הולדת המדת

אי-שם בתחילת העידן הדו-ספרתי בחיי ישבתי עם אמא שלי במטבח ושאלתי אותה אם היא חושבת שיש אלוהים. אמא שלי היתה (ועודנה) אחת מהאנשים הכי חכמים שאני מכיר, ובאותם ימים לא היה גוגל כך שהיא היתה תחנה אחרונה. התשובה שלה היתה נהדרת: "אני חושבת שאין אלוהים, אבל זאת הבחירה שלי. אף אחד לא יודע, זה עניין של אמונה".

חילוניות, בקצה שלה, יכולה להיות דת קנאית לא פחות מיהדות או נצרות: חסרת סובלנות לכל אפשרות אחרת, נחרצת, מתנשאת. אבל אמא שלי הציגה לי אפשרות אחרת: לא חשוב במה אתה בוחר, זכור שזו רק אמונה שלך, לא עובדה.

אני אדם מאוד מאמין, ומאוד מאוד לא דתי. בשנות ההתבגרות הייתי כותב אלועים, כדי לנער מעליו את הדימוי הקולקטיבי. היום אני קורא לה "הבריאה", ויש לי יחסים מאוד אישיים ויקרים איתה.

אני גם מאוד אוהב מדע. הטנגו התמידי הזה בין פלאי הטבע והתבונה האנושית, החקירה האינסופית שבכל פעם מעמיקה את ההבנה שלנו לגבי היקום שבו אנחנו חיים, ומדי פעם גם הופכת ומפריכה את כל מה שהחזקנו כאמת מוחלטת. הכלי הכי חזק במדע הוא היכולת לשאול שאלות חדשות, והתשובות – גם בפיזיקה, המדע הכי קונקרטי בנמצא – נקראות "תאוריות". פעם פיזיקאי מאוד מהולל אמר לי שכל העמיתים במעגלים שלו הם אנשים מאמינים, למרות שכמעט איש מהם אינו דתי.

אז כן, כשאתה פיזיקאי פורץ גבולות מאוד קל להחזיק במערכת אמונות עצמאית ואישית. אבל רוב האנושות – מימי התנ"ך ועד היום – לא זוכה לפריבילגיה של חינוך מגוון, פיתוח חשיבה עצמאית או אפילו פנאי להרהר בשאלות הגדולות של החיים. וזה המרחב שבו דתות משגשגות.

בימי הולדתן של הדתות הקדומות, רוב האנשים האמינו בכוח עליון כלשהו. אולי היה להם מקדש קטן בבית, אולי היו ממלמלים תפילה לפני שהיו קמים מיצועם, אולי העלו זבח וביכורים או חגגו את ימי השוויון של השמש. החיים לא היו קלים, ילדים בני שמונה כבר נחשבו כוח עבודה (אם לא מתו בינקותם כמו רבים מאחיהם) וילדות חותנו בגיל 12. כאדם מאמין עולות לך בכל יום עשרות שאלות לגבי הדרך הנכונה לפעול, והתשובות לא תמיד זמינות לך. וכאן בא המנגנון הדתי שאומר "האמונה שלך נכונה. יש כוח עליון. ואנחנו יודעים בדיוק מה ואיך הוא רוצה שתעשה". איזו הקלה, קו ישיר לחוכמה האלוהית האינסופית! ולפני שהבנת מה קרה את צריכה לספור בדיוק שש שעות בין השניצל לגלידה או שפתאום הבן שלך נהרג על קידוש השם או במסעות צלב או כשאהיד למען אללה.

התקופה שלנו היא תור זהב לשגשוגה של דת גלובלית, ענקית במספר מאמיניה יותר מכל דת קודמת. בתור התחלה, זה עידן שבו אנשים עובדים הכי הרבה שעות, יותר מבתקופת העבדות, ואין להם פנאי לשכב מתחת לתאנה ולהרהר בשאלות העמוקות של הקיום. שנית, גם כשהם לא עובדים הם במקרים רבים לא ממש פה, אלא כבולים למסכים שפועלים בהתאם לשמם – ממסכים את התודעה. ומכאן למרכיב השלישי – המדיה האלקטרונית והמשודרת שמכנסת את כל תושבי הפלנטה תחת מטריית מידע גלובלית מרכזית אחת.

