היום שבו המוות מת

כמו שיודע כל מי שחי פה בשנים האחרונות, המציאות והמציאות התקשורתית הן שתי חיות שונות מאוד שרק לעיתים רחוקות, אם בכלל, נפגשות. הדוגמאות לבקע הזה הן רבות, ומכיוון שכמעט כל קוראינו פה מבינים את העמדה הביקורתית הזו בעל פה ומתוך שינה, גם לא צריך להרבות בראיות שימחישו אותה. ישנו עניין אחד, עם זאת, שהוא מהותי משתי בחינות לפחות: פעם אחת כי הוא נוגע לעניין מאוד עקרוני לחיינו (רמז דק: גם למותנו), ופעם שניה כי הוא מהווה נדבך מרכזי בהבנתנו את המציאות וסכנותיה, או משהו שאפשר לקרוא לו, בלשון עממית מתאימה מאוד: לדעת איפה אנחנו חיים. וכן, אני מתייחס לעניין החיים והמוות. ולא חיים ומוות כעניין מטאפורי מופשט, אלא כעניין סטטיסטי קשיח למדי, קודם כל. הפער בכיסוי התקשורתי (כלומר הפוליטי) של החיים והמוות בזמן הקורונה לעומת עכשיו הוא כל כך גדול שאפשר להחביא בתוכו בקלות עשרות משאיות עם אלפי גופות שהולכות להיקבר בסנטרל פארק (כי אין יותר מקום בבתי הקברות של ניו יורק). 

כולנו זוכרים היטב את טירוף הגרפים והדיווחים בזמן שהשלטון הגדיר כ"תקופה הקורונה". בכל יום ויום, ולפעמים כמה פעמים ביום, שדרני החדשות היו מספרים לנו בקול נדכא כמה מתו מקורונה, כולל בגיל 98, וכמה מאושפזים ובאיזה מצב, ומה זה אומר על העולם ועל שארית חיינו הצפויה, ועל הזכויות שלנו, שהלכו והתאדו מקיום כמו האוויר בריאותיו של ילד מסכן שנגזר עליו לבלות יום שלם עם מסיכה על הפרצוף. במשך שנה וחצי, או משהו דומה לזה, השלטון השתמש בכלבה שלו (התקשורת הממסדית) כדי לנשוך אותנו עם מספרי המתים: כמה מתו היום, כמה מתו אתמול, כמה מתו שלשום, כמה מתו השבוע, כמה מתו החודש, כמה מתו השנה, כמה מתו "מתחילת המגיפה". כמה היו צריכים למות ולא מתו, כמה כמעט מתו, כמה הגיעו למצב של מוות בגללך, או בגללי, או בגלל מישהו. באיזה אופן מתו אלה שמתו היום, אתמול, השבוע, החודש, השנה, "מתחילת המגיפה״. כמה נחנקו בטיפול נמרץ, כמה הונשמו עד כשל ריאתי, כמה מתו לרופאים מתחת לידיים, וכמובן כמה מסכנים וסובלים היו הרופאים שנחשפו לכל המוות הזה. המוות הגיע במספרים, בטבלאות, בגרפים, בכותרות, בג'ינגלים, בעמודי כרומו צבעוני, בשחור לבן, בראשי מהדורות: מוות מוות מוות. כמה מתו היום, אתמול, שלשום, השבוע, החודש, השנה, שוב ושוב ושוב ושוב. יום אחרי יום אחרי יום, במשך ארבע מאות או חמש מאות ימים. פלא שלא רבים יותר מאיתנו מתו או איבדו את שפיותם רק מהחלק הנורא הזה בתעמולה השלטונית של השנים האחרונות.

למה אני אומר שמדובר בתעמולה? ישאל אותי הספקן של הקונספירטורים. הרי באמת היתה מגיפה עולמית ומתו אנשים, והשלטונות כל כך דאגו לשלומם, לא? אחרי דקה או שתיים שדרושות לי כדי להתאושש מהתרגשותי אני אענה לו, לאותו ספקן: אוקיי, אבל לאן נעלמה הדאגה ברגע שהשלטון הרחום, הדואג והטוב הכריז על תום המגיפה (לא שהוא הכריז את זה, אנחנו מסיקים זאת מהפסקת הטיפול הפוליטי-תקשורתי הקודם, של הגרפים ותדלוק ההיסטריה)?

