דם על המשקוף

מעניין שהטקס שבו אנו חוגגים מדי שנה את המיתוס המכונן של העם היהודי, הלא הוא יציאת מצרים, נקרא דווקא סֵדֶר. זה מעניין משום שאין דבר שאפיין את אותה מצרים שממנה יצאו בני ובנות ישראל יותר מסֵדֶר.

המצרים סגדו לסדר, ממש כך, הלכה למעשה. הם אמנם סגדו גם לאלות ואלים רבים, אך מעל כולם התנשאה מאע'ת – אלת הסדר והצדק. הפירוש של שמה הוא "מָרוּת ", ועל פי האמונה סרים למרותה לא רק בני האדם המאמינים, אלא גם מזג האוויר וגרמי השמים. המלך, פרעה, היה נציגה של מאע'ת אלת הסדר עלי אדמות ונחשב לדובר המוסמך שלה. תפקידם של בני האנוש כלפי אלוהות הסדר היתה פשוט לציית לכללים שכן הפרתם משרתת את כוחות אי-הסדר המאיימים לשבש את חוקי הטבע ולהחריב את העולם ואת האנושות.

היו סיבות טובות להאמין בעליונות ובאלוהות של מנהיגות הממלכה המצרית הקדומה. המעצמה הגדולה והחשובה בעולם (לכל הפחות במה שנחשב אז העולם) במשך יותר מ 2,000 שנה התבססה על רעיונות חדשניים ומתקדמים ששינו את פני העולם והשליטו בו סדר חדש. כמו כל מהפכה היסטורית גדולה, בבסיסה ניצבת הבחירה האנושית הראשונה: פרי עץ הדעת, המדע.

במצרים באו לעולם טכנולוגיות חדשניות של תקשורת ובראשן פיתוח הכתב – הן מערכות הסימנים והשפות והן אמצעי הכתב עצמם, הפפירוס והדיו. המצרים הקדומים פענחו סודות בריאה והניחו אבני יסוד אדירות של מתמטיקה, אסטרונומיה והנדסת החי, הצומח והדומם.

כל אלה אפשרו את התפתחות הנדסת האנוש לממדים חסרי תקדים. פירמידות חברתיות, בראשן מעמד שליט קטן סגור וסודי, שתחת מרותו מערכות ממשל רבות זרועות, הסדירו את חיי האדם והאדמה בשטחי הממלכה הנרחבים, בכלכלת מעמדות, חקלאות עודפת ומיזמים שאפתניים.

מי היאור המשיכו לזרום, השגשוג האדיר והיציבות השלטונית הזינו את החיבור העמוק בין הסדר החברתי לתפיסת האלוהות בהיגיון מעגלי: אם כוחות הטבע הם האלוהות, הרי שמי שביכולתו להסדיר את השימוש בהם הוא אלוה בעצמו. הנביא יחזקאל מתאר את פרעה כתנין גדול "הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו: אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי, וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי." (יחזקאל כ"ט, ג).

יציאת העברים ממצרים לא מוטטה את ממלכת הסדר. אימפריות נופלות לאט, כמאמר המשורר. בתחילה היא רק שינתה את מסלול חייה של קבוצת מיעוט קטנה שנבחרה לעבור ניסוי חברתי ראשוני מוזר ועמוס תקלות ואי-הבנות

למען ההגינות ההיסטורית, נזכיר שגם "לנו" יש מניות בסדר העולמי המצרי הגדול. לא סתם, מניות יסוד. זה לפחות מה שהתורה מספרת, אם נשים לב לאותיות הקטנות אי שם לקראת סוף ספר בראשית. עלייתו המטאורית של יוסף אל ראש המעמד השליט במצרים, זכורה לרוב ולטוב מהסיפור על פענוח חלומותיו של פרעה (שבע שיבולים, שבע פרות). פחות זכורה האסטרטגיה שהוביל יוסף על בסיס חלומות המלך. שבע השנים הטובות שימשו למילוי מחסני התבואה של השלטון, לצבירת הון חסר תקדים: וַיִּצְבֹּר יוֹסֵף בָּר כְּחוֹל הַיָּם הַרְבֵּה מְאֹד עַד כִּי־חָדַל לִסְפֹּר כִּי־אֵין מִסְפָּר׃ (בראשית מ"א, מט).