בניגוד לעבר, בעידן שלנו זאת כבר לא יכולה להיות דת עם אלוהים, כי הוא מת, לפחות מרגע שניטשה הכריז על כך בספר בעל השם ההולם "המדע העליז". אז דת מוצלחת לא באה אל מאמיניה הפוטנציאלים עם סט אמונות חלופי, אלא לוקחת את סט האמונות הקיים בקרבם ומרכיבה סביבו מנגנון ניהול כוחני ואפקטיבי (מנהגי ברית המילה או הביכורים, לדוגמה, אומצו על ידי הדת היהודית כי היו טבועים עמוק בתפיסה הפגאנית של המגוייסים הראשונים). ובתקופה שלנו, כשזה נוגע לשאלות הגדולות של החיים, רוב האנשים קשובים מאוד למדע (גם אנשים דתיים רבים). לכן הדת החדשה לא מנסה לערער על התפיסה הזאת אלא להיפך, היא באה ואומרת לנו: "אתם צודקים. אתם כל כך חכמים ונאורים! המדע הוא אכן ממלכת האמת המוחלטת. ובואו עכשיו נסביר לכם איך זה עובד, ולמה אתם צריכים לעשות מה שאנחנו אומרים. רק קודם תעטו מסיכה בבקשה ותפשילו את השרוול של הילד".

אני מניח שהיא נולדה עוד קודם, אבל בתקופת הקורונה יכולנו לחזות בעוצמתה של הדת החדשה וחובקת העולם הזו, פאר האבולוציה האנושית: נקרא לה כאן בשם ההולם "מדת".

המדת, בניגוד למדע, היא לא אמונה, היא לא אמנות ניסוח השאלה הבאה, היא לא פלטפורמת דיון לכל הרעיונות האנושיים, היא לא סקרנות ופתיחות-דעת. המדת היא אמת מוחלטת, יש לה כהנים מוסמכים שאין לערער על דבריהם, היא מנוהלת וממומנת על ידי חברות רב-לאומיות עתירות אמצעים ותאוות שליטה, והיא לא מסתירה את שאיפתה לא רק לחקור כי אם לנהל את גורל המין האנושי.

הסיבה שכבר בימים הראשונים של סאגת הקורונה הגוף שלי הגיב באלרגיה קשה היתה בדיוק זו: אני לא מבין גדול ברפואה, אבל דתות עושות לי חררה. השנים ההן הדגימו בבהירות מצמררת איך המדת עובד/ת (היא רב מינית, כי היא אח/ות לתרבות ה-Woke שגם היא רוכבת על גבם של רעיונות נאורים כדי לדכא את חופש המחשבה).

הנה עשרה מרכיבים שהכרחיים בכל דת, ובלטו גם בימי הקורונה. הם רלוונטיים לא רק כדי להבין מה קרה אלא גם כדי להתבונן קדימה, כשמדברים איתנו על כבילתן של עוד אמונות יפות לתבניות דתיות מסוכנות (שמירה על איכות הסביבה, קידום אוכלוסיות מוחלשות, הפחתת הרעב בעולם ועוד כיד הדמיון). בכל פעם שנזהה אילו אחד מעשרת המרכיבים האלה נוכל לדעת שמאחורי כל הניסוחים המפתים מסתתר ניסיון להרדים את התודעה ולצמצם את החופש שלנו.

