באמפרים

לפני כמה ימים קראתי ראיון עם המנכ"ל של ערוץ הסטרימינג "אמזון פריים", ובתשובה לשאלה על המתחרים הוא אמר "התחרות שלנו היא לא מול נטפליקס או ערוצי סטרימינג אחרים – רק מול שעות השינה של הצופה".

כבר שנים שהרייטינג של ערוצי השידור המסורתיים בצניחה חופשית (מעניין למה), ובשעה שכתבנו לענייני שקר כלשהו מדברר את דף המסרים של בעלי המניות, כולם צופים בכלל בעונה הרביעית של "דברים מוזרים" בנטפליקס. השנתיים הקובידיות שחלפו הקצינו את התופעה, ומאות מיליוני אנשים ברחבי הפלנטה עקבו אחרי חבורת תמהונים באמריקה שגידלו טיגריסים. כי אם ממילא כל מה שהמסך מביא הוא סיפורים מהונדסים ומבוימים, לפחות תביאו לנו סיפור טוב וצילום ברמה.

וכאן, נכבדי ונחמדותי, יש לנו בעיה. הצורך לייצר עוד ועוד סדרות שייבלעו בבינג' של לילה ללא שינה הפך את העסק למפעל. כל פרק מכיל יותר פיתולים מהכביש לים-המלח, ותמיד יסתיים בסצינת וואט-דה-פאק שתחייב אותך לגלגל עוד שאכטה ולהישאר ער לפרק הבא.

והייתי יכול אולי להתמסר לנסיעה הזאת, אלמלא הבאמפים, או בעברית פסי-האטה. כמעט בכל פרק יש איזה רגע כזה שאני לא יכול יותר להשהות את השיפוט, לא יכול עוד לקבל את זה שהתסריטאים בונים על ההנחה שהמוח שלי כבר מזמן מטוגן. אני מדבר על קלישאות נצחיות, חסרות כל הגיון או חיבור למציאות שאפשר היה בקלות להימנע מהן לו מישהו היה מתייחס לצופה כאל יצור חצי-תבוני.

אז רגע לפני שאני צופה בפרק 8 של הסדרה המופתית שאין בה קלישאה אחת, "סמוך על סול", הנה מצעד הקלישאות הגדול של סדרות הטלוויזיה (שמופיעות כמובן גם בסרטים):

1. הקבר

בכל סרט או סדרה שלישית מגיע הרגע שצריך לחפור קבר כדי להסתיר איזו גופה. עד כאן סבבה, קרה לכולנו. הגיבור/ה אוחז/ת בטוריה כאחרון הפלאחים, ותוך שעה קלה משתרע לו בור מלבני מושלם באורך שני מטר על מטר, עומק שני מטר, פינות ישרות בתשעים מעלות. עכשיו אני דווקא די מנוסה בחפירת בורות, אמנם em, פחות לצורך גופות ויותר בענייני גינה, אבל אני רוצה להגיד לכם שזה קשה לאללה, גם כשמדובר בבור מצ'וקמק בקוטר 40 ס"מ. יש אבנים, יש שורשים של עצים, והאדמה עצמה קשה כמו בטון. הדרך היחידה שמצאתי יעילה היא לחפור קצת, להציף במים, להמתין שייספגו, לחזור חלילה; ואם – שוב חלילה – נתקלתי בשורש עתיק של עץ או בסלע גדול – אין ברירה אלא להתחיל בור חדש.
אז אני חייב להזהיר אתכם, כשירות מינימליי לציבור: אל תתפתו להרוג מישהו לפני ששכרתם טרקטור לחפירה.
(ועוד תהייה: רק לי אין את חפירה בבגאז'?

2. הדימום באף

מתישהו מישהו החליט שדימום מהאף הוא המקבילה להופעתו של מלאך המוות. הרגע הזה שבו חבריו של הגיבור פתאום בוהים בו במבט קפוא, וברגע הראשון הוא לא מבין מה הקטע, ואז הוא נוגע בשפה העליונה ומגלה שם טיפת דם שדלפה מהאף, והמוזיקה מבשרת רעות חולות, ולכולנו ברור שזה סימן לאחד משני דברים, תלוי בז'אנר: או שהגיבור עומד למות ממחלה קשה, או שממש ברגע זה השתלט על נשמתו שד מרושע.

