מלחמות טריטוריה

שכנים טובים

בכל קיץ אני זוכה בתזכורת הזאת מחדש: אדם שגר במושב משול ללבנים הראשונים באמריקה, או ליהודים שהגיעו לפלשתינה אחרי השואה. כלומר, לא הגעתי לדף חלק. יש מי שגרו כאן לפניי. אני יכול לחבב אותם יותר או פחות, אבל הם כאן ואני כאן ועכשיו צריך למצוא סידור.

עם חלק מהנייטיבס אין לי בעיה כמובן, אפילו להיפך. ונתחיל מהמבורכים שבהם, בניסיון לשמור כאן על אווירה נעימה ושוחרת שלום:

• יונקי הדבש. מי הגאון שהמציא את החיה הזאת? (ומי הנודניק שהיה חייב עכשיו לסנן "זה לא יונקי דבש אלא צופיות?" שמעתי אותך!) בקיץ ההיביסקוס מפוצץ פרחים אדומים ענקיים, שלתוכם הציפורים המתוקות האלה נבלעות כמעט כליל, רק הזנב עוד מציץ החוצה ונדמה שאפשר לשמוע אותן לוגמות בעונג. כמו בכל ממלכת החי (להוציא את בני האדם), הזכרים מסחררים ביופיים והנקבות אפרפרות יותר. אבל כך או כך, כשהפיות הקסומות האלה חולפות לך מעל לראש, כנפיהן מנפנפות במהירות בלתי נתפסת של 80 תנועות בשניה וליבן הולם בקצב אסטרונומי של 1260 פעימות בשניה, מאוד קשה לך להישאר מוטרד משטויות כמו יוקר המחיה או הבחירות התקרבות.

עוד מיליון ציפורים. בערב, בשעת השקיעה, אני לא יכול לדבר בטלפון מהחצר מרוב המולה. זה מרגיש כאילו לפני שהן הולכות לישון הן חייבות לפרוק את כל האנרגיה שלהן בפטפוטים, שירה, ויכוחים ורכילויות. חלק מהן מוזיקליות להפליא, חלק מהן למרבה הצער רק חושבות שהן מוזיקליות להפליא (והייתי כותב כאן למי בדיוק אני מתכוון אבל שמעתי שעורבים הם יצורים נקמניים), וחלק מהן – תעזור לי האלה – הם טווסים מ@#**&*ים והבטחתי אווירה נעימה ושוחרת שלום אז לא נגיד עליהם עוד מילה.

קיפודים. המפגש איתם נדיר כי הם מגיעים רק בלילה, אבל זה כמעט כמו לפגוש חד- קרן. התנועה שלהם קצת מזכירה I–robot כזה של שאיבת אבק. כמעט לא רואים רגליים, רק כיפת קוצים עגלגלה שמשייטת לה על הקרקע ומתוכה מציץ אחד הפרצופים הכי מתוקים בפלנטה. וכמובן, עבור כל מי שקרא את שמוליקיפוד בילדותו זו משימה כמעט בלתי אפשרית להתאפק מלהכניס את היצורון מופת הזה לקופסת נעליים עם תותים ולישון איתו במיטה.

פרות משה רבנו. למה כל החרקים לא יכולים ללמוד מהן? זה לא רק העיצוב ההיפי והמגע המדגדג כשאחת כזו נוחתת עליך. לא כולם יודעים את זה, אבל הן גם ההדברה הביולוגית הכי טובה לגן הירק (או האדנית) שלכם, ומתחת לחזות הוולט–דיסנית מסתתרת טורפת כנימות רצחנית.

פעם כשחייתי בקליפורניה והיתה לי גינה הזמנתי בדואר 250 פמ"ריות כאלה. כן כן, אמריקה. הן הגיעו בתוך קופסה מקוררת ששומרת עליהן מנומנמות. כמה דקות אחרי פתיחת הקופסה הגינה שלי נראתה כמו הופעת פלמנקו סוערת, מאות כדוריות אדומות–שחורות הסתחררו מעל לצמחים, כיסו את העלים והפירות והעלימו את כל הכנימות עד האחרונה שבהן.

• פרפרים. אין לי מה להוסיף, חוץ מתובנה חשובה שאהובה בריטית אנגלייה חלקה איתי פעם: נכון באנגלית קוראים לזה Butterfly? נכון שזה השם הכי דבילי ולא מתאים? מה זאת אומרת – חמאה מעופפת? אין בזה שום הגיון. כל טמבל יודע שחמאה לא יכולה לעוף. אבל – היא טענה ומיד שוכנעתי – זה פשוט שיבוש של השם המקורי, מה שנקרא שיכול–אותיות. ה–B וה–F התחלפו. הנה כך: Flutterby. מרפרף ליד. תודה רבה.