1.אמת מוחלטת

דתות לא צריכות להתלבט, אין להן עניין בשטחים אפורים. המדת הציגה את הקורונה מלכתחילה בתור המגפה הכי מסוכנת בתולדותינו, סכנה ברורה וממשית להמשך קיומה של האנושות. למרות שהווירוס כמעט לא היה מוכר, למרות שהיו אפס נתונים ממשיים שתמכו בטענה הזו. במדת אין דיון, יש "מומחים" (במקרים רבים אפילו שמם לא מופיע, לא ענייננו). באותו אופן גם ניפנפו ב"יעיל ובטוח" ובנתונים סטטיסטיים נחרצים עד הספרה האחרונה בלי שום בסיס אמיתי, והציגו אותם כאמת מוחלטת שכל מי שמערער עליה הוא פרימיטיב הזוי ומכחיש מדע.

רק השבוע ראיתי ידיעה בכלכליסט שבה הוזכר (לא לטובה כמובן) פרופסור יונתן דובי. למרבה הצער הם לא יכלו להכתיר אותו בתואר החדש והמופרך "מכחיש אקלים" (כאילו שמישהו מכחיש את קיומו של האקלים), כי הוא לא מערער על הטענה שהעולם מתחמם. לכן הם כתבו שהוא "מכחיש את העובדה המדעית שההתחממות היא מעשה ידי אדם". והנה מציץ פרצופו של השועל מתוך הלול: בפיזיקה אולי יש רק תיאוריות, אבל במדת יש מושג בשם "עובדה מדעית". הטענה שהתחממות כדור הארץ נובעת באופן מוחלט ממעשי ידי אדם אינה טענה, היא אפילו לא תיאוריה, היא חיה חדשה בשם עובדה מדעית. ולא משנה כמה פרופסור דובים ינסו לטעון אחרת, זאת עדיין עובדה ולא תיאוריה והוא פשוט טועה במקרה הטוב וזומם להשמיד את דובי הקוטב במקרה הרע.

לאורך כל שנות הקורונה ניהלה המדת את הקמפיין שלה בעזרת מילות הקסם "מומחים", "חוקרים" או "מחקר חדש קובע". וכך נחשפנו לעובדות מדעיות רבות ומרתקות כמו המחקר שקבע שאפשר להידבק בקורונה מחיות מחמד ואפילו מעצים (איי שיט יו נוט), שמערכת החיסון הטבעית של הגוף נחותה לאין שיעור מתרכיב נסיוני מהונדס, וששיעורי התמותה המחרידים מדלקות בלב ומסרטן טורבו אינן קשורות לגורם הכי משמעותי שבא לעולם באותה תקופה – תרכיב ה-mRNA שמשנה את המפה הגנטית של הגוף – כי אם, נחשו מה, תוצר לוואי של ההתחממות הגלובלית.

2. מיסיונריות

בערך באותה תקופה של השיחה המכוננת ההיא עם אמא, היה ל"ג בעומר אחד שבו סחבתי קרשים מאיזה אתר בנייה וגררתי אותם לאורך הרחוב בערד. היה יום חם באופן מוגזם מאוד (למרות שבאותה תקופה היינו טיפשונים שלא הכירו את המושג התחממות גלובלית, וכל המומחים והמדענים והמחקרים דיברו בביטחון זהה על עידן קרח שהולך ומתקרב). וכמו שאני שם, מזיע את חיי, פתאום מופיע בניגונים רמים טנדר צבעוני של חב"ד, והחבר'ה העולצים קוראים לי להיכנס רגע למזגן ולשתות משהו קר. אין להכחיש, באותו רגע הייתי מוכן לשקול לחיוב את קיומו של אלוהי היהודים. נכנסתי בחפץ לב והם מזגו לי לכוס זכוכית גדולה שמייד התכסתה אדים קפואים, אמרו לי לחזור אחריהם בשפתיי המחורצות על איזו ברכה, ואז בלעתי את כל הכוס בשלוק אחד נואש. שניה אחר כך הפנים שלי בערו וכל הגוף שלי התלקח ובעת שהחב"דניקים געו בצחוק אני כמעט התעלפתי, כי הכוס היתה מלאה לא במים קרים אלא בוודקה. וכך למדתי שיעור חשוב – היזהר ממתנות חינם של מיסיונרים.

