח את העיר אשיב שזה כמו להתלונן על קור באוסלו).

דייגו הוא לא הכלב "שלי", זה רעיון מופרך כפי שבתקופת העבדות בני אדם נחשבו רכוש. אבל אני כן אחראי עליו. בלי שאכריז עליו בעלות הוא לא יוכל לשרוד בעולם הזה. ואני צריך לקשור אותו, גם אם זה מנוגד לכל אינסטינקט שלי. ואני לא יכול לתת לו לצוד, אני צריך להאכיל אותו בכדורי דוגלי יבשים. ואני אמור גם לסרס אותו. זאת אומרת, הייתי אמור. ואני לגמרי מבין את הנוהג הזה, גם ככה יש בעולם יותר מדי כלבים בלי בית.

אבל פשוט לא יכולתי. חובבות הפסיכולוגיה–בגרוש הקבועות של הטור הזה כמובן קופצות בשלב הזה ומכריזות על השלכה של פחד הסירוס שלי. על כך רק אומר שאל"ף סירוס זה באמת נורא מפחיד ונראה לי בריא לגמרי לפחד מזה, ובי"ת ההשלכה שלי כאן, אם כבר, היא הרבה יותר רחבה: כל חיי הבוגרים אני מנסה ללמוד להכיר ולהקשיב לטבע הראשוני שלי, לחיבור הישיר שלי עם הפלנטה, ועכשיו כשיש מולי יצור שכל כולו חיבור כזה אני זה שיעמעם אותו?

חלק גדול מהקסם של דייגו הוא בדואליות שלו. מצד אחד הוא היצור הכי רך, רגיש, אוהב ועדין שפגשתי; למעשה אני מכנה אותו "חד–כלב". אבל הוא גם זאב זכר גאה וחזק. אני אוהב את האתגרים שהוא מדי פעם מציב מולי, בודק האם אני עדיין כשיר להנהיג או שהגיע זמנו להחליף אותי. בתקופת הייחום, מאחר שהוא אולי הזכר הלא–מסורס היחיד בטווח של קילומטרים, הוא נעלם לכמה ימים רצופים וחוזר כמעט מת, מעייפות ומסיפוק. פעם גיליתי לאן הוא הולך והצלחתי להחזיר ולקשור אותו. הוא נתן בי מבט נבגד. כעבור שעה קלה קיבלתי טלפון מהאנשים של הכלבה המיוחמת שביקשו שאחזיר אותו כי הכלבה מתגעגעת וגם הם.

החלק הבעייתי בכל זה הוא שברגע שמופיע זכר אחר בסביבה, נעלם החד–כלב ומופיע הזאב. ברוב המקרים זה עובר בלי קרב, לאחר שהזכר השני, מן הסתם מסורס, ממהר להיכנע. במקרים אחרים, אם יש קרב, הוא נגמר מהר מאוד, כמעט בלי נזקים, אחרי שהם בדקו וגילו מי יותר חזק. והכי גרוע זה כשמתחיל קרב והאנשים מתערבים ומנסים להפריד. למרבה הצער הכלבים מפרשים את זה בדרך אחת בלבד: גם האנשים הצטרפו לקרב! ולכן הם רק יידלקו יותר, ואם מישהו ישלח יד הוא כנראה יחטוף ביס לפני שהם יבינו למי היא שייכת. הדרך הנכונה היחידה להתערב היא מאחור: אוחזים את שתי רגליו האחוריות של אחד הכלבים ומושכים. אל תשאלו איך למדתי את זה, כמה ביסים חטפתי מדייגו או מכלבים אחרים לפני שלמדתי את זה, ובכמה מאסרים זה עלה לדייגו (שלושה, ואלפי שקלים בקנסות לי).

החוזה הקדמון

הדיל המקורי נחתם כנראה בתקופת הציידים–לקטים. סבות סבותינו ישבו מסביב למדורה, כלבי הבר התאספו במרחק בטוח, מריחים את בשר הציד, מקווים לשאריות. בכל פעם שיצור אחר היה מתקרב, הכלבים היו פורצים בנביחות, וכך גילו סבותינו את מערכת האבטחה הראשונה בעולם. וזה היה הדיל: אתם הכלבים תשתמשו בחושים החדים עד טירוף שלכם כדי לשמור ולהתריע מפני כל סכנה. אנחנו נחלוק איתכם מזון, מים וטריטוריה. אני די בטוח שלא דובר שם על רצועות ומחסומי–פה, על איסור נביחות בשעות המנוחה, על הגבלות תנועה כמעט מוחלטות או על ניתוק טוטלי מהטבע. כל זה קרה בהדרגה, בלי זדון מצידנו, בלי ברירה מצידם.

אבל כמו עם זואי אהובתי, זה לא אומר שזה בסדר. ולכן לדייגו יש שני מופעים:
במשך היום הוא חד–כלב נינוח ועצל. הוא קשור בחצר בחבל ארוך ובוחר לעצמו בדרך כלל אחת משלוש זולות: בגומחה שחפר לעצמו קרוב לרחוב, בגומחה הנסתרת שחפר לעצמו מתחת לבית העץ, או על הדק, משקיף על הטריטוריה מגבוה. במשך כל הזמן הזה הוא בעיקר שונץ להנאתו (אלא אם אני לוקח אותו איתי לסידורים או בילויים), מקסימום מגרש מדי פעם את העורב שמתעלק לו על הדוגלי.

אבל מאוחר בלילה, כשכבר אין בחוץ עם מי להיכנס לצרות, אני משחרר אותו, והוא טס אל החשיכה תוך הרף עין, נעלם לקול יללת התנים. אני לא יודע מה הוא עושה בלילות. אני כן יודע שמאז שעברנו לכאן, אין יותר פריצות בבתי הרחוב (מכה חמורה ברוב המושבים בישראל). בבוקר אני יוצא להאכיל את החתולים שהתקרצצו עלי ונותן שריקה אחת קצרה. לא חשוב כמה הוא רחוק – שריקה אחת, זה כל מה שצריך כדי שיגיע בריצה עולצת, מוכן ומזומן להיקשר לרצועה לעוד יום, לאכול דוגלי ולהיות חד–כלב. אבל הברק הצהוב בעיניו מעיד שעד לפני רגע קט הוא היה משהו אחר לגמרי.