דו–קיום בשלום

כל אלה, כאמור, הם שכנים מבורכים, ואין בינינו שום מתיחות או סכסוך. בגדול הם גם נשארים בחצר ולא פולשים לבית (אלא אם לכדתם אותם בקופסת נעליים עם תותים). לצידם יש את אלה שצריך להתרגל אליהם, ושבהחלט יכולים לעבור את סף הדלת.

• לטאות. עם השממיות הכי קל. בובה של חיה, נולדה לחיים של דו–קיום נינוח. בנוהל הן מתמקמות בדיוק איפה שאנחנו לא: על הקירות, קרוב לתקרה. שם הן מבלות להן בצ'יל עד שעובר איזה חרק, או כמו שהן קוראות לזה – טייק אוויי. בהודו, אגב, הן מגיעות למימדים הרבה יותר מרשימים והמיקום המועדף עליהן הוא בערך 30 סנטימטר מעל לראש שלך כשאתה ישן, אבל גם אז מדובר בזוחל עדין נפש וידידותי. וכשהן בגודל הזה, מתברר שהפעם השפה האנגלית קלעה בול עם השם – Gekco. בפעם הבאה שמזדמן לכם להיות בהודו, טלו בעדינות שממית אחת כזאת מהקיר הקרוב לראשכם; היא בדרך כלל לא תעשה סצינות ורק תתבונן בכם בשלווה בודהיסטית. עכשיו – לטפו לה את הבטן, מעלה–מטה קיצי–קיצי. ואם אתם יודעים ללטף כמו שצריך, חי נפשי וזנבי, אני מבטיח לכם שתשמעו אותה מוציאה קול, והוא נשמע בדיוק כך: "ג–קו! ג–קו!".

מדי פעם תזדמן לבית לטאה אחרת, והסיבה העיקרית לכך היא שהיא ברחה מהחתולים שלך. במקרה כזה אפשר ללכוד אותה ידנית או קופסנית, ולשחרר הרחק מטווח ציפורניהם של הטורפים הכי אכזריים שזכו להתכרבל עם בני אדם.

ומילה של אזהרה: יש לטאה שנראית לעין הבלתי מזויינת כמו נחש, כי הרגליים שלה כל כך קטנות שממש לא ברור לאיזו מטרה הדביקו אותן. אני מניח שזה היה בעיקר כדי לבדל אותן מנחשים אבל אובווייסלי זה לא עבד. בכל מקרה, חשוב לא להיבהל, זה רק קמטן, שהוא לטאה עם פגם בייצור. עובדה מעניינית, שיכולה להפחיד אנשים מסויימים יותר מהזיהוי כנחש: בעין יותר מזויינת תוכל להבחין שלקמטן הזכר יש שני בולבולים. כנראה בשביל זה חסכו על הרגליים.

• עכבישים. איתם כבר מזמן למדתי לחיות בשלום ובאהבה. בדומה לשממיות הם נוטים להתמקם באזורים שאני לא ממש דורך בהם, ואף הם צדים חרקים. כשהקורים שלהם מעניקים לבית לוק של חדר–בריחה גותי אני מנקה בזהירות במטאטא – ממילא קורים עבים כבר לא יעילים גם עבור העכביש, כי אפילו הזבוב הכי עיוור יכול להבחין בהם בזמן. אבל

מדי פעם חודר לבית עכביש שעיר, גדול ומאיים למראה, קרוב משפחה מקומי של הטרנטולה. למרות החזות הקריפית גם אלה יצורים ביישנים ונטולי זדון. אפשר לתת להם לטייל על הלשון שלנו כמו בילי אייליש, אבל מותר גם להניח מעליהם צנצנת, ואז להחליק נייר מתחת, להפוך, ולהגיש לאמא אדמה רחוק מהחתולים.