דתות, בניגוד לאמונות, עוסקות כל הזמן בגיוס, כי לא יכול להיות שמישהו לידך יאמין במשהו אחר. והכי טוב לגייס ילדים ונוער, כשהם בגיל שבו מתגבשת תפיסת העולם הראשונית שלהם.

בימי הקורונה הרדיפה אחר ילדים קיבלה מימדים סוטים לחלוטין, עם גדודי אחיות שפלשו לבתי הספר, עם בנט שמחבק ילדים מתחסנים ומחלק להם סוכריות, עם כוכבי ערוצי ילדים וטיקטוק שנשכרו כדי לפתות ועם ימי כיף בקניונים ובבריכות וקרטיב מתנה לכל ילד שיתחסן.

ושוב, אם נרצה לראות את היישומים הבאים של המדת אפשר לפגוש את אותה גישה מיסיונרית עם האבסת ילדים בגן ב"עובדות מדעיות" מחרידות על "משבר האקלים" (באנגליה אחד מכל שלושה ילדים סובל מתופעה שזכתה לשם "דיכאון אקלים" – ייאוש וחידלון מול האמונה שהם מקבלים לידיהם פלנטה שלא תוכל להחזיק אותם בחיים בגלל חטאי הוריהם), ואפשר לראות אותה גם בדוגמטיות המוחלטת של סדרות ילדים ונוער בערוצי הסטרימינג, שאם חייזר יצפה בהן הוא יגלה שהדבר הכי פחות מגניב (וגם הכי נדיר) בעולם זה להיות זכר לבן סטרייט.

3. כפייה

אין כיף בדת בלי איזו אינקוויזיציה טובה. שכנוע ופיתוי וקרטיבים זה חמוד מאוד, אבל אם לא עובד במוח תמיד אפשר בכוח. תקופת הקורונה היתה לונה פארק שלם של אמצעי כפייה: החל מפקחים שחילקו קנסות (וגם פה ושם מכות) למי שלא עטו מסכות (עוד תוצאה של "עובדה מדעית" שהומצאה במוחו הקודח של אנתוני פאוצ'י, כפי שהודה לא מזמן בשימוע בקונגרס), דרך פיטורים של בלתי מחוסנים, אזיקוני מעקב ומלוניות מעצר לחוזרים מחו"ל, סגרים ופגיעה מתמשכת בחופש התנועה.

הבחירה במדע כתחפושת לדת החדשה היא גאונית, כי היא רותמת אליה רבים מהאנשים הנאורים ביותר בפלנטה, כאלה שיתקוממו נגד כל עוולה בארץ או בעולם – אלא אם היא נעשית בשם המדע. וכך התאפשרה סיטואציה שבה לא פעם האוהדים הקולנים ביותר של האינקוויזיציה היו דווקא אנשי שמאל קוראי הארץ מתנגדי רפורמה משפטית וכיבוש, שם אפשר היה לקרוא כמה מההשתלחויות האלימות ביותר בציבור שהעז לפקפק באמת הקדושה של המדת.

4. רדיפת ה"חופשיים"

