היה לי עוד חלום

בשלושה באפריל 1968 הגיע הכומר מרטין לותר קינג לממפיס, טנסי, כדי להשתתף במצעד תמיכה במאבקם הארוך והמתיש של עובדי הסניטציה העירוניים לשיפור תנאי העסקתם. באותו ערב הוא נשא באחת מן הכנסיות המקומיות נאום נרגש שנחקק בזיכרונם של מוקיריו ומעריציו. "ראיתי את הארץ המובטחת," הוא קרא בעיניים לחות ובקול רוטט, "אני אולי לא אבוא לשם ביחד איתכם, אבל אנחנו כאומה נגיע אליה." למחרת, השכם בבוקר, יצא קינג מחדרו שבמלון "לוריין", רכן מעל המעקה כדי לשוחח עם אחד ממלוויו, קליע בודד פגע בפניו, חדר לחזהו וגרם לפגיעה אנושה שממנה הוא מת כשעה מאוחר יותר. נבואתו המצמררת מן הערב הקודם התגשמה.

רק בן 39 היה מרטין לותר קינג במותו, אולם פועלו ומסריו הטביעו חותם פוליטי ותודעתי עצום על החברה האמריקנית ומעבר לה. הילד מאטלנטה שאביו העיד עליו כי מעולם לא בכה כאשר היכה אותו, נקלע כבר בגיל צעיר לצומת היסטורי שהפכה אותו לדמות לאומית מוכרת ולגיבור הקהילות השחורות. ככומר בכנסייה הבפטיסטית במונטגומרי, אלבמה, הוא הוביל את החרם על התחבורה הציבורית בעיר, שהחל כאשר רוזה פארקס סירבה לפנות את מקומה בקדמת האוטובוס שהיה מיועד ללבנים בלבד. המחאה המוצלחת הושתתה בהשראת קינג על עקרון אי אלימות, הציתה שרשרת של מאבקים כנגד ההפרדה והאפליה במדינות הדרום. מראות האלימות המשטרתית הבוטה בבירמינגהם, בסלמה ובערים אחרות הגיעו לחדרי המגורים ברחבי אמריקה ועוררו הזדהות נרחבת עם הצועדים. דעת הקהל הייתה בשלה לשינוי משמעותי והממשל הדמוקרטי בראשות קנדי וג'ונסון יזם שורה של חוקים שביטלו את מדיניות ההפרדה, אסרו על אפליה והבטיחו את ההגנה על זכות ההצבעה. 

כך נחקק מרטין לותר קינג בתודעה הציבורית – כמנהיג הכריזמטי שפניו רכות ודיבורו רהוט, מי שקיבל פרס נובל לשלום ואף זכה לחג לאומי על שמו; כאותו כומר משכיל ונועז שביקע את חומת ההיסטוריה והרטיט את לבבות האומה בנושאו את נאום "יש לי חלום" המפורסם בוושינגטון בשנת 1963. כך אנחנו מכירים אותו מספרי הלימוד, מסרטי התעודה ומערכי הוויקיפדיה המוקפדים. 

אולם לא רבים יודעים שבשנות חייו האחרונות חלה בו תמורה רדיקלית ושנויה במחלוקת, אשר ברבות השנים נדחקה לצללים של הזיכרון הקולקטיבי, וכיום כמעט אינה מוזכרת בהומאז'ים התקשורתיים ובנאומי הפוליטיקאים המתהדרים בהערצתו. 

ברביעי באפריל 1967, שנה אחת בדיוק לפני שנרצח, נשא קינג נאום בכנסיית ריברסייד בניו יורק ובו התבטא לראשונה באופן ישיר כנגד מלחמת וייטנאם. הוא אף קשר את ביקורתו הקשה למאבקים החברתיים שהנהיג. "המלחמה היא אויבת העניים," הוא אמר. "היא מוחצת את תקוותיהם ושולחת את בניהם לדרום מזרח אסיה כדי להגן על החירות שהם עצמם אינם זוכים לה בג'ורג'יה ובהארלם."

הנאום ההוא היווה יריית פתיחה לשורה של הופעות פומביות שהקימו עליו רבים מחבריו לדרך. אלה נרתעו מהתגובה הציבורית ומהשלכותיה האפשריות על הרפורמה החוקתית ועל הקצאת התקציבים. קינג הבין ללבם, אבל הדגיש שהמצפון וההכרה ההיסטורית מחייבים אותו להשמיע את קולו, במיוחד בעת שבה כל התנגדות נחשבת כמעט לבגידה. "קו ישיר מחבר בין אלבמה לבין וייטנאם, בין דיכוי אחינו בגטאות לבין הסבל שגורמת ארצי במקומות אחרים," אמר. 

