המירוץ לגיליון

"שבי לך בכיכר היפהפייה של סיינה בין מיליון צריחים, תזמיני איזה קיאנטי ותני לטקסט להתגלגל". את ההודעה הזאת קיבלתי בעיצומו של מסע על אופנוע קשיש מיוון לגרמניה, עם מזוודה ורודה ותיק עור קשוח קשורים מאחור, שסבלו יחד איתי מגל החום הכבד שפקד את איטליה.

באותו רגע יכולתי רק לחלום על קיאנטי. אפילו בקבוק מים קרים מפלסטיק היה משמח אותי. ישבתי מיוזעת על איזו מדרכה מטונפת והייתי עסוקה בשליפת חרקים גוססים, שהתאבדו אל תוך מכנסי הכותנה הלבנים שלי, ב-200 הקילומטרים האחרונים שגמענו ווילי ואני על המוטוגוצי הישן.

"חשבתי שאולי יהיה מעניין לעקוב אחר המשלחת הישראלית למרוץ הראלי", כתב לי בווטסאפ מי שאני מכירה מגיל 17 בתור נער חמוד וביישן ואתם מכירים כעורך בראשית. "אני מבין שההזנקה באוקטובר. בואי נתחיל מלספר מה זה המרוץ הזה. מה את אומרת"?

"בטח", אמרתי מוחמאת מההזמנה לכתוב טור בעיתון. "אבל זה ייקח לי כמה ימים", הוספתי לתומי. הייתי בטוחה שתוך שלושה-ארבעה ימים נחזור למה שאנחנו מכנים החיים הנורמלים שלנו, באוטו-בית באמצע היער לצד הנהר, ומשם אוכל לכתוב בנחת את הפרק הראשון על "אירופה אוריינט ראלי", או בעצם על הראלי הראשון ששינה את חיי.

כשיצאנו מהמלון החביב שלנו בסיינה, פקידת הקבלה החמודה התעניינה בהמשך המסע שלי ושל ווילי. "אנחנו מצפינים לכיוון מילאנו", אמרנו לה. "אם כך אתם חייבים לעצור בלוקה", היא אמרה בעיניים נוצצות.

עלינו על המוטוגוצי הקשיש, שמחים לגלות מקום חדש. ביציאה מסיינה חמקנו מהאוטוסטרדה והתחברנו לדרך צדדית. נסענו בין כפרים קטנים, חלפנו על פני כרמים עתיקים ומולנו נגלה שדה חמניות שכולן נוטות לכיוון השמש כמו חיילות במסדר, ורק אחת מרדנית או חופשייה הביטה לכיווני.

הקסדה שלי החלה להתמלא במחשבות על החיים ובזיכרונות מהראלי הראשון שלי. איך ייתכן שחלפו כבר עשר שנים מאז? ואם לא הייתי משתתפת בראלי הזה, איפה הייתי עכשיו? בטוח שלא הייתי משוטטת בעולם על אופנוע בחום הזה עם מזוודה ורודה ותיק עור קשוח.

להקת ציפורים מלווה אותנו עכשיו לצד הכביש המתפתל. אחת מהן מחליטה לעצור על צמרת עץ ענק וכולן עושות כמוה, חוץ מציפור אחת לא ממושמעת, או חופשיה, שממשיכה ללוות אותנו עד העיקול הבא ואז נעלמת.

הקסדה שלי מתחילה להתמלא במחשבות על החופש לעשות שטויות, ואני נזכרת בסיפור המיתולוגי על היום שבו נולד ראלי יותר צנוע, שווה לכל נפש, בערך לפני 17 שנה.

אי-שם באיזה בר בדרום גרמניה ישב ווילפריד גר (או בשמו המקוצר ווילי) עם כמה חברים. הם דיברו על חלומות ואחד מהם סיפר שהחלום שלו להשתתף ב"ראלי פריז דקאר", אבל הוא לא מספיק עשיר בשביל להגשים אותו. התברר שצריך להפקיד בערך מיליון יורו כדי להירשם למרוץ.

אחרי כמה בירות (או כמה פאנטות לטענתו של ווילי) נהגה רעיון ה-Low Budget Rally, מסע במכוניות ישנות ואופנועים מגרמניה לירדן, שיתאים לכל מי שאוהב מכוניות, מסעות, הרפתקאות ואנשים ללא הבדל דת, גזע, מין או מצב חשבון בנק.

אחרי עוד כמה בקבוקי פאנטה הומצאו הכללים של הראלי שלנו: המכוניות צריכות להיות בנות 20 שנה לפחות ומחירן לא יעלה על 999 יורו; אסור להשתמש בג'י.פי.אס., הניווט אך ורק באמצעות מפות וספרי דרך; אסור לנסוע בכבישים ראשיים או כבישי אגרה, אלא רק בדרכים צדדיות; והלינה במכוניות, באוהלים, או במלונות שלא עולים יותר מ-11 יורו לאדם ללילה. הכללים האלה שתקפים עד היום הבטיחו ללא ספק תקלות, הרפתקאות וחוויות אין-סוף.

איך אני מתחילה להסביר מה זה הראלי הזה? איך אפשר לתאר את הלך הרוח המטופש-ילדותי-מצחיק וחסר האחריות שהוא מתאפיין בו? זה כל כך מנוגד לכל הערכים שחונכנו עליהם כישראלים. אנחנו הרי לא יכולים להרשות לעצמנו לעשות שטויות לאור (או לחושך) המציאות שאליה נולדנו.