בקרב הציבור האורתודוקסי בישראל, מקובל להדביק לחילונים את כינוי הגנאי הנורא מכל – "חופשיים". יש בכך איזו כנות כמעט נוגעת ללב, ההודאה שמה שמפחיד אותך יותר מכל הוא חופש. וזו אמת בפרסום, כי אין דבר שמאיים יותר על קיומה של דת ממחשבה חופשית. באופן דומה, שופרות המדת לא הסתפקו רק בגינוי של מתנגדיהם אלא הדביקו להם את הדימוי הכי הפוך משלהם – בורים אנרכיסטים הזויים. לא לחינם בחרו פעם אחר פעם לפרסם ידיעות מצוצות מאצבע על "התפרצות" בפרדס חנה או בנימינה, וכתבות שבוחרות איזה היפי יחף לייצג את קול המתנגדים (או את הליצן הטלוויזיוני פרופ' יורם לס). במקביל, ה"חופשיים" צויירו כציבור אלים (זכורים דבריו של בנט, שהם כמי שמסתובבים עם תת-מקלע וטו-טו-טו מרססים את כל סביבתם), ברברי ומסוכן. ביטויים שאיש לא היה מעז להפנות כנגד כל קבוצת אוכלוסייה קיבלו במה מרכזית, כולל מי שהציעו להעמיס את כל המחוסנים על ספינה ולזרוק אותם על איזה אי, כולל מי שקרא להורי הילדים המחוסנים לריב עם הורי הבלתי מחוסנים (שוב, ראש הממשלה הקודם). באופן כזה הדת משדרת למאמינה שאין שום מקום מכובד מחוץ לגבולות שהיא משרטטת.

5. כתבי קודש

לכל דת יש סיפור מיתולוגי ראשוני (סיפור גן-עדן, הולדת ישו, מסעות מוחמד) שסביבו מחברים טקסטים המורים למאמינים כיצד לנהוג. כך גם פעלה המדת בתקופת הקורונה. המיתוס המכונן (שנשען באופן הרופף ביותר על ראיות קלושות או בלתי קיימות, כנהוג) גרס כך: יום אחד עטלף בשוק בסין הביא לעולם את הווירוס הקטלני ביותר שידעה האנושות (קשה להתעלם מהמימדים הגותיים של הבחירה דווקא בעטלף ולא נגיד באיזה פנדה חמודי). הכל נראה אבוד, עד שמתוך הערפל הגיע רכוב על חלוק לבן הראש היהודי של אלברט בורלא, ובידו הגביע הקדוש עם שיקוי הקסמים. לעזרתו נרתמו מייד אבירי הפורום הכלכלי העולמי וארגון הבריאות העולמי, שפסקו – "סטופ כדור הארץ!". העולם כולו נכנס להסגר ויצא רק כדי לקבל עוד מנה ועוד מנה משיקוי הפלא. כך – ולמרות קיומה של אוכלוסיה זניחה ומטופשת שלא נטלה את השיקוי – ניצל המין האנושי מהכחדה, באופן יעיל ובטוח. לפחות עד הפעם הבאה.

למיתוס המרכזי הזה נוספו שפע כתבים חיצוניים בעיתונים, באתרי אינטרנט ובטלוויזיה. טבלאות עם נתונים מונפצים, תחזיות קודרות שמדלגות בקלילות מעל לגופותיהן של התחזיות הקודמות, סיפורי אימה על אמהות בפרדס חנה, הוראות הישרדות לתור בסופרמרקט ושפע מונחים חדשים שהופכים את כל העניין להרבה יותר "מדעי": "שיטוח העקומה", "חולים אסימפטומטיים", "אקספוננציאלי", "אפס הדבקה".

כל חריגה מכתבי הקודש היתה אסורה באיסור חמור. אני יודע את זה לא רק בגלל מבחן התוצאה. זו היתה התקופה שבה לראשונה בחיי אמצעי תקשורת סירבו לקבל ממני מאמרים. בערך חודשיים אחרי פרוץ המהומה כתבתי טקסט בשם "לאהוב את החיים זה פחד מוות". אף מילה על המחלה עצמה, רק על כך שבני אדם תמיד נדרשו לשאלה שהתחדדה עכשיו פי כמה: מה מניע אותי יותר, הפחד מהמוות או אהבת החיים? בעיתון של המדינה המאמר הזה נבלם אצל העורך, והמסר שהועבר אליי, מילה במילה, היה "כרגע אנחנו לא מעוניינים בטקסטים מרגיעים".

רוב אזרחי המדינה (והעולם) נחשפו מדי יום לכתבי הקודש רושפי-האש ומקפיאי-הדם של המדת, ורק להם. זאת למעשה הסיבה המקורית שהקמנו את בראשית, כדי שיהיה לפחות מקור מידע ודעה אחד שלא מחויב לנרטיב שמוכתב מלמעלה.

