המחזר הצועני שלי

שום דבר בילדותי ובנעוריי לא הכין אותי למפגש עם פיליפ, המחזר הצרפתי שלי.

מגיל 10 ועד הצבא גדלתי בערד. בערד לא היו הומואים. זאת אומרת, היום ברור לי שבטח שהיו, אבל ככל שידענו אז, לא היה אפילו הומו אחד. זה היה משהו שקורה אולי בתל–אביב, או בחוצלארץ. בטלוויזיה ראינו רק אהבת סטרייטים, ברדיו גברים שרו לנשים ונשים שרו לגברים. זה היה העולם.

איכשהו בתוך כל זה, כשכולם בחרו להקה מועדפת כחלק מהזהות האישית המתגבשת, אני עפתי על קווין ועל פרדי מרקיורי. ב"להיטון עולם הקולנוע" כתבו ש"מלכה" באנגליה זה סלנג להומו מהזן הנקבי. ואני חשבתי שזה פשוט מופלא שדווקא באנגליה שבה מתייחסים בקדושה למלכה, להקה אחת של פרחחים עושה מזה צחוק. על הקיר היו לי פוסטרים של פרדי – בשיער ארוך, מאופר. בתמונה אחת הוא לבש שמלה אדומה מרהיבה, בתמונה השנייה דוקא בגד גוף צמוד עם בליטה ברורה כשהוא בועל את המיקרופון. אהבתי את החוצפה שלהם, את המיניות המשוחררת והלא שגרתית (וגם כמובן את הקול הכי יפה בתולדות המוזיקה המודרנית, יחד עם הגיטריסט הכי גאוני שהיה גם אסטרופיזיקאי ויש כוכב על שמו).

לחבר הכי טוב שלי ביסודי קראו עידן. בילינו המון יחד, התבגרנו יחד. פעם, כשהכיתה התבקשה לצעוד בזוגות מבית הספר לאנשהו, הלכנו יד ביד. המחנכת שלנו הופיעה פתאום מולנו, על פניה הבעת גועל ובחילה, היא נזפה בנו ודרשה שנתבייש לנו ושנפסיק עם זה מיד. לא הבנתי מה הבעיה, אבל היה ברור שיש בעיה.

עידן ואני נהגנו להתגושש הרבה, כדרכם של גורים זכרים. יום אחד אמא שלו נכנסה לחדר שלו, תפסה אותנו מתאבקים (כלומר כרוכים זה בזרועותיו וברגליו של זה) ופלטה צרחה מבהילה. "שלא תעשו את זה יותר!" היא הרעימה, ומאז הקפידה שהדלת תישאר תמיד פתוחה כשאני אצלו.

הרבה שנים אחר כך, כשמזמן כבר איבדנו קשר, קראתי על עידן בעיתון. רקדן וכוריאוגרף. וכן – הומו.
המסקנה ברורה: אם כילד תלך יד ביד עם ילד אחר ואף תתגושש איתו על הרצפה בחדר, מובטח לך שתהיה הומו, או שלא.

המחזר הצועני שלי

שנים מאוחר יותר, אני בטיול הגדול שאחרי הצבא. כולם נסעו למזרח ודווקא אני, לחלוטין לא מודע לדימוי השאנטי–באנטי שיודבק לי בהמשך חיי, החלטתי לטייל באירופה עם קרוואן. הפנטזיה היתה: בית מפנק על גלגלים, כל אירופה החצר האחורית שלי, מפגשים מרתקים עם אנשים, רומנים סוערים עם הולנדיות. המציאות: פולקסוואגן מסחרית ישנה וחבוטה שהקשר היחיד בינה לבין בית הוא מזרן גומאוויר מינימלי שעליו יכולתי לישון בתנוחה עוברית; אירופה אכן היתה החצר האחורית שלי בקטע קצת הומלסי, ובעניין המפגשים והרומנים לא ממש הגעתי להישגים. הייתי ביישן מאוד (תכלס אני עדיין, אבל לשמחתי עכשיו אנשים סתם חושבים שאני סנוב), וכולם מסביב היו בקבוצות או בזוגות, ומסיבה לא ברורה הם לא הסתערו עלי בהזמנות וחיבובים.
וככה, איפשהו באמצע הטיול, הגעתי לפארק קרוואנים ביער בולון, הסמוך לפריז (כי אתה לא יכול לחנות עם קרוואן בפריז). בשלב הזה כבר מזמן נפרדתי מהפנטזיה. אפילו נהניתי להיות לבד, להתעורר כל בוקר ולהחליט לאן עכשיו, להיות חופשי לחלוטין. בפריז התכוונתי בעיקר לבקר במוזיאונים ולהתפטם בשרצים ופיגולים ברוטב חמאה.