3. המזוודות

גם זה קורה אינספור פעמים–הגיבורה הנואשת מחליטה לדחוס את כל חייה לשתי מזוודות ולנוס על חייה. עזבו את זה שראיתי כמה זמן לוקח לאישה ממוצעת לארוז לנסיעה של יום, שלא לדבר על כל החיים. מילא. אבל אז היא מסתלקת עם שתי המזוודות בצעד נמרץ והחלטי, והן כמעט מתעופפות באוויר. למה? כי הן ריקות. אף אחד לא טרח למלא אותן במשהו, וגם לעין הכי מסטולה ברור שאין בהן כלום. זה כנראה איזה סעיף בחוזה של איגוד השחקנים, יש להם פטור מלסחוב דברים כבדים.

4. הסקס

טוב, פה אני כבר באמת עצבני. כי מילא לעודד אנשים להרוג במחשבה שיהיה כל-כך קל לחפור קבר; כמה זה כבר מזיק. אבל סצנת-המין הממוצעת גורמת נזק עמוק ומתמשך למין האנושי כולו. וככה היא נראית: הגיבור והגיבורה מתחילים להתנשק. באמצע הנשיקה השנייה הם כבר פושטים חולצות, כי הרי נשיקה היא פשוט הכפתור הראשון בחולצה. ואז–אם מצמצת החמצת–הגבר פשוט חודר לתוכה, כנגד הקיר, מפמפם ארבע-חמש פעמים גג, ושניהם צונחים אפיים ארצה, מתנשפים, מסופקים ומאושרים. שניהם גמרו. כי ברור שכל אישה רטובה ומוכנה בכל רגע ומגיעה לאורגזמות אלוהיות מזה שמישהו חדר לתוכה שלושים שניות אחרי שנישק אותה. אנא, אל תנסו את זה בבית.

5. התמונה

הסוכן השתול יושב עם המפעיל שלו באוטו. המפעיל שולף מתיקו צילומים של היעד למעקב.
אישה נפגשת עם הבלש הפרטי ששכרה כדי לעקוב אחרי בעלה – הוא מוציא מהמגירה צילומים של בעלה עם המאהב הסודי שלו (סתם, מה פתאום. זו תמיד תהיה איזו פתיינית עסיסית).

מתבגר עם לב שבור יושב בחדר ומנשק תצלום של הנערה שעזבה אותו על רקע מוזיקה נוגה.
מה משותף לכל אלה? התצלום כמובן. בדרך כלל בגודל A3.

אז אני רק שאלה – מתי מישהו פה הדפיס לאחרונה צילום? ועוד על A3? זוכרות בכלל איך עושים את זה? למה המפעיל לא מראה לסוכן תמונות בסלולרי? למה הבלש לא שולח ללקוחה שלו את התמונות במייל או בווטסאפ או אם הוא רוצה רזולוציה ממש גבוהה אז בדרופבוקס? ולמה ואיך הדפיס הנער את תמונת אהובתו, להוציא את העובדה שזה נראה יותר פוטוגני מלנשק את הטלפון שלך? כנראה יש לו קונקשן לבית הדפוס שעובד עם נטפליקס.

6. הירח

לילה. חוץ. המצלמה מרחפת מעל לגיבורים אל השמיים, ובין העננים מתגלה הירח.
מלא.
הוא תמיד תמיד מלא. אין ירח אחר. כל סצנות הלילה, בדיוק של חגים עבריים, נופלות בול על הירח המלא. והכי גדול זה בסדרות שהעלילה שלהן מתחוללת לאורך שבועיים או שלושה, ועדיין: בכל פעם שיופיע הירח, הוא יהיה מלא.

7. הקניות

אם הגיבור/ה שלנו החליט/ה להזמין את מושא אהבתה/ו לארוחה ביתית, מה יבצבץ תמיד מסל הקניות שלה?
באגט, בקבוק יין וסלרי. למה סלרי? כמה אנשים כבר מבשלים עם סלרי? בגלל זה סלרי: אמנם מדובר באחד הירקות הכי אקראיים בפלנטה, אבל הוא מבצבץ נהדר.
רק חבל שאחרי כל סצנה כזאת כנראה משליכים את הבאגט, הכרפס והבקבוק (לא חשבתם שטרחו למלא בו יין אמיתי) במקום לדחוף אותם אחר-כך לסצינת המזוודות, שייראו קצת יותר מלאות.

