דרווין – פרק 3

<< לפרק 2

הרחתי את צ'רלס לפני שהוא נכנס למעבדה, הרחתי ממנו סבון ואת הבושם שהוא שם על הפנים ואת הריח של הגוף שלו ואת המחלה של הסרטן שהיתה לו בראש. היה לה ריח כמו של משהו מת, כמו שהריחה החיה שממית לטאה שמצאתי מתחת לכריות הגדולות שלי, היא היתה מלאה בתולעים קטנות ואני ראיתי אותן זזות בבטן שלה כי הגוף שלה היה שקוף. הרמתי אותה בזנב, ואחרי זמן שהייתי מסתכל בה, שמתי אותה בפה שלי ואכלתי אותה.

צ'רלס לבש את הבגדים שהכי אהבתי, חולצה צהובה שהיה עליה ציור של בננה וסימנים של אותיות בכתובים שאמרו בננה, ואת המכנסיים עם הכיסים הגדולים שהיה בהם דברים שאהבתי לבדוק. בדרך כלל היו שם ממתקים של פירות יבשים או בוטנים, לפעמים היה כדור קופץ או את הצעצוע של החיה קוף שעשה קולות מצחיקים כשלוחצים לו על הבטן. אהבתי לקחת לצ'רלס את הדברים מהכיסים כדי שהוא ירדוף אחריי, ואז בלי לשים לב היינו משחקים בתופסת.

צ'רלס הביא אתו ספר גדול שקוראים לו אלבום, לא היו בו סימנים של אותיות שבכתובים והיו בו הרבה תמונות. ישבנו על הכריות הגדולות וצ'רלס הראה לי תמונות של הבית הקטן שלנו מפעם, את המגלשה בחוץ ואת העץ של הפרי תפוז. העץ היה קטן וצ'רלס לא היה יכול לחבר אליו נדנדה וגם לא צמיג שחור והיינו קוטפים ממנו פרי של תפוז, יושבים על הספסל איפה שגדלו צמחים של ורדים שהריחו טוב אבל היו דוקרים ואוכלים פירות של תפוזים בכמויות. צ'רלס אמר שלהסתכל באלבום זה כמו להסתכל בימים של פעם, שזה יכול לעשות טוב בלב, שקוראים לזה נוסטלגיה. הסתכלתי באלבום ואז בצ'רלס ועשיתי את עצמי שאני מבין כדי שצ'רלס יחשוב שאני חכם יותר משאני באמת. צ'רלס הצביע על תמונה שהיה בה איש שימפנזה קטן ואמר שזה דרווין. הסתכלתי טוב, קירבתי את העיניים לתמונה אבל לא חשבתי שהאיש שימפנזה הקטן זה אני. סימנתי לצ'רלס שזה לא אני, צ'רלס צחק והפה שלו נפתח והרחתי את המחלה של הסרטן יוצאת לו מהפה והתמלאתי עצב.

לפעמים היו מגיעים למעבדה אנשים שלא הכרתי, צ'רלס קרא להם תורמים סתומים. הם היו באים כדי לראות את צ'רלס ואותי. צ'רלס היה לובש בגדים שסגרו אותו מכל כיוון ולא נשאר כמעט צ'רלס חוץ מראש. כל האנשים היו מדברים ושואלים אותו הרבה שאלות שכולן היו שאלות עליי, וצ'רלס היה מסביר להם כמה אני חכם וכמה אני אינטליגנט, שאני כמו איש בן אדם ולא כמו איש שימפנזה. הוא היה מדבר איתי בשפת הסימנים וכל האנשים היו מתלהבים. הם היו מדברים ביניהם וצוחקים ומחייכים וחושפים את השיניים שלהם, אבל אני ידעתי שהם לא עושים את זה כדי לאיים, אז הייתי עושה להם תרגילים של גלגולים ונעמד על שתי רגליים כמו איש שהוא לא איש שימפנזה וקופץ על הנדנדה של הצמיג השחור, והייתי מרים את עצמי בחבל אל העץ ואז חוזר לנדנדה של הצמיג השחור וקופץ למטה ומתחבק עם צ'רלס חזק, ועושה צחוקים גדולים עם השיניים שלי בחוץ ומרים את השפה העליונה למעלה ומושך אותה כמו מסטיק, וכל האנשים היו מוחאים כפיים כאילו שדפקתי להם חתיכת הופעה בדבר הזה של הטלוויזיה, ככה צ'רלס היה אומר אחרי שהתורמים סתומים היו הולכים, שדפקתי להם חתיכת הופעה.