בבוקר הראשון שלי שם ישבתי בקפטרייה של החניון (שהיא גם המכבסה והקבלה), עם מפות וספרים, מתכנן לי את היום. ואז הוא נכנס – אחד היצורים הכי יפים שראיתי מעודי. ידעתי את זה עוד לפני שהרמתי את העיניים (למען האמת למדתי לא להסתכל על אנשים ישירות אלא רק להציץ עליהם באלכסון). הוא אשכרה זהר.

הוא ניגש ישר לשולחן שלי, הבזיק חיוך שכולו שמש לחלוטין לא אירופאית ושאל אם אפשר לשבת.
ממרחק השנים אני לא יכול לתאר באמת איך הוא נראה. לא זוכר צבע עיניים או שיער או משהו כזה. כן זוכר צבע עור בגוון ברונזה, עיניים שמרגישות כאילו כל היקום רואה ואוהב אותך, גוף אתלטי שמשדר בו–זמנית רכות מלטפת ועוצמה חייתית. ומשום מה, הדבר האלוהי הזה עצר את כל עיסוקיו כדי לשבת לידי ולפתוח איתי בשיחה.

הוא היה חכם, מצחיק, כל כולו קסם אישי טבעי, תם לב אבל לא תמים. בתוך חמש דקות של שיחה כבר היינו הרבה מעבר לסמול טוק. הוא לא סתם שאל שאלות כדי לשבור שתיקה; היתה תחושה שברגע הזה אני מרכז עולמו. ואני, אחרי שבועות של התנזרות כפויה מקירבה אנושית, צללתי פנימה.

והוא גם סיפר לי על עצמו. הוא בן תערובת של אינסוף מוצאים: אינדיאני, צועני, סלאבי, אפריקני, אינדונזי. נולד לתוך משפחת קרקסים, אינספור דורות אחורה. פיליפ הוא מאלף שימפנזים, אבל כבר לא בקרקס: הוא והשימפנזים שלו מופיעים במועדון ה"לידו" בפריז, 4 פעמים בשבוע.

מועדון הלידו הוא מוסד ותיק, יוקרתי ומוזר למדי בעיר האורות. אולם מפואר, ריפודי קטיפה וזהב, רקדניות קאן–קאן חשופות חזה, קוסם, זמרת שאנסונים ותיקה ובשנים האחרונות גם מופע השימפנזים של פיליפ.
פיליפ התפרנס יפה מאוד מהעניין הזה, ולא היתה לו שום מניעה פיננסית לחיות בדירה מפוארת שמשקיפה על השאנז אליזה. אבל הוא לא רוצה להיות רחוק מהשימפנזים האהובים שלו, ואותם כנראה אי אפשר לשכן בדירה בפריז. אז הם חיים פה בקרוואן אחד עם חצר מגודרת, ופיליפ בסמוך אליהם בקרוואן משלו. הוא דיבר עליהם בדיוק כמו שאדם מדבר על חבריו הקרובים או על משפחתו. הוא אמר לי שהוא למד את שפתם והם את שלו. והוא התכוון להיות האדם הראשון שילמד שימפנזים להשתמש במילים בקולם.

הוא אמר שאני מוזמן להשתמש בקרוואן שלו בשעות הארוכות שבהן הוא לא פה. וזה היה הקרוואן הכי מדהים שראיתי עד אז: גדול, מפנק, עם מטבח מפואר ומקלחת חמה וטלוויזיה ענקית ומלא סרטי וידיאו ודיסקים של מוזיקה.

לא הבנתי איך נפלה עלי כל הנדיבות הזאת. והראש הסתום שלי עדיין לא תפס שפיליפ פשוט מחזר אחרי. זה לא היה הגיוני כי הרי אני בן; אחרי לא מחזרים, אני זה שאמור לחזר.

כבר בשיחה הראשונה שלנו הוא סיפר לי שהוא מתאהב באנשים, לא במגדר. לא מעניין אותו מה יש להם בתוך התחתונים אלא מה בתוך הלב ומה בתוך הראש. הוא הסביר לי שזה פשוט נראה לו טיפשי, מוזר ושרירותי לגמרי שבנאדם יחליט מראש שהוא יימשך רק למין אחד.

