החיים הם חומר טוב

היו זמנים, כך אני זוכר מספרים שקראתי בילדותי, שבהם בני אדם עניינו בני אדם. אולי יותר מדוייק מזה, האדם סיקרן את האדם, וכך גם העולם. אם היה דחף אנושי מובהק, איזו תנועה פנימית או תרבותית, היא הייתה רצון לגלות דברים חדשים ומקומות חדשים ותחושות חדשות, ולהתמזג איתם על ידי אינטראקציה עמוקה ומשמעותית. תשוקה ספרותית, אינטלקטואלית, מינית, מדעית, רומנטית: העולם מדהים שם בחוץ, הגוף האנושי מדהים, המחשבות של בני אדם מדהימות, מה שאפשר לראות בעיניים ולשמוע באוזניים, ולהריח בנחיריים – זה מופת, זה אדיר, זו הבטחה שאין לה קץ. למילה "הרפתקה" הייתה משמעות, ובני אדם יצאו למסעות שמהם לא היו בטוחים כיצד יחזרו.

בזיכרון הקולקטיבי, ייתכן שהתחושה המשכרת שמעניקים החיים (כשאנחנו מרשים לעצמנו לחוות אותם או להסתכן בחווייתם) הגיעה להתפוצצות תרבותית בכחנלית בסיקסטיז עם מוזיקה וקולנוע, סמים ומין חופשי בוהקים כזיקוקים. אלה היו שנים של ביטחון כלכלי יוצא דופן במערב, שבצידו הבטחה לאוניברסליות, לקרבה בין בני אדם שהיא מעבר לבסיס לאומי או דתי. זו הייתה הבטחה שרוממה את הרוח באירופה כמו בניו יורק וגם בארצות הגוש הקומוניסטי שהנהיגו משטרים מאיימים – אבל בכל אופן ציירו תמונה של אדם עולמי. אדם גדול, חדשני, משוחרר להיות עצמו.

אל תשפטו אותי על רמת הדיוק בפרטים של הדיוקן ההיסטורי שאני מצייר כאן: די בכך שתכירו בהתרגשות יוצאת הדופן, זו שלא חזרה מאז, שעוררו הקולנוע והמוזיקה החדשניים של הפיפטיז והסיקסטיז. זה לא שלא היה צל מפחיד: מלחמת וייטנאם ניטשה ברצחנות מחרידה וישראל ומדינות ערב נלחמו שוב ושוב, והכיבוש התחיל, אבל הבטחה הייתה. חלקית, מנופחת בחלקה, כזו שמגזימים בכוחה בדיעבד – אבל הייתה. ומאז, במשך עשרות שנים, אולי חוץ מרגע קטן של אופטימיות עולמית כשחומת ברלין נפלה, כמעט ולא הסתכלנו אל העתיד, או אל ההווה, בהתרגשות ובשמחה. המבט של בני אדם הולך ונעשה קודר. האינטרנט לא הוסיף שמחה לחיינו, ומהפיכת המידע הזמין בלי קץ והבידור הניתך ללא הפוגה לא גרמו לנו להרגיש שאנחנו יודעים יותר על העולם, או מבודרים יותר באופן כללי. 

תחושת הביטחון הבסיסי ויצר ההרפתקנות של דור ההורים שלנו, הסבים והסבתות של דור הצעירים הנוכחי, התחלפו בחרדה וברצינות מוגזמת. הפתיחות ורוחב האופקים הומרו ביצרי צייתנות וקונפורמיזם בלתי נסבלים, אפילו כשהם באים בשם אידיאולוגיות מהפכניות ומשחררות כביכול, כמו מהפיכת המגדר והמין (לא המין שעושים, חלילה, אלא המין שמנתחים). 

אולי יש כאן תנועת מטוטלת היסטורית רגילה לגמרי: דור אחד של ביטחון, דור אחד של התערערות. אני לא משוכנע בזה. לדעתי, אם מקשיבים לדופק של העולם (ולכולנו יש סטטוסקופ שבאמצעותו נוכל לעשות את זה, הוא נקרא שקט ותשומת לב) אפשר לחשוד, במידה לא בלתי מבוססת של צדק, שמה שמדכא ומדכדך אותנו הוא התחושה שהחיים שלנו נעשים יותר ויותר צפויים, מפוקחים ומנוהלים. 