• עכברים. קודם כל שיעור חשוב: אין דבר כזה "יש לי עכבר בבית". או שאין לך עכבר, או שיש לך עכברים. עכברים זה כמו טיילים ישראלים אחרי צבא, הם תמיד באים בקבוצות. וכמו הטיילים הישראלים, ברגע שהם מוצאים מקום עם אוכל ודילר הם שוכחים מהטיול ומתנחלים. בניגוד לטיילים הישראלים (אני מקווה) העכברים גם אוהבים לחרבן בדיוק איפה שהם אוכלים. וזאת, למעשה, הסיבה היחידה שאני לא יכול לארח אותם באהבה כמו את השממיות והעכבישים. אם היתה דרך ללמד אותם לצאת החוצה לקקי – ביתי היה ביתם. יודעים מה? אפילו קופסת חול שהייתי מרוקן כמה פעמים בשבוע, סבבה. כי הם באמת מהברואים הכי מתוקים ומגניבים שיש. והם גם נורא נוגעים ללב. הם לא יודעים מה זה ללכת. רק לברוח בטיסה. בכל פעם שהעין שלי קולטת עכברון בתנועה, הוא במנוסה על החיים שלו. מכיוון שהאבולוציה עדיין לא הספיקה להתעדכן בטכנולוגיה של מרצפות חלקות, לא–פעם הופכת ריצת האמוק שלהם לגלישה אמנותית על הקרח, מה שרק מבהיל אותם יותר כמובן.

אבל ברגעים שהם לא בתנועה – נגיד כשאחד מהם מציץ מלמעלה מכריות הספה, בדיוק ביני לבין אהובתי, וממצמץ מול האור ולא קולט אותנו – פתאום הפרצופון הקטן הזה, העיניים הסקרניות, הלחיים העגלגלות, האף הוורוד והרוטט, האוזניים הזקופות – אתה מסתכל עליו ולא יכול שלא להתאהב.

ומצד ראשון, כאמור – קקי אול אובר דה פלייס. ולכן המדיניות עם העכברונים היא כמו בתוכנית להגנת עדים, רילוקיישן. יש לי מלכודת נהדרת, שרוול פלסטיק צבעוני שעובד על שיווי–משקל ונסגר בעדינות בכל פעם שעכבר נכנס. כדי שהעכבר יתפתה אתם צריכים לשכוח כל מה ששמעתם על גבינה – זאת הנדסת תודעה של עכברים, האמת היא שגבינה לא מזיזה להם. שימו לעומת זאת חתיכת נקניק, והם ינהרו פנימה כאילו יש סייל של זארה. יש לי בבית עכשיו חמולה של עכברים. בלילות הקודמים לכדתי שניים. את שניהם שיחררתי באותה נקודה בשדות, הרחק מהבית (טיפ ואל תשאלו איך למדתי: אם נקודת השחרור תהיה קרובה יותר מ–3 קילומטרים, הננס הגיבור יופיע אצלכם מחר בבית כאילו כלום ויחרבן לכם על החמאה). הלילה אינשאללה ייתפס מספר 3 בעזרת קצת סלאמי מובחר, והוא ישוחרר לצד חבריו לכנופייה, עד אחרון המוהיקנים. ואז, כשלא יהיו יותר עכברים גם לא יהיה יותר קקי. אבל בלב יהיה חור קטן עם אף ורוד רוטט ועיניים מבריקות.

• דבורים/צרעות/עקרבים/נדלים. המשותף לכל החיות הארסיות האלה, וזה הוכח מדעית, הוא שאין להן שום אג'נדה אנטישמית. הארס שלהן יקר להן והן לא מבזבזות אותו על שטויות. הארסיים הזוחלים ייתפסו בלי בעיה בשיטת הצנצנת והדף, למעופפים צריך פשוט לפתוח חלון. אבל אני לא יכול להבטיח שלא תתעוררו בוקר אחד בצרחה מקפיאת דם, ואז עוד אחת, כי מתברר שאתם לא יודעים לישון כפיות עם עקרב והתהפכתם עליו אז הוא התהפך עליכם בחזרה. אני יכול להבטיח לכם שמצד אחד זה נורא כואב אבל לא תמותו, ומצד שני באותו יום תפגשו את אהבת חייכם. בדוק.