6. ביטול השכל הישר

כל דת מכילה, ולא במקרה, אירועים שהם מעל ומעבר למה שאנחנו מחשיבים הגיוני. בתולה שיולדת ילד שהולך על המים, תיבת נוח, חציית ים סוף, מוחמד מחלק את הירח לשני חצאים. דת דורשת שתוותר על השכל הישר ותאמין פשוט כי אומרים לך להאמין. נעשה ונשמע.

וכך תקופת הקורונה היתה גדושה באלמנטים נטולי כל הגיון: כשעומדים במסעדה חייבים מסכה, כשמתיישבים מותר להוריד; פקחים מודדים לך חום בכניסה לחנויות עם תוצאות היפותרמיות כגון 35.5 (מדי החום כוונו כלפי מטה כדי לא לאבד לקוחות? הטרלה מכוונת?); החלפת לחיצת-היד במפגש מרפקים (כי חיידקי הקורונה לא יודעים לטפס מכף היד ועד למרפק); מבצעי הזרקות לילדים למרות שעבורם אין שום סיכון בקורונה; ושפע אבסורדים נפלאים כמו זה שהיה לי בשיחה עם גיא לרר מ"הצינור" כששאלתי אותו איך זה שלפי הטבלאות הסטטיסטיות של משרד הבריאות, מחלת השפעת נעלמה לחלוטין מישראל בתקופת הקורונה. "זה בגלל המסכות", הוא השיב בביטחון. אז מה, שאלתי, הווירוס של הקורונה יותר קטן מזה של השפעת ולכן רק הוא המשיך להדביק?

אבל מאמיני המדת לא צריכים לפתור קושיות, יש תשובה מוכנה: "כל המומחים אומרים". במופלא ממך אל תדרוש. ואם המומחים אמרו שכשאני מעשן סיגריה אין סכנת הדבקה או הידבקות אבל מייד אחרי השאכטה האחרונה הסכנה חוזרת וחייבים לעטות מסכה, מי אני הקטן או אתה החוצפן שנפקפק בזה.

מרכיבים חסרי היגיון שכאלה הם לא קלקול, הם חלק מהמנגנון שמאפשר את הפקעת המחשבה החופשית והשכל הישר מהציבור. מרגע שהרגלת אותו לא לסמוך על שיקול דעתו, הוא פלסטלינה בידיך.

7. העלאת קורבנות וזבח

מעקידת יצחק ועד צליבת ישו, דתות תמיד דרשו מנתיניהן הקרבת קורבן והעלאת זבח. כי אמונה זה רק בלב, אבל דת נקנית בדם. בתקופת הקורונה נדרשנו על ידי המדת להקריב כמעט הכל: את החופש שלנו, העבודה שלנו, הביטחון הכלכלי שלנו, הקשר עם המשפחה, הופעות תרבות ובילוי פנאי, חופש הביטוי וחופש התנועה, ובדיעבד ולא במפתיע נדרשנו גם להקרבה האולטימטיבית – חיינו וחיי ילדינו. מצמרר להיזכר בפוסטים שהעלו כל מיני סלבים עם ילדיהם שזה עתה חוסנו. בינתיים התרגלנו כבר לקרוא בכל יום על אדם צעיר שלפתע צנח אל מותו, וכל אחד ואחת מאיתנו מכירים מישהו שנפגע קשות מתופעות הלוואי של הניסוי.

הקורבן נדרש כי הוא מעין סף שאין ממנו חזרה. מאוד קשה להודות שהדבר שלמענו הקרבנו כל כך הרבה היה בעצם בלוף. לכן נמשיך להיאחז בכל כוחנו בשולי החלוקים הלבנים של המדת ונאטום ביתר כוח את חושינו בפני מה שעלול לרסק את האדמה שעליה התרגלנו לעמוד.