לפעמים כשהתורמים סתומים היו באים אז צ'רלס היה מבקש ממני לפתור תרגילים בחשבון על המחשב וגם לשחק במשחק תמונות שמתאימות, והייתי שומע איך האנשים אמרו לצ'רלס שזה פשוט מדהים, שאני ממש כמו בן אדם, שאני אינטליגנט, שאני חכם, שאני מתוק וחמוד, שאני כמו ילד, שהם בחיים לא ראו שימפנזה כמוני. ככה הם היו אומרים, ואחרי שהם היו הולכים אז צ'רלס היה מוריד מהצוואר את החבל שקוראים לו עניבה, והיה אומר לי שהוא מקווה שהסתומים יתרמו לנו כסף וככה נוכל להישאר ביחד עוד הרבה שנים, ושעכשיו כשהם הלכו אז אנחנו יכולים סוף-סוף לשחק באמת.

פעם אחת צ'רלס הגיע למעבדה, נשכב על הכריות הגדולות שלי ולא עשה יותר כלום, הוא לא שיחק, ולא רדף, ולא ברח, הוא לא התנדנד בנדנדה של הצמיג השחור. הוא סימן לי לבוא אליו קרוב, חיבק ונישק אותי, ואני ראיתי מים של הדמעות שירדו לו מהעיניים שהיו אדומות ומלאות בעצב. צ'רלס סימן שהוא אוהב אותי וגם אמר לי את זה במילים של אנשים שהם בני אדם והקול שלו לא היה רגיל, הוא נשמע כמו קול שנשבר להרבה קולות קטנים של איש בן אדם בוכה. סימנתי לצ'רלס שאני אוהב אותו וחיבקתי אותו חזק והייתי מלא בעצב. הבכי של צ'רלס קרא לבכי שלי לבוא, ואז שנינו בכינו ולשנינו יצאו קולות אבל רק לצ'רלס ירדו מים של דמעות מהעיניים.

אחרי שבכינו זמן הפסקנו לבכות, וצ'רלס ניגב את העיניים בחולצה שלו ואמר שהוא צריך לעבור ניתוח בראש כדי להוציא את הסרטן שיש לו במוח. את החלק של הניתוח לא הבנתי. צ'רלס אמר, "ג'יני תישאר איתך, אין לך מה לדאוג, דרווין". אבל אני הייתי, דאגתי הרבה. אף פעם בחיים אני לא ראיתי את צ'רלס כל כך חולה. סימנתי לו שאני אוהב אותו והזמנתי אותו לשחק, ידעתי שהוא עייף מהמחלה של הסרטן בראש, אבל לפעמים כשהייתי חולה או עצוב אז צ'רלס היה מזמין אותי לשחק אתו. בדרך כלל הרעיון של המשחק היה מוצלח, משחק היה מביא אתו מצב רוח טוב אבל כנראה שבפעם הזאת צ'רלס באמת היה חולה וחלש מאוד. משכתי לו ביד וחטפתי את הכובע מהראש שלו וברחתי אל הנדנדה של הצמיג השחור ומשם טיפסתי בחבל אל העמוד הגבוה. צ'רלס חייך אליי אבל החיוך שלו היה כמעט בכי, לא היתה בו שמחה, הוא כבר לא היה אותו דבר כמו צ'רלס של קודם, כבר לא היה לו שיער של פרווה על הראש ועל הפנים ועל הגוף ועל הידיים. כל החלקים בגוף שלו שהיה עליהם שיער היו חלקים ולבנים כמו ביצה שיוצאת מטוסיק של תרנגולת שראיתי בסרט של טבע, והגוף שלו היה רזה והריח שלו היה ריח של מחלה כמו השממית שהיתה מתה.

ירדתי מהעמוד לחבל ולנדנדה עם הצמיג השחור ומשם רצתי אל הכריות הגדולות שלי, איפה שצ'רלס שכב. שמתי לו את הכובע על הראש וחיבקתי אותו חזק. צ'רלס ליטף לי את הראש וחיבק אותי ולחש בקול חלש שאני לא צריך לדאוג, שהכול יהיה בסדר, שיוציאו לו את הסרטן בראש והוא יהיה בריא כמו חדש, "אנחנו תמיד נהיה יחד, דרווין". ככה צ'רלס אמר לי, ואני האמנתי לו כי לא ידעתי שאנשים בני אדם אומרים דברים של שקר. ישבנו עוד זמן יחד, צ'רלס אמר שאני הילד שלו, שהוא אוהב אותי הכי הרבה. זה מילא אותי בשמחה לשמוע את המילים האלה והיה לי כיף גדול כשהאצבעות של צ'רלס עשו לי נעים בשיער של הפרווה. אחרי זמן צ'רלס היה צריך ללכת. הוא חיבק אותי חיבוק מיוחד מאוד, חיבוק שונה מכל החיבוקים שקיבלתי בחיים שלי, חיבוק שהיה בו הרבה כוח למרות שצ'רלס היה חולה ועייף וחלש. החיבוק הזה היה בו רגש למרות שצ'רלס לא אמר שום דבר וגם אני לא אמרתי שום דבר, אבל החיבוק הזה הרגיש לי כאילו שאני אזכור אותו כל החיים שלי.