זה נשמע לי לגמרי מרתק, אבל עדיין לא הבנתי שהוא מדבר עלי. גם בימים הקרובים, כשבכל רגע שבו שנינו היינו בחניון בילינו בשיחות קרובות ומאוד אישיות, וגם לא בשעות הארוכות שביליתי בקרוואן שלו ונהניתי מכל הפינוקים (הוא היה משאיר לי הפתעות טעימות ופתקים).

וערב אחד ישבנו בקפטרייה, שוב שקועים בשיחה קרובה ומענגת, ואז הוא אמר לי כאילו שזה חלק בלתי נפרד מהשיחה שאני יפהפה בעיניו. ושהוא לא יכול להפסיק להסתכל על העיניים שלי. ואני, כיאה לנסיכה, הסמקתי וחיפשתי מילים.

כל הסיטואציה היתה לחלוטין מחוץ לארגז הכלים שלי. לא רק הסיפור של אהבת גברים, אלא בכלל להיות מחוזר. מזמן למדתי שזה התפקיד שלי. ועם השנים (גם הרבה אחרי המפגש עם פיליפ) נעשיתי מאוד טוב בו. אני מחזר לטיני מדופלם. אבל שום דבר לא הכין אותי ליום שכזה, שבו פתאום אני המחוזר. וזה היה נעים להפליא, מחמיא בטירוף כשזה בא מצידו של אליל כמו פיליפ, ומתסכל נורא. כי ככל שבדקתי וחפרתי בתוכי, לא יכולתי להימשך אליו מינית. האם זאת האמת הכי בסיסית שלי, או שכבר הייתי מתוכנת חברתית, והפחד התת מודע שיתק אותי? מי יודע. אני כן יודע שממש רציתי להימשך אליו, ידעתי שאם תהיה לי אפילו חווייה חד–מינית אחת בחיים שלי, אין הזדמנות יותר מושלמת מזו. ונהניתי מכל רגע איתו, אהבתי אותו בכל ליבי, הוקסמתי מהאישיות שלו והסתנוורתי מהיופי שלו. אבל למרות כל אלה, ולמרות התסכול המיני של טיול אחרי צבא בלי אף הולנדית לרפואה – פשוט לא הצלחתי להרגיש את זה.
פיליפ היה מאוד מתוק, לגמרי לא לחץ, היה לו הכי חשוב בעולם שארגיש בנוח. ולפני שיצא לעבודה, השאיר לי כרטיס VIP לאותו ערב למועדון הלידו.

ליל גאווה בפריז

התלבשתי הכי יפה שיכולתי (במונחים של פריז זה היה עדיין בגדים של פועל ניקיון) והגעתי ללידו, מוקף תיירים עשירים ומבוגרים. קיבלתי תא פרטי עם שולחן ושמפניה חופשית, אבל האמת שהייתי משועמם למדי. רקדניות קאן–קאן עם ציצים זה עניין מביך. לא עבורן, אלא עבורי, בתור חלק מהקהל. הרי אף אחד לא יכול לטעון שיש כאן איזו כוריאוגרפיה מרהיבה או חידוש כלשהו. כל הקטע הוא החזה החשוף. כמה פתטי זה, לשלם מאה דולר ויותר כדי לשבת לראות ציצים קופצים ולהעמיד פנים שאנחנו באיזה אירוע תרבותי איכותי?
אבל מנחה הערב, בריטי גבוה ותיאטרלי בשנות החמישים המאוחרות לחייו, היה מצחיק מאוד, והמופע של פיליפ והשימפים היה מקסים.

למחרת כשישבנו לקפה של בוקר מאוחר הוא שאל מה חשבתי ועניתי לו בכנות. "אני כל כך שמח", הוא אמר, "כל ערב אני שואל את עצמי מי האידיוטים שמבזבזים על זה כל כך הרבה כסף. אם אתה רוצה ליהנות באמת, בוא נשכח מכל הוי–איי–פי והשמפניה. תבוא הלילה, נכניס אותך אלינו מאחורי הקלעים, ואחרי ההופעה נצא לקרוע את פריז."

