האנטומיה של גריי

כבר כשהיתה גריי תינוקת על גב אמה, שמנו לב שיש בה משהו שונה. מבטה היה ערני וחד וצבע פרוותה היה שונה משל שאר חברי להקת קופי הסנאי. היא נולדה ב-2008 לאמא מנהיגה ויחד איתה הגיעו לעולם מאימהות אחרות שישה תינוקות נוספים. בתחילת חייהם הם נראים כולם דומים מאוד. ובכל זאת היה קל לזהות אותה, כי במקום פרווה צהבהבה היתה לה פרווה אפורה וכך גם קיבלה את שמה.

עקבתי אחריה במשך התבגרותה בעניין רב. הניסיון מראה שבעלי חיים בעלי צבע פרווה שונה ויוצא דופן מהנורמלי בדרך כלל נדחים או ממודרים לשולי ההיררכיה בלהקה. יש לזה סיבה הגיונית לגמרי: בשל צבעם האחר הם בולטים ומבליטים את מקום הימצאם של שאר הקופים, ולכן הם מסכנים את ביטחון הלהקה.

ואכן, כצפוי, גריי הקטנה נדחקה לפינה. תמיד היתה האחרונה לאכול. נעה מאחורי הלהקה וחטפה מכות ונזיפות אם ניסתה לעקוף ולהתקרב. המשכתי לצפות בה, כי יש לי חיבה מיוחדת ליוצאי הדופן. היא הפגינה כוחות נפש גדולים מול כל המצבים שעמם נאלצה להתמודד. גם כשהיתה בגפה, בבדידותה, מתבוננת ממרחק בחבריה ללהקה, היא שידרה משהו עוצמתי. 

בגיל חמש גריי הגיעה לפרקה ואני תהיתי אם היא תצליח להיות בין הנקבות שיזדווגו ויגדילו את הלהקה. לאור עברה, זה בכלל לא היה מובן מאליו. קיוויתי בשבילה שזה יקרה, כי אם כן, הרי שמעמדה ישתנה לטובה. 

אצל קופי הסנאי, הנקבות הן המנהיגות. הן אחראיות יחד על שלום הלהקה והאיסוף הביתה כשמתחיל להחשיך. הן משמיעות קריאות אזהרה מפני נחשים או חיות טרף אחרות, הן מופקדות על ההשגחה על הצעירים שלא ייצאו בעקבות הסקרנות שלהם רחוק מדי ויסכנו את חייהם. הנקבות תומכות זו בזו ואלה שמקבלות הכי הרבה תמיכה הן אמהות עם תינוקות. תינוק של קוף סנאי ישהה חודש שלם על גב/בטן אימו מבלי לרדת ממנה כלל. לאחר חודש האם מתחילה לדלל עבורו את מספר ההנקות ביום ואף מעבירה אותו לנקבות צעירות שעדיין לא ילדו, כך האם מקבלת זמן תנועה חופשית עבורה ואפשרות לנוח קצת. הקופות הצעירות מתאמנות בלנוע ולקפוץ בין הצמרות בעודן נושאות עליהן בבטחה תינוק או תינוקת.

ככה, בהגיע זמנן, הן תהיינה מוכנות לתפקיד החשוב ביותר בלהקה: גידול דור ההמשך. בגיל חודשיים התינוק מתחיל לחקור את הסביבה בכוחות עצמו וזה הזמן שהנקבות הצעירות (בהשגחת קופה בוגרת שכבר ילדה בעבר) מקימות ומנהלות משפחתון משותף. כל התינוקות משחקים ביחד בצמרות העצים והנקבות מתבוננות. גם אם מרביתן מנמנמות, תמיד אחת מהן שומרת בערנות. במקרה של סכנה היא משמיעה קריאה בשפת קופי הסנאי והקטנטנים ממהרים לטפס כל אחד ואחת על גבה של השמרטפית שלו נכון לאותו זמן.

הריון אצל קופות סנאי נמשך חמישה חודשים, והן יולדות ולד אחד פעם בשנתיים. ההריון כמעט ואינו ניכר על גופן עד לשבועיים האחרונים. כך שהייתי צריכה לרסן את התרגשותי כשהבחנתי בבטנה הקטנה והמעוגלת של גריי. לאחר שבועיים נוספים, כבר לא היה לי ספק. "היא בהריון!" הודעתי לצוות בהתרגשות. אפורה או לא, היא הצליחה למצוא זיווג ועומדת להיות לאמא!