אחרי היום הזה שצ'רלס חיבק אותי ולחש לי באוזן שהכול יהיה בסדר, אחרי שהוא אמר לי שהוא חייב ללכת כדי להתכונן לניתוח, אחרי כל זה צ'רלס לא הגיע יותר לבקר אותי אף פעם. עברו יום ויומיים ויותר מכל הימים שיש בשבוע אחד, ידעתי לספור ימים כי צ'רלס לימד אותי חשבון ומספרים וידעתי כשהיו מביאים לי לאכול שתי פעמים ביום, פעם אחת בבוקר ועוד פעם לפני הערב, אז ככה ידעתי לספור ימים לפי הפעמים שהביאו לי לאכול.

היה לי משעמם מאוד בלי צ'רלס. התנדנדתי חזק על הנדנדה של הצמיג השחור, אהבתי להרגיש איך שאני עולה למעלה ואז יורד למטה מהר. אהבתי לטפס על החבל ולהניף את הגוף שלי על העמוד הגבוה. ג'יני באה לבקר אותי ושאלתי אותה בשפת הסימנים איפה צ'רלס, איפה אבא צהוב שלי? ג'יני אמרה לי שצ'רלס חולה, ולמרות שכבר ידעתי את זה, בכל זאת הרגשתי בעצב גדול.

ג'יני שיחקה איתי. השתוללנו במעבדה, אני הייתי תלוי עם הרגליים שלי מהחבל ואז ירדתי מהר לנדנדה עם הצמיג השחור ואז רצתי אל ג'יני וטיפסתי עליה כאילו שהיא עמוד ולקחתי לה את החלונות הקטנים מהעיניים שלה ושמתי אותם על האף שלי ורצתי מהר אל המראה של הפרצופים המצחיקים והסתכלתי על דרווין שבמראה והתפקעתי מצחוק. הדרווין שבמראה היה נראה קצת כמו ג'יני רק עם הרבה שיער פרווה שחור על הפנים. ג'יני לא היתה שמחה. היא שיחקה איתי וצחקה הרבה כשהיא ראתה אותי עם החלונות הקטנים של העיניים שלה, אבל הרחתי ממנה עצב גדול.

אחרי זמן ישבנו על הכריות הגדולות שלי שהן כל כך גדולות שאפשר היה להתחבא תחתיהן בלי שאף אחד יוכל למצוא אותך. טיפלתי בשיער הפרווה של הראש של ג'יני, אחר כך היא טיפלה בשיער של הפרווה שלי ואז אכלתי תפוח וג'יני הסתכלה עליי, ופתאום בהפתעה התחילו לרדת לה מים של דמעות מהעיניים. סימנתי לה עם האצבעות מתחת לעיניים כדי לשאול אותה אם יש לה עצב, וגי'ני המשיכה לבכות, אז אני אכלתי עוד תפוח ואני חיכיתי. אחרי שג'יני גמרה לבכות וגמרה לחבק אותי אז עשיתי כמה גלגולים קדימה ואחורה על הכריות הגדולות וזה קצת הצחיק אותה. הצחוק שלה הדביק אותי אז גם אני צחקתי. ביקשתי מג'יני להביא לי לשתות מיץ פירות של תפוזים, היא חייכה וקירבה את האצבע שלה ללחי שזה סימן של ממתק. קפצתי בהתלהבות, שזה אומר שקפצתי הרבה ומהר ובהשתוללות של שמחה. ג'יני אמרה שהיא תביא מיץ פירות של תפוז וגם ממתקים, וסימנתי לג'יני שאני אוהב אותה.

בבוקר הגיע פרופסור קארוואן. לא ראיתי אותו הרבה פעמים בחיים שלי אבל הרגשתי שהפרופסור קארוואן לא איש בן אדם טוב. העיניים שלו היו מפחידות והפנים שלו היו מקומטות כמו הסמרטוט רצפה של פיטר שהיה מגיע לטפל במעבדה, והקול שלו היה חזק ולא היה בו שום דבר רך. הוא היה איש גדול בשנים אבל לא גדול בשנים כמו אמא של צ'רלס, ולמרות שלא היה לו מחלה של סרטן, על הראש שלו היו רק קצת שערות והוא נראה כמו פרח עם רק קצת עלים. לפרופסור קראוואן היה שיער פרווה בפנים יותר גדול מזה שהיה לצ'רלס לפני שירד לו כל השיער. היו לו חלונות גדולים על העיניים עם קירות שחורים שעשו לו את העיניים גדולות מאוד, וכל פעם שראיתי אותו הוא הפחיד אותי. ידעתי לא לחשוף אליו שיניים כי צ'רלס הסביר לי שהוא חבר, אבל אני ידעתי שצ'רלס היה מפחד מהפרופסור קראוואן כי הוא יותר חזק ממנו.