במהלך שבע השנים הרעות, כלומר משבר האקלים שהשית רעב גדול בכל הארץ, שימש ההון שנצבר בידי השלטון לקניית בעלות על כל אדמות מצרים ואנשיה במחירי רצפה. לא היתה זו השתלטות עוינת, נהפוך הוא, העם ממש ביקש את זה, והיה אסיר תודה – תרתי משמע: לָמָּה נָמוּת לְעֵינֶיךָ גַּם־אֲנַחְנוּ גַּם אַדְמָתֵנוּ? קְנֵה־אֹתָנוּ וְאֶת־אַדְמָתֵנוּ בַּלָּחֶם וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה (בראשית מ"ז, יט).

בהתחלה נהנו בני ישראל מקשרי ההון-שלטון של אחיהם הקטן, קיבלו מזון בשפע ואדמת מרעה בארץ גושן. אך הזיכרון הקולקטיבי קצר, וכשמגיע שליט שלא ידע את יוסף, החסינות על בני ישראל מוסרת , וגם הם משועבדים, כמו כולם, למען הסדר הגדול והטוב. זו מצרים ממנה זעקו אבותינו. זו מצרים שממנה יצאו, יותר נכון נמשו, ביד חזקה ובזרוע נטויה. ובאמת נדרש הרבה כדי למשות עבדים משעבוד. מעבר לאומץ לבו של משה, לכבדות לבו של פרעה ולמכות האלוהים.

על פניו, נראה כי יציאת מצרים לא היתה עסקה משתלמת. קורבנות החירות לא הסתכמו בשה על האש. מי שניאותו להימשות, נדרשו לא רק להאמין שיש אלטרנטיבה, אלא גם לזהות עצמם ככאלה, מאמינים, אנשים מוזרים עם דם על המשקוף. הם נדרשו לצאת מהמטריקס, להותיר מאחור את כל מה שהכירו וידעו, לחזות בסדר הקיים שוקע במצולות ים. רבים כנראה בחרו שלא, או לא הצליחו. פירוש הולם לעניין זה נמצא לפסוק "… וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם׃" (שמות י"ג, יח) במדרש תנחומא, המסביר: וַחֲמֻשִּׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶחָד מֵחֲמִשָּׁה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אֶחָד מֵחֲמִישִׁים. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אֶחָד מֵחֲמֵשׁ מֵאוֹת.

וגם אלה שיצאו, התחרטו והתגעגעו לסדר המוכר החדש-ישן בכל פעם שמציאות אי הוודאות של חיי החירות והנדודים טפחה על פניהם. יציאת העברים ממצרים לא מוטטה את ממלכת הסדר. אימפריות נופלות לאט, כמאמר המשורר. בתחילה היא רק שינתה את מסלול חייה של קבוצת מיעוט קטנה שנבחרה לעבור ניסוי חברתי ראשוני מוזר ועמוס תקלות ואי-הבנות. ובכל זאת, 3000 שנה לאחר תחילת אותו ניסוי, זה הסיפור שאנו בוחרים לספר, זה הסיפור שמלווה עמים הנחלצים מסדרי עולם שמשליטים מעמדות עליונים מתנשאים ויהירים. וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת־עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת־עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם׃

למה להעלות את עצמותיו של יוסף? אותו יוסף שגופתו החנוטה היא עדות לקדמה המדעית המצרית; אותו יוסף שחלומותיו וחוכמתו שעבדו את כל אדמת ועמי מצרים לשלטון הפרעוני; שלטון ששכח מיוסף עצמו.

אני מאמינה שיוסף לא השביע להעלות את עצמותיו כדי שדורות אחר כך נוכל לסגוד להן, ודאי שלא כדי שנשעבד אוכלוסייה שלמה כדי לשמר שליטה בשם קדושת מקום קבורתן. יוסף ביקש לא להישאר עוד מומיה מצרית מתוחכמת בקברות ענק של אימפריה שלא נותר ממנה שריד חי. אולי פשוט ביקש שנשיב הביתה את הבן האובד היתום והדחוי שהיה, שנכיר בטעות של הזלזול בו. אולי ביקש להזכיר שהדרך לשעבוד רצופה רעיונות מבריקים של ילדים גאונים ובודדים. ואולי העדיף לבלות את חיי הנצח עם אחיו הנוודים המוזרים על אדמת הארץ התחוחה והכאוטית. זה נראה היה לו עדיף על אתרי קבורה נוחה מפוארת וסדורה עם חבר מרעיו מהאליטה המצרית המתוחכמת שבכל חוכמתה הצליחה לדון עצמה לכליה.