הוא לא חסך משומעיו את טעמה המריר של האמת. הוא סיפר על העמידה של ארה"ב לצד הצרפתים במלחמתם באומה הווייטנאמית המתעוררת, על שליטי הבובה האכזריים שהיא מינתה בצפון המדינה, על תמיכתה בדיכוי האיכרים ובחיסול תנועות פוליטיות. הוא תיאר את הפצצות השטח, את זריעת אינספור המוקשים, את הרס הכפרים ואת ההרעלה השיטתית של הקרקעות החקלאיות. "תפקידי כשליח הכנסייה מחייב אותי לעמוד תמיד לצד החלשים וחסרי הקול, ללא קשר להשתייכותי הלאומית. המלחמה הזו היא סימפטום של הרוח האמריקאית החולה," אמר. 

הצעד הזה עורר את זעמן של המפלגה הדמוקרטית ושל התקשורת הליברלית שעד לאותו רגע נטו חסד לדוקטור קינג. אולם היוזמה שהבשילה באמתחתו ויצאה לדרכה לקראת סוף 1967 קיבעה את מעמדו כאויב פוליטי מסוכן, כפי שהוא נתפס במשך שנים גם על ידי חוגים שמרניים ועל ידי ה-FBI. הוא קרא לפרויקט "המערכה למען העניים" (Poor People’s Campaign), מה שלא נגע למצבם של השחורים בלבד אלא לאי הצדק הכלכלי ששרר במדינה כולה. התכלית הייתה לאחד את השכבות הנחשלות – "אמריקה האחרת," כדבריו, "אשר גוססת על אי בודד של דלות באמצע אוקיינוס של שגשוג חומרי" – תחת מטרייה אחת של מאבק בלתי אלים, ללא קשר לצבע ולרקע תרבותי. העוני, לדברי קינג, הוא לא רק "זירה של תקוות מנופצות וחלומות שבורים," אלא גם "מלחמה חומרית ופסיכולוגית שנוטלת את אושרם ואת חירותם של מיליונים רבים באמריקה ובעולם כולו." הוא קרא לשימוש באסטרטגיה של אי ציות מאסיבי, אשר הוכיחה את עצמה במאבק בהפרדה הגזעית, וטען כי בעתות כאלה "אין די בחקיקה וברפורמות הדרגתיות. אנחנו חייבים לשנות מן היסוד את המבנה הסוציאלי אשר מדכא מעצם טבעו את המעמדות הנמוכים."

אל הפרויקט חברו ארגונים אתניים וחברתיים שונים, ובכללם נציגים של קהילות לבנות מכל רחבי הארץ. התוכנית הייתה להקים רשת של "התנחלויות" ארעיות במספר רב של מוקדים, ובכללם הבירה וושינגטון, ובכך ליצור לחץ פוליטי אינטנסיבי. התכלית המוצהרת הייתה "לבצר את שיתוף הפעולה בין העניים ולעגן במעשים את הזכות לחיים בכבוד."

כמה מחבריו לארגון הכנסיות שבראשו עמד (SCLC) חששו מהמיזם הגרנדיוזי והשאפתני, אבל קינג התעקש שזהו צעד הכרחי במאבק הכללי למען חירות והגדרה עצמית, וכי "אין מטרה צודקת וטהורה יותר מאשר רצונו של אדם לפרנס את משפחתו." במקביל להכנת המצעדים הראשונים שתוכננו לחודש מאי 1968, המשיך קינג להטיף בראש חוצות על זוועות המלחמה הטרגית "אשר מוחצת את תקוות העניים ושודדת את משאבי החברה."

לאחר ההתנקשות בממפיס, יצא הפרויקט לדרכו בהתאם לתכנון, אך עם מותו של מרטין לותר קינג נדמה הרוח במפרשיו, והוא גווע במהרה. דמותו המשיכה להוות השראה במאבקים לצדק, שלום ושוויון, אבל היא עברה תהליך מגמתי של כיבוס שהדחיק אלמנטים מהותיים במשנתו, ואשר העידו עד כמה אמיץ ונדיר היה האיש.

וויליאם פֶּפֶּר, עורך דין ניו יורקי, היה שותף למיזם העניים, ומאוחר יותר ייצג את ג'יימס ארל ריי (שהורשע בהתנקשות) ואף את משפחת קינג עצמה. הוא שימש בשנות השישים ככתב בווייטנאם מטעם מגזין קליפורני קטן. יום אחד יצר איתו מרטין לותר קינג קשר בעקבות מאמר שפרסם על נפגעי פצצות הנפלאם. הם נפגשו בשדה תעופה כלשהו והתיישבו באחת הקפיטריות של הטרמינל. פפר מספר כיצד הוא הוציא מתיקו סדרה של תצלומים שבגלל טבעם הזוועתי לא התאימו לפרסום במגזין, והגיש אותן לכומר המפורסם. בעת שקינג סקר בדממה את התמונות, בא אחד מעוזריו והניח על השולחן את מגש ארוחת הצהריים שלו. קינג הושיט את ידו, דחף את המגש הצידה בשאט נפש ואמר: "עד שהמלחמה הזאת תיגמר, לא אהיה מסוגל ליהנות מאף ארוחה."