באמצע חודש יולי גריי הפכה לאמא בפעם הראשונה בחייה. היא נעה בגמישות ואהבתה לתינוקה ניכרה בה מאוד. שלא כאחיותיה, היא התקשתה לתת אותו לאחת הצעירות כשהיה בן חודש. הנקבות הבוגרות של הלהקה היו צריכות ממש ל"עודד" אותה על ידי הפעלת לחץ מתון, לשחרר לזמן מה את תינוקה. התינוק הראשון שלה גדל והתפתח יפה. מדי פעם (גם כשכבר היה מגודל) טיפס על גבה ואף ינק עוד קצת. גריי התגלתה כנקבה פוריה ואמא מדהימה. נכס ללהקה. בזכות נקבות כאלה, הלהקה גדלה ומתפתחת. גוון פרוותה הפך לפחות ופחות רלוונטי, מעמדה החברתי הלך והתחזק.

כמו שסיפרתי לכם קודם, על פי המחקר, ידוע שקופות סנאי הרות וממליטות ולד אחד פעם בשנתיים. אבל גריי הביאה עוד הפתעות. היא הרתה והביאה כל שנה תינוק לעולם. האמהות שלה היתה העוצמה שלה והיא "הלכה על זה" ובגדול. האחרים העריכו את המתנה הייחודית הזו שלה, וכך, מקופה שהיתה בשוליים היא הפכה להיות במרכז. 

אבל החיים מלאי תהפוכות, ובמלאת לה עשר שנים, נולד לגריי תינוק מת. הייתי שם איתה וראיתי את זה קורה. היא אחזה בגופו הזעיר והשמוט בניסיון נואש להחיות אותו. קירבה אותו לליבה בניסיון לחמם את גופו הקר ועיניה מלאו צער. הנקבות שהיו אמונות להשגיח עליה בזמן ההמלטה, נתנו לה חמש דקות של חסד. ואז, אחת מהן בזריזות שיא ממש קפצה אליה, חטפה את גופת תינוקה מידיה ונעלמה איתו. הנקבות האחרות הקיפו אותה – גם בתנחומים וגם מנעו ממנה לעקוב אחרי תינוקה המת.

מאותו יום גריי השתנתה. האבל שלה היה ארוך וניכר בכל מעשיה. ילדיה היו משוש חייה ומקור עוצמתה. היא ויתרה על מקומה במרכז הלהקה, דחקה את עצמה לפינה והאירה פנים רק לששת בניה ובנותיה. אותם, אגב, קל היה לכולם לזהות אותם כי פסים מצבע פרוותה האפור משוכים גם עליהם. חלפה עוד שנה. קיווינו שהיא תחזור לעצמה, אבל הפעם היא לא הרתה ונראתה לכולנו שרויה בצער ובייאוש. בנוסף, הבחנתי בכך שהיא נמנעת מידי פעם להשתמש ברגלה הימנית. גריי הלכה ונחלשה, רזתה וגררה את רגל ימין. מעת לעת, היינו מבודדים אותה מהלהקה לכמה ימים ומעניקים לה דיאטת השמנה וחיזוק. 

בינתיים, להקת קופי הסנאי גדלה והתפתחה. כשהלהקה מגיעה למספר מסוים של פריטים, בדרך כלל, מתרחשת התפצלות. חלק מהקופים עוזבים את הלהקה המקורית עם נקבה מנהיגה שמובילה אותם ויוצרים להקה חדשה. חששתי מהיום הזה עבור גריי, קינן בי פחד שהם ידחו אותה משני הצדדים ולא יהיה לה מקום באף אחת מהלהקות. אבל גריי אספה את כוחותיה והפתיעה: היא כינסה את כל בניה ובנותיה, צירפה אליהם עוד כמה קופים צעירים, ופרשה יחד איתם מהלהקה המקורית. חלשה או לא, עצובה או לא, גריי יצרה לעצמה להקה חדשה. הלהקה של גריי. מקומה כמנהיגת הלהקה חיזק אותה מאוד והיא חזרה לעצמה לגמרי. יחד עם עשרת הקופים שבלהקתה, הם נעו ברחבי היער במקביל ללהקה המקורית ממנה התפצלו. מעולם לא חזרו לשטח ולבית שבו גדלו ונחשב כטריטוריה של הלהקה המקורית. גריי אירגנה להם מיקום חדש, השגיחה על חברי להקתה מכל משמר ולא עזבה אותם לרגע. 