באותו היום שהפרופסור קארוואן הגיע הוא הסתכל עליי מאחורי המראה של הפרצופים המצחיקים שאפשר היה לראות דרכה את מה שקורה במעבדה, ולמרות שלא יכולתי לראות את מי שהסתכל עליי, הייתי מריח אותו בקלות וידעתי שהוא שם. פיטר היה עם הפרופסור קארוואן. פיטר היה בן אדם טוב, הוא היה מביא לי אוכל ומנקה את המעבדה והוא היה משחק איתי. אבל פיטר ידע את שפת הסימנים רק קצת ובגלל זה הוא היה מדבר איתי בשפה של אנשים שהם בני אדם. פיטר לא היה כמו הפרופסור קארוואן, הוא לא היה גדול בשנים ולא היתה לו פרווה של שיער על הפנים חוץ משערות מתחת לאף שקוראים לזה שפם גדול, והיו לו גם שערות הרבה על הראש שלו. לפיטר לא היו לו חלונות על העיניים, והיה לו ריח רע של עשן מהפה, והוא לבש בגד שקוראים לו סרבל. אהבתי את פיטר אהבה גדולה.

אחרי שהפרופסור קארוואן ופיטר עמדו מאחורי המראה של הפרצופים המצחיקים הם נכנסו למעבדה. אני שמחתי מאוד לראות את פיטר. היה לי מאוד משעמם מאז שצ'רלס לא בא לבקר אותי אז כל דבר שהיה חדש ריגש אותי מאוד. רצתי אל פיטר וקפצתי עליו בהתלהבות גדולה. הפרופסור קארוואן נבהל מההתלהבות שלי, הוא הלך אחורה והרגליים שלו שלא היו חזקות כמו הרגלים של פיטר או כמו הרגלים שלי, הפילו אותו אחורנית על הגב. הוא שכב ונראה כמו מקק גדול בלי שיער של פרווה על הראש ועם הידיים והרגליים שלו מתנפנפות. פיטר הוריד אותי מהידיים ורץ לעזור לפרופסור קארוואן, ראיתי שפיטר ניסה להרים אותו אבל הפרופסור צעק עליו שהוא לא צריך עזרה, ואז הוא התיישב על הרצפה ואני הרחתי את הריח של הכעס שלו חזק.

"נשבר לי מהקוף המזויין הזה, עכשיו כשהפרויקט הסתיים אני מעיף אותו לכל הרוחות".

לא הבנתי את הדברים שפרופסור קארוואן אמר, אבל הבנתי שהוא לא אהב אותי בכלל והמילים שלו הכעיסו אותי מאוד, אז חשפתי אליו שיניים ועמדתי על שתי רגליים וגירדתי את צידי הגוף ודפקתי עם כף היד על הרצפה וצרחתי חזק. הפרופסור קארוואן התחיל לזחול על הרצפה וקפצתי לו על הגב והוא התחיל לצרוח "הצילו, הצילו", ואני בכלל לא רציתי לנשוך אותו, רק רציתי להכניס בו פחד".

הרגשתי שפיטר תפס אותי ולחש לי באוזן, "תירגע, דרווין, תירגע". ורק מהקול של פיטר נרגעתי. רצתי אל הנדנדה של הצמיג השחור והתחלתי להתנדנד חזק ולהרים את עצמי בחבל אל העמוד הגדול, שהיה רק שלי ולא של אף אחד אחר, בטח לא של הפרופסור קארוואן. הפרופסור זחל עד הדלת ואז הוא פתח אותה, ואפילו שאני הייתי על העמוד הגבוה הצלחתי לשמוע את הנשיפות שלו ולהריח את הפחד שלו שהוא היה כל כך חזק שכל המעבדה הסריחה ממנו.

לא היה לי מושג מה עשיתי, לא ידעתי שלא היה מי שיגן עליי מפני הפרופסור קרארוואן. אם הייתי יודע שהחיים שלי יהפכו להיות כל כך קשים אז הייתי מתנהג אחרת, אבל אז לא ידעתי. חשבתי שאבא צהוב שלי יחזור כמו שהוא הבטיח, וחשבתי שהפרופסור קארוואן ייקח את החלונות הגדולים והמפחידים שהיו לו על העיניים, ילך ולא יחזור. אבל אני טעיתי.

לפרק 4 >>