מהפיכת המחשוב, במקום שתשחרר אותנו, כמו שנדמה הייתה שתעשה בתחילת שנות האלפיים, הפכה לכלא: אלגוריתמים בידי מהנדסים חסרי רחמים ורגשות תוקעים אותנו בלופים אינסופיים של מחשבה ורגש, וחושפים אותנו ואת הזולת בצורה קבועה, בפוזות קבועות, בטון קבוע. 

הכיסוי התקשורתי, במקום שיעמיק ויחדד את הפרספקטיבות שלנו, ויתרום כך להגברת ההומניזם הבסיסי שלנו, הפך למקור חרדה נורא, והוא פורט עוד ועוד על מיתרי הפחד והזעזוע שלנו. במקום להעשיר אותנו ולעשות את השיפוט שלנו חכם יותר, אנחנו מוחלשים ונדרשים להתגייס ולנוע על לוח שח־מט בדיוני מכאן לשם ומשם לכאן, גייסות חסרי בחירה ממשית בשדה מערכה נצחי ומייאש. 

המדינות, מקור הכוח והגאווה של הדורות הקודמים, במקום שישתמשו בכוחן הגובר כדי להעניק לבני האדם יותר חירות ויותר אפשרויות, הפכו והופכות גם הן לבתי כלא: הן מנהלות את ההתנהגות והמחשבה שלנו ברמת המיקרו והמאקרו בכל פרט ובכל רגע בחיינו, עם תרשימי זרימה ודוחות אקסל ותמריצים ועונשים.

הכל נחווה ומבוטא תחת עננה כבדה ומצמיתה של שליטה: ברשת, בטלוויזיה, בנאומים, בשיחות רשמיות ורשמיות למחצה ואפילו במחשבות שלנו: במקום חגיגה של שחרור, העידן האובר־מודרני הפך לאורגיית עיוועים של צנזורה, כזו שכולם, ללא יוצא מן הכלל, מרגישים בה מאויימים מצד אחד וסכורי פה מצד שני. אם אלה לא חיי טינופת וגועל אני לא יודע מה פירוש המונחים האלה. 

הטריק הנבזי הוא שכולנו יודעים שזה קורה ומרגישים שזה קורה: כולנו, באמת כולנו, שותפים לתחושה שבחיינו יש הרבה פחות טעם מכיוון שיש בהם הרבה פחות בחירה, ספונטניות, העזה והרפתקה. כולנו יודעים ומרגישים את זה, וכולנו חושבים שאין לדבר הזה ברירה אלא להמשיך ולהתעצם. 

אם יורשה לי להיות עם מעט פאתוס בשלב זה, אז אנסח זאת כך: גורל העולם לא תלוי בכך שנסכים שאנחנו חווים את התחושה המשותפת הזו. גורל העולם תלוי בזה שנבין שהדבר הזה אינו חד כיווני, אינו מתחייב, אינו, בקיצור, הגורל. כי אין גורל. יש רק מה שאנחנו עושים. 

התנועה התרבותית שמגבירה ללא הרף את הלחץ הצנזוריאלי, את השיטור, הניהול והפיקוח, שהגיעו לשיא מחריד במופרכותו בזמן הקורונה, אינה מתרחשת מעצמה. היא לא התפתחות בלתי נמנעת של כושר המחשוב. אלה סיפורים שמספרים לנו לפני השינה הגדולה, כדי שנלך כצאן לטבח למקום שבו אין לנו שליטה על כלום, ואין לנו בחירה בכלום, והחיים שלנו מנוהלים לחלוטין, מהולדת עד מוות, על ידי כמה טכנוקרטים עם כמה מצלמות וכמה מסדי נתונים. 

