עם של דמעות

מאז 7 באוקטובר קשה לי לבכות.

לא פשוט לי לומר את זה ובטח שלא לכתוב את זה. אני מאוד אוהבת את הדמעות שלי. מעבר לאיכות הפיזיולוגית המטהרת שלהן, ולפורקן הרגשי המצוי בהן – הדמעות עבורי הן שער לנשמה, אותות של אמת. כל חיי כילדה, כנערה, כאשה הייתי בכיינית. בניגוד לתכונות אחרות שלי שאינן נחשבות בהכרח רצויות בחברה שלנו – את הבכיינות למדתי מוקדם מאוד לקבל בלב שלם. לא כי עודדו אותי לבכות, או ניחמו אותי כשבכיתי. להפך. גאות הבכי העדינה בשיפולי הסרעפת, עוד לפני שהדמעות זלגו מעיניי, כבר עוררה את הזקיפים במחשבה שהכריזו: תפסיקי עם זה עכשיו. רואים לך. לא תשיגי ככה כלום. זה סימן לחולשה. יחשבו שזו רק הצגה. הדמעות יפריעו לך לדבר. אבל לא עזר להם. הדמעות באו בנחשולים ובמפלים, או בזרזיפים ובפלגים. למדתי מהר כי מי שנשארו להביט בעיניי ולהחזיק בידי עם שוך הסערה, מי שלא נבהלו מזרם הרגש הגולמי הזה שבקע ממני בעל כורחי – היו חברות וחברי אמת.

בכיתי מחמלה, משמחה, מכעס ומייאוש. בכיתי מזיכרון, ממחשבה, מפחד, מתקווה. בכיתי לבד וביחד, מול סרטי דיסני ומבזקי חדשות. אבל מאז 7 באוקטובר התמעטו דמעותיי מאוד. לא פשוט לומר את זה ולכתוב את זה ככה בפומבי, גם כי זו עוד עדות לחריגות שלי בחברה בה אני חיה. איך דווקא עכשיו, אל מול השבר הגדול והנורא הזה, יבשו מעיינותיי?

כעת, כבר יותר מתשעה חודשים לתוך התקופה האיומה הזו, עדיין אין לי הסבר. אבל הקדשתי לסוגייה הזאת ולעצמי לא מעט חמלה ומחשבה. אין לי מסקנות חותכות, רק כמה טיפות מדרשים שאותם אבקש לחלוק.

דמעות של מלכים

כבר בימים הראשונים למלחמה הגיע לפתחנו הרבני הצורך לנסח ולשאת תפילה להשבת החטופים והחטופות. נכתבו עשרות נוסחים לתפילה הזו הנאמרים בפורומים ובקהילות שונות. כולם נחתמים בפסוק מנבואת ירמיהו: "כֹּה אָמַר ה': מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה, כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם־ה' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב׃ וְיֵשׁ־תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם־ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם" (ירמיהו ל"א, טז-יז).

בתור בכיינית מסורה תמיד התקשיתי עם הפסוק הזה. מה זאת אומרת "מנעי קולך מבכי" – לבכות בשקט? שאף אחד לא ישמע? למה להשתיק את הביטוי הגולמי הבלתי נשלט הזה של צער על היעדרם של היקרים מכל? אך הפעם אני מרגישה את החמלה שבקריאה הנבואית הזו. כאילו ירמיהו (בכיין לא קטן בפני עצמו) מפציר בי: רגע. הגענו לתהום תחתיות. זה לא הזמן לעוד דמעות, הן עלולות כבר להטביע אותנו. כעת נדרש דבר אחר, כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ.

המדרש מלמד אותנו – אין לקיחת אחריות בלי בכי. מי שבאמת ריבון על מעשיו, מי שבאמת מרגיש שהדברים בידיו – בוכה כאשר הם נשברים. ולא רק על שברים גדולים ודרמטיים בוכה אלוהים, גם על כל מיני דברים יומיומיים

בשבועות הראשונים למלחמה הייתי עסוקה בפעולה; עשיתי כמיטב יכולתי להבין איך להיות אמא בתקופה כזו, איך לתווך את השבר שאי-אפשר להסתיר; טוויתי לעצמי את רשת השפיות שלי מחברים ומחברות בקבוצות לשמירה על מרקם החיים המשותף, הייחודי לחיפה עירי האהובה, וממעגלי המנהיגות הרוחנית-הומניסטית והבין-דתית בהם אני פעילה; ועליתי על במות להנחות תפילות, לשלב קולות ושפות כדי לקונן על שברון הלב ולתת קול גם לתקווה. עיניי נשארו יבשות רוב הזמן, אך סביבי זרמו יובלי דמעות ונקוו בריכות מלוחות. אולי זו אחת הסיבות ליובש בעיניי, מעין חוק כלים שלובים. תפקידי בימים אלה הוא לעזור לאנשים אחרים לבכות, להיות כלי קודש לקינות ולתקוות של הזולת.