8. משגיחי כשרות

ככל שיהיו משאביה אדירים, דת לא יכולה להתנהל בלי השגחה "מלמטה". דת ראויה לשמה הופכת את מאמיניה לשומרים ומשגיחים מטעם עצמם (כל מי שיבלה כמה ימים בבני בברק או מאה שערים יגלה זאת במהרה). המדת לא מצאה כל קושי באיסוף מפקחים מטעם עצמם, ובאותה תקופה כל יום בחיי היה גדוש בקריאות נזעמות כלפיי ("שים מסכה!"), דרך איומים וקללות ועד קצב אחד שרדף אחרי עם סכין בשר בסופרמרקט. כמעט בכל מקום עבודה מונו "נאמני קורונה", והוקם גם קו חם להלשנות על מפירי ההוראות. אפשר היה לחשוב שמרגע שאנשים יתחסנו הם יאבדו עניין במה שעשה שכנם, הרי התחסנתם, כבר אין סכנה שתידבקו, לא? אבל המדת לא מסתפקת בציות, נתיניה צריכים כל העת להשגיח ולוודא שכולם מסביב מצייתים גם הם.

9. הפחדה

אמונה יכולה להיות כולה פיות וחדי קרן, אבל דת חייבת להכיל בתוכה פחד גדול, על-אנושי, כי עם כל הכבוד לגזר לא מגיעים רחוק בלי מקל. הדתות הישנות הפחידו את מאמיניהן (או את מי שחטאו בחוסר אמונה מספקת) באש גיהינום. המדת הפחידה אותנו ללא הרף: קץ האנושות, תחזיות אפוקליפטיות, ילדים כסכנה לסבא וסבתא, צילומים של אנשים שצונחים כביכול למוות מקורונה באמצע הרחוב בסין, קברים המוניים באיטליה ושאר פייקים שלא היו עוברים אלמלא שרתו את טובתה העליונה של המדת. הטלוויזיה התמלאה טבלאות שמוכיחות חד-משמעית שהלך עלינו ומומחים שהסבירו למה אבוד לנו (עד שהגיע שיקוי הפלא, ואז הפחידו אותנו שמי שלא ייטול אותו יהרוג את כולנו ובמקרה כזה הלך עלינו ואבוד לנו).

כבני אדם מודרניים איבדנו מזמן קשר עם האינסטינקטים הראשוניים שלנו, ובכל מה שקשור לפחד אנחנו מנוהלים הרבה יותר על ידי המדיה וקולות חיצוניים מאשר התרחשויות ממשיות בסביבתנו הקרובה. וכשמדובר בפחד מוות מהסוג (השקרי והנבזי) שהוצג לנו בקורונה, רבים מאיתנו נסוגו למצב הישרדות, כזה שבו רק מוח הלטאה הקדום פעיל ונושרות כל קליפות ההגיון, הידע או החמלה. פחד הוא דלק הכרחי להנעת גלגליה של כל דת, ותקופת הקורונה היתה באר נפט אינסופית של חומר בעירה.

10 שליטה בהמונים

זה המדד האולטימטיבי להצלחתה של דת בראי ההיסטוריה: בכמה (מיליוני) אנשים היא שלטה ולאורך כמה זמן? בסעיף הזה המדת מאיימת לגמד את כל הישגי הנצרות שהחזיקה עד היום בכתר. מכאן נבעה המהירות המבהילה שבה מינפו את הווירוס לשורה של צעדי שליטה חסרי תקדים: נעילת שדות תעופה ונמלים בכל העולם, סגרים, מעקבים אלקטרוניים, צנזורה, תקציבי תעמולה חסרי תקדים, מעצרים, חוקי חירום, בידודים, אזיקונים, "מלוניות", קנסות, שיתוק מערכות נבחרות (בתי משפט, בתי ספר, תרבות ופנאי ובאופן אירוני גם מערכת הבריאות, שגויסה כולה למלחמת הקודש בקורונה), "דרכוני חיסונים", מחסומים בכבישים ועוד ועוד כיד ההדחקה הטובה עלינו.