מלחמה

ואז כמובן יש את היצורים שאין מצב לדו קיום ולא לשכנות טובה. הנה ארבעה מהם, בסדר עולה של תיעוב:

היתוש מחזיק כבר 500,000 שנה ברציפות בתואר היצור הכי מעצבן על כדור הארץ. לא רק שהוא עוקץ ומגרד ובארצות של מלריה גם גורם למוות. מילא, בקטנה. אבל כמו הערסים הקטנים האלה, הוא קודם כל מאיים עליך שעה, מזמזם מעל לראש שלך "חכה חכה איזה עקיצה אני יתקע לך! אוייויוי כמה דם אני ישתה ממך! אולי מהלחי? אולי מהצוואר? אולי מהלחי בטוסיק? עוד שנייה אני יעקוץ אותך, חכה חכה תראה מה זה!". מה שכן, פיתחתי שלוש שיטות מתקדמות לחיסול יתושים (אה, כן, על הדרך בנון–שלאנט לגמרי שיניתי את הטון הפציפיסטי. הקם לעוקצך השכם להורגו):

הסלואו–מושן. ליתושים, מתברר, יש חוש ראייה של חפרפרת. כלומר הם פרקטיקלי עיוורים. כשאנחנו רואים יתוש על הקיר, הטעות הכי גדולה שלנו היא שאנחנו מנסים להפליק לו מהר ובכוח, והוא תמיד בורח. האם הוא ראה את היד המתקרבת? לא ולא: זאת הרוח מהיד שלכם שהעיפה אותו. אם, לעומת זאת, תתקרבו באיטיות צבית, לא יהיה לו מושג מה קרה עד שיהפוך לכתם על הקיר (את הכתם אתם יכולים להסיר בקלות במגבון לח, או להשאיר כאזהרה ליתושים הבאים).

היד הרטובה. זוכרים את הרוח מסעיף 1 שגרמה להם לעוף? אותה רוח תעיף טיפות זערוריות על כנפיהם, תגרום לכל המכניקה שלהם להתחרבש והם יידבקו לידכם הרטובה בתנוחה עוברית פוטוגנית.

הצליפה. זה לנינג'ות מתקדמות. נכון אמרתי שמהירות לא עוזרת כי הרוח מהיד מעיפה אותם? אז זה לא נכון במקרה שאהובתכם פתאום אומרת שבשניה זו יתוש נחת ועוקץ אותה בברך. לפני שתבינו מה קרה היד שלכם ניתזת לשם, פוגעת ביתוש בדיוק בעין השלישית ומחסלת אותו בלי להשאיר שריטה על ברך האהובה. איך זה מתרחש? מסתבר, וגם זה כמובן נבדק מדעית, שכשהתנועה מתודלקת באהבה היא מהירה אפילו יותר מהרוח.

• חשופיות. זה לא רק בגלל הרגרסיה האבולוציונית התמוהה (חילזון בלי קונכיה; תארו לכם צב בלי שיריון), לא רק הכיעור האינסופי של איברים פנימיים גלויים דרך הגוף השקוף והרוטט, לא רק הפסים הריריים והדביקים שהן משאירות בכל מקום, (סליחה רגע, אני בולע קצת קיא), לא רק שהן טורפות את ידידיי העכבישים (ואחת מהן טרפה את ברונו, שומר האסלה הנאמן שלנו). מי שרוצה להבין את מימדי התיעוב והאימה שלי מהחיה הזאת צריכה לדמיין את עצמה יוצאת בלילה לחצר בשמחה ובתום להאכיל את כנופיית החתולים שהתקרצצה עליה, פותחת את המיכל, מכניסה יד לתוך שקית האוכל, סוגרת על חופן וכל ישותה פתאום חווה ריריות סמיכה ודביקה, והיא מנערת את היד בצרחה שחשבה ששמורה לילדות בנות ארבע ורצה כל עוד נפשה לכיור ושוטפת ושוטפת במים ובסבון אבל החרא הזה פשוט לא יורד, וכל הלילה ישנה בתחושה שהיא חופנת חשופית.

• נמלי אש. אני לא מבין למה התקשורת לא עוסקת רק בזה. עד לפני שנים ספורות היית צריך לנסוע עד לטואיצ'י ולתפוס יום רע במיוחד כדי להתוודע אליהן (ולפחות היה יוצא לך מזה ספר וסרט וקריירה של שורד נמלים), ופתאום הן בכל מקום. וכשאני אומר בכל מקום אני מתכוון למשל לתחת שלי.