הכל פוליטי בעולם, אין צורך לומר. ולתיאוריה הפושה כנגע של "יותר שליטה ריכוזית – יותר טוב (ויותר בלתי נמנע)" יש אספקט פוליטי ומעמדי מובהק: היא מאפשרת למיעוט אנושי קטן, פריבילגי, עם גישה מוגזמת להון ולכוח מחשוב וריגול, לשלוט בבני אדם ללא מיצרים וללא עוררין. אני יכול להתווכח עם ימנים ועם סוציאליסטים ועם קפיטליסטים והכל בסדר, אבל אף אחד מאיתנו לא יכול להתווכח עם מכונה שיש לה הכוח להכתיב ולקבוע כל פרט בחיינו. ולשם, אם לא נתעורר, אנחנו הולכים. 

ואנחנו הולכים לשם, אני חוזר ומזכיר, לא כי אין לנו ברירה. לא כי ככה כתוב סיפורה של האנושות. אנחנו הולכים לשם כי ככה נוח לממסדים פוליטיים מסויימים, שמהפיכת המחשוב ויכולת התמרון והשליטה בבני אדם שהעניקה להם גרמה להם לשחרר כל רסן במסעם המשוגע להפוך לאלוהים עלי אדמות: לשליטים כל יכולים של המין האנושי, באמצעות האינטרנט והחיבור הכל־נוכח שלו לכל פרט ואספקט בחיינו: המצלמה והמיקרופון של הנייד, חשבון הבנק, המאגר הביומטרי, התיק הרפואי, מצלמות המעקב ברחובות, כל פרט היסטורי מתועד בחיינו. וזה עוד לפני בואו לעולם של הדור שכל מהלך חייו יצולם ויוקלט מבפנים ומבחוץ, ויועלה לענן, וינותח על ידי מחשבי על, ושייעשה בו שימוש לצרכי המשטר לתמרן את התינוקות שעוד לא נולדו, שלהם, כנראה, כבר לא תהיה מחשבה שאפילו התחילה כשלהם. הכל יהיה פסקול מאורגן על ידי הממשלה, בשילוב פרסומות לעסקים נבחרים. כולל בזמן החלימה. זה יהיה לכולם, ואף אחד לא יחשוב שזה יוצא דופן. 

על האליטה המצומצמת שרואה פיתוי נרקוטי בגישה מטורפת כזו לכוח אני לא רוצה להרחיב את הדיבור. מדובר בפושעים ומטורפים שחייבים להעיף אותם לכל הרוחות. אבל על מי שחווים את החיים המצומצמים האלה בלי להרגיש התנגדות עזה, עוד מוקדם לוותר. ולהם אני רוצה להגיד, וצריך להגיד: החיים זה לא מה שאתה עושה כשאתה בשליטה, אלא מה שאתה מרגיש כשאתה לא. מה שקורה כשמאפשרים לו לקרות, בלי לכרות שלושה רבעים ממנו מראש כי תרחיש מסויים מפחיד אותנו יותר מדי. 

החיים הם בחוץ. במרחב הלא ידוע, הלא מנוסח, הלא מרוטש, זה שלא עבר ניתוח אף ולייזר והשתלה כזו וכזו וכזו. זה שלא מכניס את הבטן, לא מפחד לומר את מה שהוא חושב, ושיצעקו עליו שהוא מדבר שטויות. בדור הזה, שבו קיבלנו כל כך הרבה אפשרויות שדורות קודמים בקושי העזו לחלום עליהן, הטעות הנוראית והפטאלית ביותר שנוכל לעשות היא לתת הכל תמורת אשליית שליטה שלא תעניק לנו שום דבר מלבד עוד ועוד חרדה, ועוד ועוד נוגדי חרדה. 

החיים הם בחוץ, הם בלתי נשלטים, אי אפשר לנהל אותם, והם נהדרים ומושלמים, ומוסריים, ומתוקים, וקוסמים, בלי אלגוריתם, בלי אזמל מנתחים, בלי תסריט. זה הזמן למהפיכת נגד לדיקטטורת ההון והקוד, מצלמות האבטחה ומסעות ההכפשה המתוזמרים. עכשיו, ממש עכשיו, הזמן למרד של האנושי.