או שאולי אני אֶת שלי בכיתי? אולי עכשיו הגיע תורם של אנשים אחרים? במיוחד תורם של גברים. במיוחד תורם של גברים בעמדות שלטון והנהגה. אולי זו כוונתו של ירמיהו, המפנה את דבריו בפסוק הקודם לרחל אמנו המטאפורית, המבכה את בניה וממאנת להינחם? כאילו הוא אומר לה – בכית מספיק, את וכל האמהות. עכשיו תור הבנים והאבות.

במסורת ישראל יש מקום של כבוד לבכיים של מלכים – בכי של תיקון. הבכיין ביותר הוא גם הלוחמני ביותר והמוכר ביותר והמושמץ ביותר והאהוב ביותר – הלוא הוא דוד המלך. דוד בוכה כששאול יריבו ויהונתן אהובו מתים. דוד בוכה גם על מיטת חוליו של התינוק שנולד מהרומן האסור שלו עם בת שבע, כבשת הרש הגזולה. כשהתינוק מת דוד קם, מתאושש וממשיך הלאה. למשרתיו הנדהמים הוא מסביר: "בְּעוֹד הַיֶּלֶד חַי צַמְתִּי וָאֶבְכֶּה כִּי אָמַרְתִּי מִי יוֹדֵעַ וְחַנַּנִי ה' וְחַי הַיָּלֶד׃ וְעַתָּה מֵת לָמָּה זֶּה אֲנִי צָם? הַאוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ?" (שמואל ב כ"ב, כב-כג). דוד בוכה עוד פעמים רבות, גם על מותם של יריבים – כמו שאול המלך ואבנר השר בצבאו – וגם על מותם של אהובים, כמו בנו אבשלום, יריבו המר והאהוב עליו בבניו.

ספרי הנביאים מלמדים כי הבכי הגברי המלכותי הוא אמצעי תיקון. יש בו טעם כשיש עוד סיכוי, אפילו הקלוש ביותר, לשנות לטובה את פני הדברים. דוד גם לא היה המלך המתייפח היחיד. ז'אנר מיוחד של בכי שמור למלכים הבוכים לנוכח נביאים ובכך מביאים תיקון לעצמם ולעמם. במקום לרדוף את הנביאים ולהאשים אותם במחדליהם – מוכנים אותם מלכים להיחשף בחולשתם, בפגיעותם.

למשל יואש מלך ישראל שניצל חלון הזדמנויות צר, תרתי משמע, נוכח מחלתו הסופנית של אלישע הנביא, איש האלוהים הנוקשה והעצבני; "וֶאֱלִישָׁע חָלָה אֶת־חָלְיוֹ אֲשֶׁר יָמוּת בּוֹ. וַיֵּרֶד אֵלָיו יוֹאָשׁ מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל וַיֵּבְךְּ עַל־פָּנָיו וַיֹּאמַר: אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו" (מלכים ב, יג-יד). הבכי עושה את שלו. הדבר האחרון שעושה הנביא הגוסס הוא לתת למלך אות של ישועה, סימן שבאמצעותו יוכל לעכב ולהכות את האויבת הגדולה שלו מצפון – ממלכת ארם.

דמעות של מלכים, אם כך, לא מבטלות את גזירת החורבן, אבל יכולות לעכב ולדחות אותה. כך גילה גם חזקיהו מלך יהודה. במקרה שלו היה זה המלך על ערש דווי והנביא, ישעיה בן אמוץ, שבא לבקרו עם בשורה קשה בפיו: ה' גזר על המלך למות. במקום לגרש את המלעיז רואה השחורות כפי שהיו עושים ודאי מלכים רבים אחרים – בימים ההם ובזמן הזה – חזקיהו עושה דבר בלתי סביר בעליל; "וַיַּסֵּב אֶת־פָּנָיו אֶל־הַקִּיר וַיִּתְפַּלֵּל אֶל־ה'… וַיֵּבְךְּ חִזְקִיָּהוּ בְּכִי גָדוֹל" (מלכים ב כ', ב). התשובה לא מאחרת לבוא: "שָׁמַעְתִּי אֶת־תְּפִלָּתֶךָ רָאִיתִי אֶת־דִּמְעָתֶךָ הִנְנִי רֹפֶא לָךְ" (שם, ה).