8. הבישול

הגיבורה (צר לי. אמנם כבר מראים יותר טוסיקים של בנים מאשר של בנות, אבל בענייני מטבח נשארנו במאה הקודמת, ועדיין יש שם רוב נשי מובהק) מבשלת את ארוחת הפיתוי המדוברת מהסעיף הקודם. יש לה קרש חיתוך. מה היא חותכת?
לא, לא סלרי, הסלרי כזכור כבר מימש את עצמו.
גזר. היא חותכת גזר לגלגלים עבים.
כמה תבשילים אתם מכירים שדורשים גלגלים עבים של גזר חוץ ממרק ירקות פולני? למה גזר? האם מועצת מגדלי הגזר עברה לפרסום גרילה? כנראה שלא. פשוט בשביל לחתוך ככה גזר לא צריך לדעת לבשל בשיט. ועובי הפרוסות מבטיח סיכון נמוך יחסית שתגזמי לעצמך אצבע. וגזר זה כתום ופוטוגני. ולא חשוב שאחר כך בארוחה לא נראה זכר לגזר.

9. הטלפון

הטלפון מצלצל. גיבורנו, נקרא לו כאן הנרי בראון, לא יענה כמונו ב"האלו" ובטח שלא ב"שלום" או "ערב טוב", אלא תמיד יגיד–"בראון". את זה בחיי שלא הבנתי. הרי מי שצלצל אליך יודע שאתה בראון, לא?
ובניגוד לשיחות שלנו, שמסתיימות בלופים מתמשכים של "טוב, אז נדבר", "כן, בקרוב", "לגמרי בקרוב, וד"ש להנרי!", "תודה, ד"ש לברברה", "אני אמסור, היא גם מוסרת"–בסדרות פשוט מעיפים את הטלפון כשנגמר הטקסט הרלוונטי. בלי שום ביי ובלי עניינים.

10. הבירה

הגיבור נכנס לבר (כן, במקרה הזה זה תמיד יהיה זכר) ואומר לברמן רק מילה אחת:
בירה.
והברמן מוזג לו בירה. ובחיים לא שואל אותו–איזה בירה? בקבוק? חבית? הייניקן? באדווייזר? רוצה לטעום את בירת הבוטיק שלנו? לא. מה זה עניינו? אומרים לו בירה, הוא מוזג בירה.
באיזה עולם זה קורה?
ואותו דבר עם וויסקי. הגיבור כן יטרח להגיד "נקי", שלא חלילה יקלקלו לו את החוויה האנינה עם קרח. אבל ממש לא אכפת לו איזה וויסקי זה יהיה.

11. האוטו בלילה

לילה. חניון חשוך. הגיבור/ה שלנו נכנס/ת לאוטו,עומד/ת להניע–ופתאום דמות מרושעת ומפחידה מתנפלת מאחור, או מכוונת אקדח או משהו נחמד אחר שגורם לגיבור/ה שלנו להשתין במכנסיים.
מה לא קורה שם, ברגע שהגיבור/ה פתח/ה את דלת הרכב?
מה שכן קורה לכל אחד מאיתנו שיש לו אוטו שיוצר אחרי שנות השלושים: לא נדלקת באופן אוטומטי הנורה, שהיתה הורסת את כל ההפתעה.
ומה שמטריד במיוחד בקלישאה הזאת הוא שבניגוד לכל האחרות, שמדגימות עצלות הפקתית ברורה, כאן כדי לקיים את השטות הזאת צריך באופן אקטיבי לנתק באוטו המצולם את הנורה. זאת אומרת–מול העיניים של היוצרים מהבהבת האמת באור LCD, והם פשוט אומרים לטכנאי תנתק, לא מתאים.

12. שאר קלישאות מוטוריות

בסדרות יש לא מעט סצנות שמעורב בהן אוטו, וכמעט כולן לא דומות בכלום לחוויית הנסיעה שלנו.
דוגמה ראשונה: הגיבורה עוקבת אחרי רכב אחר. הרכב עוצר מתישהו. בהתאמה, הגיבורה עוצרת במרחק הנכון שממנו היא יכולה לצפות ולהמתין בלי להתגלות. ומה תמיד יש לה, ברגע הזה? מה שלנו בחיים לא יהיה: חנייה.
דוגמה שנייה: הפעם הגיבורה שלנו בלי אוטו. היא עוקבת אחרי מישהו ברגל. אבל הוא נכנס לאיזו מכונית ונוסע. מה עושה הגיבורה? מנפנפת בידה באוויר שמולה–ומייד עוצרת לה מונית צהובה (עם נהג עם מבטא). נסו את זה להנאתכם בכביש הקרוב לביתכם, מובטחת לכם שעה ארוכה ומועילה של חיזוק שרירי הכתף.