היא נראתה טוב מלבד מצב רגלה שהחמיר יותר ויותר. מודעים לתפקידה החשוב בלהקה, אבל גם למצב החמור של הרגל, לא היתה לנו ברירה, תפסנו אותה, הרדמנו ובדיקות הדם וצילומי הרנטגן הראו גוש סרטני בעצם הירך שלה. "אין ברירה, צריך לקטוע לה את הרגל" חרץ את הדין ד"ר רועי לפיד . "זאת האפשרות היחידה שלה לשרוד ולא לסבול מכאבים". היה לי כל כך צר עליה. שוב תחווה תקופה קשה, אם בכלל תשרוד ניתוח כמו כריתת רגל. ואחר כך תהיה נכה, ומי יודע מה זה יעשה ללהקה החדשה שהקימה ובכלל. 

הניתוח הסתיים בשלום והעברנו אותה לכלוב הטיפולי. הגדם שנותר מרגלה היה נפוח מאוד וחבוש. להיות קופת סנאי נכה זה אתגר גדול. ישבתי קרוב אליה מחוץ לכלוב לעקוב אחר ההתעוררות שלה והתגובה למצבה. היא התעוררה לאיטה. זזה במרחב הכלוב הלא מוכר לה, כשיכורה, לא הבינה היכן היא ומה התרחש. ראשה היה עדיין מעורפל מההרדמה. מבטה פזל לעבר הגדם, החלק שפעם היה רגלה. היא התיישבה, נגעה בידיה בתחבושת, ויתרה ושוב נשכבה, מעורפלת חושים. במשך שלושה ימים היא קיבלה תרופה חזקה נגד כאבים. חברי להקתה האבודים איתרו את מקום הימצאה, והגיעו לקרבת הכלוב הטיפולי. מדי בוקר וצהריים עמדו שם, שרקו וקראו לה. היא ענתה להם בקול ענות חלושה. 

ביום הרביעי, הפסקנו לתת את התרופה והיא נראתה צלולה יותר. כעבור שעה, היא הסירה בעצמה התחבושת מהגדם שעדיין היה מאוד נפוח. כעבור שלוש שעות היא החלה לנוע בחופשיות מוחלטת בכל רחבי הכלוב הטיפולי ותרה אחר דרך מילוט החוצה ללהקה שלה, בעוד הם מקפצים בחוץ מצפים לה, ומעודדים אותה. "עוד יום אחד אנטיביוטיקה ואת משוחררת" אמרתי לגריי. ניסיתי לעודד אותה ואת עצמי – חשתי דאגה עמוקה לגביה, לא האמנתי שהיא תצליח להשתלב בחזרה ולהנהיג את הלהקה שלה עם רגל אחת.

למחרת, פתחנו את השער. גריי קיפצה החוצה בזריזות. היא נעמדה לרגע על גג הכלוב הטיפולי ואמדה את המרחק שעליה לקפוץ כדי לנחות על צמרת העץ הבא. עצרנו את נשימתנו. תצליח? תיפול? יכאב לה? האם הם יראו בה נכה וינטשו אותה? מה הגורל שמצפה לה? לא חלפו כמה שניות והיא זינקה באוויר ונחתה בדיוק ובקלילות על הענף בעץ הסמוך. היא התייצבה מעט והשמיעה שריקת קריאה וכיוון. תוך דקה, כל הלהקה שלה התאספה סביבה בהתרגשות. מברכים אותה לשלום. מכרכרים סביבה. עוד רגע חלף וכולם כאחד החלו נעים איתה, בעקבותיה, כשהיא מובילה אותם. כאילו לא קרה דבר. לחברי הלהקה לא היה ספק לרגע. הם לא נשאבו (כמונו) לתוך ייאוש או חזיונות שווא של חרדה. הם פשוט חיכו לה. לא ממש שינה להם אם היא עם ארבע רגליים או שלוש. הם הרעיפו עליה שמחה ואהבה. והיא נעה בביטחון מלא ובקלילות, שלמה ומושלמת. המנהיגה שלהם.