יחסית לגודל שלה, אין בכלל ספק שזה היצור הכי ארסי בעולם. מילימטר וחצי במקסימום, אבל העקיצה שלה כואבת פי יותר מכל מה שחוויתי, ואני חוויתי בחיי דבורים, עקרבים, צרעות, עכבישים וסוכני ביטוח. מצד אחד זה נורא כואב, מצד שני זה כואב המון זמן. לא תעזור אלוורה, לא יעזור קרח (ניסיתי. נכנסתי להיפותרמיה ולא יכולתי להרגיש שום תא בגוף שלי, חוץ מהעקיצה) לא יעזור אפילו פיפי (שדווקא הכי עוזר נגד מדוזות). נגזר עליך עכשיו להתייסר ללא מזור ונחמה בשעה הקרובה אם אתה בר מזל, ביממה הקרובה אם אתה קצת רגיש. בדרך כלל תחטוף יותר מעקיצה אחת, ותמיד – בלי שום פרובוקציה מצידך. בניגוד לרוב הארסיים, הרעל שלה בכלל לא יקר לנמלת האש והיא מפזרת אותו בנדיבות אין–קץ. קודם עוקצת, אחר כך שואלת שאלות. פגשת חטפת.

והרי לכם כמה עובדות מקריפות במיוחד על החיה הזאת: כל המלכות הן שיבוטים זהים של המלכה המקורית שהגיעה לכאן לפני כ–20 שנה מברזיל, כנראה בתוך המוצ'ילה ההיגיינית של איזה טייל. כשמלכה רוצה ללדת עוד מלכה, היא פשוט מייצרת אותה מתוכה ללא התערבות זכרית, וכך יוצא שהן למעשה בדיוק אותו יצור. בגלל זה במושבות של נמלי אש יהיו בדרך כלל כמה וכמה מלכות, ובגלל זה נמלי אש מקינים שונים בישראל לא יילחמו זו בזו אלא רק בכל יצור חי אחר. אגב, גם הזכרים הם שיבוטים של האבא שלהם. מדובר בחיה שהומצאה כנראה על ידי נח הררי. נמלי אש, ודאי תשמחו לשמוע, יודעות גם לשחות, והמלכות יכולות לעוף. אין להן בישראל שום אויב טבעי.

מה שאומר שכל האחריות הזאת על כתפיי. עזבו פרדס חנה, עזבו פיס אנד לאב, אנחנו מדברים כאן על אויבת כל חי. מעולם לא ריססתי נגד ג'וקים או נגד נמלים קונבנציונליות. אבל לכבוד נמלי האש אני מתעדכן בתכשירים הכימיים המתקדמים ביותר בשוק, בינתיים בהצלחה חלקית בלבד. ביום שפייזר מפתחים משהו יעיל נגד זה אני אישית מגיש לבורלא פרס.

• טווסים. הכי גרוע. הייתי יכול לגמור לכתוב את הטור הזה כבר אתמול, אבל לך תחשוב עם המפגע הזה באוזניים שלך. זה מרגיש כאילו יש לטווסים חוש שישי: הם אורבים כמ טורף לרגעים הכי שלווים, פסטורליים וענוגים ביום – ואז ממלאים את האוויר בחריקות צורמות ומרעידות עצמות. הנבל הוא כמובן הזכר הדומיננטי, שהוא ללא ספק היצור הכי מלא בעצמו ברחבי שביל החלב. בניגוד ליונק–הדבש הצנוע שמהפנט אותך באלף צבעים פסיכדליים בלי לעשות מזה עניין, הטווס הזכר חייב לפרוש את הזנב שלו דווקא על הכביש, לעצור את כל התנועה, ואז הוא נע סביב–סביב לאט לאט כדי שלא נפספס אפילו מילימטר אחד משפעת יפעתו, ובעקבותיו צועדים בהתפעלות גלויה צאצאיו ונשותיו (כי ברור, הטווס הוא אפנדי עם הרמון של נקבות). הוא משוכנע שהוא מברך בנוכחותו הפלאית כל מקום שבו הוא ופמלייתו דורכים, גם אם זו גינת הירק הצעירה שלי, במסע כיבוש רעשני ושחצני שמכונה בשכונה שלנו "מצעד השרמוטות". והתפלצת הזאת מגיעה לשיא התועלת שלה כמובן בדיוק בשעת השקיעה, שהיתה יכולה להיות הרגע הכי נהדר ביום אלמלא הזכר היה טורח לעוף עד לראש צמרתו של הגבוה בעצים ולטנף את האוויר בחירחורים שנשמעים כמו צופר של ספינה טובעת.

ויש רק יצור אחד יותר גרוע מטווסים: מושבניק שאומר בגאווה "יש לי טווסים". אין לך טווסים עיוני. לכל המושב יש את הטווסים שלך על הראש. אז אל תתפלא אם לא נזמין אותך למנגל של יום העצמאות, ואל תתפלא אם אחרי המנגל תשתרר בשכונה דומייה מוזרה ונהדרת.