ואכן, אחורי הקלעים של הלידו הם המקום להיות בו. המופיעים והמופיעות בו מגיעים מכל רחבי העולם, ויש שם פטפוט מתמשך ונרגש בבליל של שפות ומבטאים. וכן, המון רקדניות צעירות וחצי עירומות אבל האווירה לחלוטין לא מינית – בין השאר, כפי שהתחוור לי, מכיוון שכמעט כל הגברים שמופיעים פה הם הומואים. ובראשם מרווין, המנחה, שהתברר כחברו הטוב של פיליפ. וככל שהיה מלא קסם וגינונים אריסטוקרטים על הבמה, ככה היה כלבה אגרסיבית ומצחיקה עד דמעות מאחורי הקלעים (זה הוא שקרא לעצמו כלבה, אני לא הייתי מעז). בסוף ההופעה, אחרי חצות, כשהוא הסיר את האיפור מול המראה ושיגר עלבונות צורבים לאחרוני הנוכחים, פיליפ הציג אותי בפניו, ומרווין קד קידה עמוקה ואמר לפיליפ באנגלית האוקספורדית שלו: "ידידי היקר, היכן למען השם מצאת את אבן החן המרהיבה הזו?".

ואז יצאנו לבלות ולשתות. אחד אליל צועני–אינדיאני, אחת כלבה בריטית מזדקנת וצינית, ואחת אבן–חן מרהיבה ומבולבלת כמו דורותי בארץ עוץ. עברנו מבר לבר ומבירה לבירה, ומרווין הפך קולני יותר וקיצוני יותר, ולפני שהבנתי מה קורה מצאתי אותנו בתוך בר אפל וצפוף ברובע המוסלמי. כל כולו גברים, מהסיבה הפשוטה שלנשים אסור בכלל לצאת מהבית בשעות כאלה. המון עשן, בליל רועש של צרפתית ומרוקאית, ובתוך כל זה מרווין פתאום מחליט להתחיל עם אחד הגברים, כנראה בנקודה הכי הומופובית שאפשר היה למצוא באותה שעה בכל אירופה. פיליפ, שעדיין היה פיכח מספיק כדי להבין שבכל רגע כל הבר הזה עלול להתפוצץ עלינו, ניסה למשוך משם בעדינות את חברו. אבל אני חושד שלמרווין היתה משאלת מוות כמוסה. אני בטוח שהוא כבר חטף מכות לא פעם ולא פעמיים, נראה שזה עוד אחד מהכשרונות שלו. פיליפ תפס אותו בכוח והדף אותו לעבר היציאה, בעוד אני מתרגל את הערבית הרצוצה שלי ומסביר להם: "איסמחו, הואה מג'נון!". לא יודע, משהו במבטא שלי כנראה לא היה מושלם, כי זה ממש לא עבד. נחיל של צעירים מוסלמים זועמים זרם לעברנו, ובשלב הזה יצר ההישרדות של מרווין חזר לפעולה ושלושתנו רצנו באימה בכל כוחותינו, מצד אחד באמת ובתמים חוששים לחיינו ומצד שני נקרעים מצחוק. למזלנו, כמו בקלישאות הקולנועיות מהמדור של שבוע שעבר, באמצע הרובע המוסלמי הצלחנו לנופף למונית רגע לפני הלינץ'.

בתוך המונית לא נותר דבר מהעליצות של מרווין. הוא היה מדוכא, עייף, וביקש לרדת ליד המלון שבו התגורר מזה 12 שנה ("אני לא עקרת בית מחורבנת, ביום שאכבס לעצמי את התחתונים תירו לי בראש"). אנחנו המשכנו לפארק הקרוואנים. הגענו קצת לפני הזריחה. פיליפ ליווה אותי עד לפולקסוואגן הקטנה שלי. "לילה טוב," אמרתי לפיליפ, "אני לא זוכר מתי ביליתי לילה כזה נהדר." הוא התקרב מעט. "לילה טוב נסיך יפהפה," הוא אמר, ונתן לי נשיקה. בלחי. הוא היה ג'נטלמן אמיתי.

אז מה למדנו

הרבה שנים אחר כך הסתובבתי עם הסיפור הזה בתור הוכחה ניצחת לכך שאם מיניות היא קשת שבין סטרייטיות לקוויריות הרי שאני כנראה ההוא שהוצב בקצה הכי הטרוסקסואלי של הספקטרום. שהרי לו היה לי אפילו תא אחד נזיל בגוף, ברור שהייתי זורם בעקבותיו לרומן עם אל אהבה מהמם שכזה.
אבל היום אני יודע שזו בעיקר הוכחה שפיליפ היה אדם מואר ומתקדם, ואני עדיין תקוע קצת בשלב האידיוטי שחושב על הגדרות ומיקומים בקשת ועל סטרייטים לעומת קווירים. "בני–אדם", פיליפ היה אומר לי שוב ושוב, "זה כל מה שיש. ואהבה, זה כל מה שחשוב. כל השאר זו הסחת דעת והפרעה. תזכור את זה. רק בני אדם, רק אהבה."