אם עדיין נחוצה ראייה לכך שמראש המטרה כאן לא היתה בריאות כי אם שליטה, הרי היא לפנינו: "תקנות החירום לקורונה" שאושרו בשיא ההיסטריה לתקופה מוגבלת של חודשים ספורים, חודשו מאז שוב ושוב, על ידי שלוש ממשלות שונות, הרבה אחרי שהפסיקו להתעסק בקורונה. גם היום אזרחי ישראל כפופים לתקנות החירום הדיקטטוריות של חוק הקורונה שמתירות לשוטרים (וזה רק אחד משפע ממתקיה), לערוך חיפושים בבתי אזרחים ללא שום צו או חשד סביר לפשע.

דת לא מוותרת מרצונה על כוח ושליטה, רק שואפת לצבור עוד ועוד. כן, אקספוננציונלית. לכן ארגון הבריאות העולמי ניסה (ונכשל בינתיים) לקבוע באמנה העולמית החדשה שבמקרה של מגפה הוא זוכה לריבונות שמתעלה על זו של הממשלות. לא במקרה "דרכון הבריאות הדיגיטלי העולמי" עדיין מקודם באגרסיביות על ידי הארגונים הגלובליים (ה-WHO, הפורום הכלכלי העולמי והאו"ם, שאוכלים כולם מאותו קייטרינג יוקרתי), לא במקרה מנסים עלינו כמעט מדי שבוע איזו תבהלה בריאותית חדשה ומחכים לראות מה יתפוס (אני כרגע שם את הכסף שלי על שפעת העופות, שאם תנוהל נכון תאפשר שליטה חסרת תקדים במקורות המזון העולמיים), לא במקרה תנופת המעקבים הדיגיטליים שהוצדקה פעם "למען בריאות הציבור" ממשיכה לצבור תאוצה והופכת את המרחב המשותף לזירה דיגיטלית מנוטרת, עד השיהוק האחרון.

עוד סימפטום ברור לדת רקובה ומושחתת (וכל הדתות טבען להישחת ולהרקיב) הוא הצפצוף המוחלט של כוהניה על המצוות שהמאמינים חייבים לקיים באדיקות. כדי לא לבאס לא אביא כאן דוגמאות מהעולם היהודי, רק אציין את האונס ההמוני שהתרחש ומתרחש על ידי כמרים או את "המועצה הרוחנית העליונה" של איראן. בימי הקורונה ראינו את ראשי השלטון ומערכות הבריאות משתינים עלינו טו-טו-טו מהמקפצה בלי מסכות או ריחוק חברתי, חוגגים עם כל המשפחה בפסח בזמן שפשוטי העם בבידוד, ואפילו שמענו את ההקלטה של ניצן הורוביץ אומר בקול מדושן עונג לשרון אלרעי פרייס שלתו הירוק אין שום משמעות בריאותית, הוא רק נועד "לחנך את הציבור".

גם למדת, כמו לי, אין עניין מיוחד דווקא בווירוס הקוביד-19, הוא היה רק אמצעי. המדת יכולה להמשיך להתקדם במרץ כשהיא רוכבת על כל אחד מהערוצים שנתפסים בחברה המודרנית המתקדמת כנשגבים, ולרתום אותם למסע צלב גלובלי. אבל מה שאיפשר לה לצבור את כל הכוח הזה הוא גם מה שיביא יום אחד לדעיכתה (האופטימים שבינינו כבר רואים סימנים ראשונים לירידת כוחה): היא לא באמת סופרת את הגורם האנושי, היא לא יודעת לכלול באלגוריתמים שלה את היוצאים מן הכלל, הכבשים השחורות, הפיראטים התודעתיים. אין להם תקציבים ואמצעים דומים, אבל גם קיומו של קומץ כזה מספיק כדי לערער את האמון הקולקטיבי בקיומה של אמת אחת, מוחלטת וקדושה.