הישארו איתי רגע בסצנה הזאת. המלך גוסס במיטתו, לנוכח המבקר הפוליטי החריף ביותר שלו, מסב פניו לקיר, מתפלל ובוכה. דמיינו איך ייראה עולמנו שלנו, אילו רק יסירו כל המלכים והקיסרים למיניהם את מסכות השעווה האדישות מפניהם, את טון הדיבור הנחרץ והמילים הנחושות – ויתנו לעיניהם דרור לבטא רגש אותנטי של בהלה. בקבינט הביטחוני יושב שר שהוא אב שכול. היכן דמעותיו? היכן כאבו? מה הסיכוי שנצא מהבוץ האיום הזה, אם נמשיך להיות מונהגות בידי גברים שעוד לא למדו, שמותר להם לבכות?

דמעות על מי שחרב עולמם

כל כך הרבה נעשה בארצנו בשם עוצמתה וכבודה של היהדות – הפגנות כוח וחוזקה, ריקודים ומצעדים מכאן עד להודעה חדשה. כל אלה מכסים על מסורת עמוקה וארוכה של בכיינים, שהגדול מכולם הוא הגדול מכולם, האחד והיחיד בכבודו ובעוצמת ידו – הקדוש ברוך הוא. ולא היה גדול בכיו של הקב"ה כביום החורבן. אז, על פי המסורת, אסר אלוהים על מלאכיו לנסות לנחמו בדברי שירה. לפי המדרש, הפסוק "אֲמָרֵר בַּבֶּכִי אַל תָּאִיצוּ לְנַחֲמֵנִי" (ישעיהו כ"ב, ד) הוא דברי ה' המסביר למלאכיו: "נִחוּמִין אֵלּוּ שֶׁאַתֶּם אוֹמְרִים לְפָנַי, נִאוּצִין הֵן לִי" (איכה רבה, פתיחתא), וכאשר גדול המלאכים מבקש מהקב"ה לבכות במקומו – "אָמַר לוֹ אִם אֵין אַתָּה מַנִּיחַ לִי לִבְכּוֹת עַכְשָׁו, אֶכָּנֵס לְמָקוֹם שֶׁאֵין לְךָ רְשׁוּת לִכָּנֵס וְאֶבְכֶּה". אפילו הגדול מכולם, בורא העולם, מתחרט על כל הדרך העגומה שהביאה לחורבן מקדשו.

המדרש מלמד אותנו – אין לקיחת אחריות בלי בכי. מי שבאמת ריבון על מעשיו, מי שבאמת מרגיש שהדברים בידיו – בוכה כאשר הם נשברים. ולא רק על שברים גדולים ודרמטיים בוכה אלוהים, גם על כל מיני דברים יומיומיים. וכך בתלמוד: "תָּנוּ רַבָּנַן, שְׁלֹשָׁה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בּוֹכֶה עֲלֵיהֶן בְּכֹל יוֹם: עַל שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה וְאֵינוֹ עוֹסֵק, וְעַל שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲסוֹק בְּתוֹרָה וְעוֹסֵק, וְעַל פַּרְנָס הַמִּתְגָּאֶה עַל הַצִּבּוּר" (חגיגה ה', ב).

וברוך השם, יש הרבה כאלה לבכות עליהם בימינו; כל מי שמפסיקים את לימודיהם כדי לעשות דברים אחרים, כל מי שמבטלים את תרומתם החשובה לחברה כדי להיאחז בתורות שאבד עליהן הכלח, ויותר מאלה – כל הפרנסים המתגאים על חשבון הציבור; לבכות על נבחרי ציבור שפרנסתם באה מאיתנו, שמסוגלים להביט בעיניהן הטרוטות של אמהות שכולות ומודאגות, להמשיך בשלהם ולשמור על ארשת מכובדת. על כל אלה בוכה הקדוש ברוך הוא. על כל אלה מתייפחת השכינה.

ואצלי, רק מדי פעם, ברגעים נדירים ואותנטיים של תפילה זכה או כשאני פוגשת פנים בפנים, לב אל לב, את מי שחרב עולמם – נקוות הדמעות בעיניי. בשאר הזמן אני מקדישה את הדמעות לקדוש ברוך הוא. ולצה"ל.