דוגמה שלישית: אוטו תמיד יתהפך בהילוך איטי. ואם הגיבור הצליח בדרך נס לזחול החוצה – בדיוק ברגע שהוא יתרחק מספיק, האוטו יתפוצץ ויעלה באש. האמת שמכוניות מתפוצצות ככה רק אם יש להן בגאז' מלא דינמיט, אבל זה פוטוגני כמעט כמו פרוסות עבות של גזר.

13. אלכוהול

בכל סדרה שלישית אחד הגיבורים הראשיים הוא אלכוהוליסט שנגמל. למרות הלחצים שכרוכים בהפיכתו לגיבור סדרה שכל פרק בה מכיל 325 טוויסטים, הוא עומד בכבוד בפיתויים שונים ומשונים. אבל אל תתנו לזה לבלבל אתכם, חוק תסריטאי עתיק אומר: אלכוהוליסט שכבש את יצרו במערכה הראשונה ישתכר כמו חזיר סובייטי במערכה השלישית.
אבל האהבה תציל אותו.

14. המקלחת הזוגית

אחד השקרים המתועבים של תעשיית הקולנע והטלוויזיה. אין סצנה יותר רומנטית, חושנית, אינטימית וסקסית מזו של הזוג שמתקלח יחד. למעשה כשאני חושב על זה, השקר הזה הולך אחורה עד ילדותי. היתה פרסומת ברדיו שנחרטה עמוק בליבי הרך ובגופי המתבגר. דמיינו מוזיקה כזאת קיטשית מתוקה של פסטיבל סאן-רמו, עם מילות הג'ינגל הבא:
"לה ולי,
LOVELY,
לה ולי,
הסבון לאוהבים להיות ביחד,
לה ולי".
כן כן, כבר בילדותי היתה טכנולוגיה מתקדמת: סבון שהוא גם לנשים וגם לגברים! ולמרות העידון היה ברור מה הג'ינגל הזה מעודד: מקלחות שבהן יש גבר ואישה, ערומים ככל הנראה, מסתבנים להם בסבבה בזמן שאני מחכה שיצמח לי כבר שפם.
אני חושד שכל התסריטאים של הקלישאה הזאת גדלו על אותה פרסומת. כי במציאות סצנת המקלחת נראית יותר ככה: האישה מתקלחת, אנחנו רואים את העירום המרומז שלה דרך הזכוכית הרטובה. בן זוגה האוהב מחליט להצטרף אליה. הוא נכנס ופולט צרחה: "זה רותח! תקררי קצת!" הוא מסובב מעט את הידית, ובתגובה מושא תשוקתו צועקת "יא חוצפן, גם נכנס לי למקלחת בזמן שאני עושה מפשעה וגם מקפיא לי את התחת. עוף מפה וחכה לתורך!"
התנאי היחיד שבו אני מוכן לקבל את סצנת המקלחת הוא כשמדובר בזוג הומואים או זוג לסביות. לה ולה, לו ולו.

15. אז אגמור בשיר מזמור

לפני פיזור, שיר.
הגיבורה, בדרך כלל שלא מרצונה, מוצאת את עצמה על במה, מול קהל, והיא צריכה לשיר. שוב, למי מאיתנו זה לא קרה.
היא קפואה כמו ארנבת מול פנסי מכונית. הקהל מחכה, המהומי ספק וביטול מתחילים להישמע. היא מתחילה לשיר. זה נשמע נורא. הקול שלה קטן, צרוד, בורח לה זיוף. הקהל מגחך.
אבל לקראת הבית השני, משהו מתחבר שם. הפסנתרן והלהקה זורמים איתה (עד עכשיו בקושי קלטנו שהם שם), והגיבורה ממריאה לפסגות נשגבות, ופתאום היא שרה כמו ליידי גאגא על סטרואידים והקהל רוקד, ומישהו מוחה דמעה.
המצלמה מרחפת מעל לקהל אל החלון. ירח מלא. מישהו חופר קבר.