מה קרה? האם אנשים הפסיקו למות, כלומר הפסיקו להרכיב בגוויותיהם סטטיסטיקות וגרפים נאים לצרכים שונים? האם התמותה נעלמה מהעולם עם שינוי היחס הפוליטי לנגיף הקורונה? והיכן הנתונים? האם היא ירדה בשמונים אחוז? בשישים? בעשרים? בעשרה? באחוז בודד אחד? כי הייתי משער בדעתי שהשלטון הדואג, הרחום והטוב היה רוצה לספר לנו כמה מוצלח התנהל הכל וכמה נסוגה התמותה בישראל ובעולם בכלל מאז שינוי היחס הפוליטי-תקשורתי לקורונה, ואם כך מדוע אינם עושים זאת? למה השלטון והתקשורת לא משוויצים יומם ולילה במספרי מתים קטנים ביחס למה שהיה בשנתיים של שיא הקורונה? למה אנחנו לא רואים יותר גרפים וסטטיסטיקות שמראים לנו באופן בלתי ניתן להכחשה שכל הנושא של מוות עבר שנמוך משמעותי?

איך המוות, שהיה נושא השיחה ומוקד העניין והתקשורת העיקרי של המדינה הזו, הפסיק להיות מעניין באופן מוחלט וסופי מרגע שהשלטון החליט לשנות את יחסו לקורונה? כי הכל יש בחדשות בחודשים האחרונות: קניות, מחירים, חיכוכים, שביתות, סערות של סלבז. בחירות. רק לא מוות. המוות נעלם. ממש כאילו המוות עצמו מת. עכשיו או שקרה כאן נס אדיר והיסטורי והמוות אכן הפסיק לגמרי ולכן לא מדווחים עליו (וזו אפשרות לגמרי קוסמת), או שמוות מעניין את השלטון רק לצרכיו, וכל הסיפור שעשו לנו כאן שנתיים, עם הטחה בלתי פוסקת של מוות במספרים בהכרותינו המעורפלות, היה טקטיקה צינית לסימומנו, או  – שהשוואות סטטיסטיות וגרפיות של מספרי מוות מן ההווה לאלה של שיא הקורונה לא עושות טוב לתשלוב המשטר-תקשורת.

במישור הפילוסופי, המעניין, גם אובססיית המוות של ימי הקורונה וגם הזחיחות וההתעלמות של עכשיו הן לא מציאויות סותרות אלא שני צדדים של אותו מטבע. בימי הקורונה, מסיבות של נוחות פוליטית למשטר, העסיקו אותנו במוות בלי סוף כדי למלא את ראשינו בחרדה ולעשות אותנו נתינים צייתנים. ועכשיו מתכחשים לגמרי למציאות בדיוק מאותן סיבות: כדי למלא אותנו בחרדה ולעשות אותנו נתינים צייתנים. כי משהו הרי קורה, אחרת לא היו מעמידים חומת התעלמות כל כך גבוהה ואטומה בדיוק באותו מקום שבו העמידו מיקרוסקופ שלתוך העינית שלו תקעו את המבט של העולם כולו. במישור הפילוסופי המוות מספר את זמניות החיים. העיסוק במוות והנכחה שלו בשיח התרבותי, יכולים לתרום דווקא מהכיוון הזה. על כולנו לזכור שהחיים שלנו לא יימשכו לנצח, ולכן כדאי מאוד וצריך מאוד לחיות. את הידיעה הכל כך בסיסית הזו המשטרים היומרניים והטוטליטריים של תחילת המאה ה-21 רוצים להשכיח מאיתנו. אנשים שלא חיים באשליית יציבות ונצח נעשים נתינים קצת פחות צפויים ונשלטים. אנשים כאלה, שזוכרים את זמניות הקיום של הכל ושל כולם, הרבה יותר מפחדים לא לחיות מאשר למות. באמצעות שקרים בוטים וציניים, נכלוליות ותאוות שליטה בלתי פוסקת, השלטונות בקורונה הרגו לנו את היחס הנורמלי למוות, וגם לחיים. את התיקון לא יעשה בשבילנו אף שלטון ואף כלי תקשורת. זה לגמרי עלינו.