שבריריות החיים

הגענו ללוקה. ווילי מחליט להראות למוטוגוצי הקשיש את סמטאות העיר העתיקה. הוא מנווט את האופנוע בדייקנות ואנחנו נכנסים דרך שער צר, שאני בטוחה שלא נצליח לעבור דרכו. אני לוקחת נשימה עמוקה, מייצבת את עצמי על האופנוע ומחייכת מאחורי הקסדה. אני נזכרת בכל הסמטאות הצרות ובכל השווקים ההומים ברחבי העולם שהעזנו לנסוע דרכם בלי להסתבך בצרות.

אחרי המעבר בשער הצר הכל נראה פשוט יותר. אנחנו חולפים על פני פסלי רחוב עשויים קש ליד קתדרלה יפה, עוברים טור ארוך של אנשים העומדים בתור לעלות לאיזו מצודה עתיקה, מקיפים שלוש פעמים מזרקה וחוצים שדרת חנויות אלגנטיות של מותגי אופנת-על. משם אנחנו עוברים על פני סמטה צרה מלאה בפאבים מתוקים, ועוד כיכר פנימית שסביבה פזורות מסעדות אלגנטיות עם מפות וכוסות יין בוהקים. מהמרפסת היפה מעלינו נושרים פרחים לבנים וזוג חביב מחייך אלינו ומנופף לשלום. אנחנו מיד מתאהבים בעיר הזאת ומחליטים לבלות בה את הלילה.

בבוקר למחרת החום בלתי נסבל ואנחנו מתפתים להישאר עוד קצת בלוקה. לקראת ערב, כשהחום יורד ל-30 מעלות אנחנו יוצאים שוב לדרך. זו שעת בין ערביים יפה והאור הרך צובע את השדות בכתום. אנשים מתכנסים בבתיהם לאחר יום עבודה והרחובות ריקים מאדם. רוח קלה מנשבת ומייבשת את בגדינו הספוגים זיעה והקסדה שוב מתמלאת במחשבות וזיכרונות מהראלי הראשון בחיי.

הראלי הזה נכנס לחיי ממש במקרה, כמו כל אותם דברים שמשנים את חייהם של בני אדם. בהודעה קצרה בפייסבוק נכתב: "מי יהיו שש הנשים שייצגו את ישראל ב'אירופה אוריינט ראלי'"? כמובן שכתבתי "אני".

תוך חודש מצאתי את עצמי בצוות הישראלי הראשון שהשתתף אי-פעם בראלי הזה. לא היה לנו מושג קלוש מה זה, מה אנחנו אמורות לעשות וכיצד עלינו להתארגן לקראתו. ולא היה אף אחד בארץ שהיה יכול לתת לנו תשובות. פשוט קנינו כרטיסי טיסה לגרמניה וחיכינו להנחיות.

תוך כדי קישוט המכוניות שקנו עבורנו, והדבקת סטיקרים שהבאנו מהארץ עם השם והלוגו של הצוות שלנו הבנו שהגרמנים, האוסטרים והשוויצרים שמשתתפים בראלי מתכוננים לקראתו לפחות חצי שנה. גם נתון זה משום מה לא הצליח להבהיל או להדאיג אותנו.

כל מה שידענו על המסע היה שהוא קיים כבר לפחות שבע שנים, שהוא מוזנק בדרום גרמניה ומסתיים בירדן עם טקס בהשתתפות נציגי בית המלוכה. למדנו גם שעד הפעם ההיא הראלי עבר מטורקיה דרך סוריה ומשם לירדן, ומאז שפרצה מלחמה בסוריה הנתיב השתנה והוא הגיע לישראל; המכוניות הגיעו במעבורת ממרסי לחיפה ואנשי הראלי בטיסה מאדנה שבטורקיה לתל אביב. בזכות העובדה שהוא עבר בישראל הנהלת הראלי הזמינה לראשונה צוות ישראלי. אהה, וגם גילינו שהצוות המנצח מקבל גמל (אמיתי).

אנחנו נוסעים אל תוך השקיעה. בקו האופק על ההר אני מצליחה לראות עיר עתיקה מוקפת חומה וכנסייה גבוהה מבצבצת מאחור. שדרת העצים המלווה אותנו בשני צדי הכביש נצבעת בוורוד, ואני מרגישה כאילו אנחנו חלק מתפאורה מושלמת של סרט איטלקי.

אני פותחת את מגן הפלסטיק של הקסדה שלי וכל המחשבות שהיו בתוכה משתחררות לאוויר החופשי. אוויר קר זורם אל העמק ואני נאלצת לסגור שוב את מגן הפלסטיק. ושוב נערמות בתוכה מחשבות חדשות וזיכרונות בניחוח מתוק ומשכר.

אחרי ההזנקה בגרמניה היינו מבולבלות. ואז הבנו שאנחנו חייבות להגיע לאיסטנבול תוך ארבעה ימים. באמצע הלילה חיברנו חלקי מפות לכדי פאזל וסימנו את הדרך ואת נקודות העצירה.

נסענו כמו מטורפות בכבישים צדדיים לכיוון אוסטריה, כדי לא לאבד זמן. אחת המכוניות העלתה עשן בין אוסטריה לסלובניה וחשבנו שזהו. הלך עלינו. בחיים לא נגיע בזמן לאיסטנבול. אבל למרות הייאוש, אחרי שהרגענו את המכונית, היא המשיכה לנסוע כאילו כלום.

אני נזכרת ביום שבו נסענו עד חצות ולא הצלחנו למצוא מלון. זוכרת את הצחוק והמבוכה כשישנו במכוניות והשתנו בגינה ציבורית. זוכרת איך חצינו את מדינות הבלקן בזו אחר זו, החתמנו דרכונים ודהרנו אל המטרה.

אני זוכרת גם את ההתרגשות והלב העולה על גדותיו כשכל המחסומים בדרך למרכז איסטנבול הורדו לכבודנו, ונכנסנו כמו מלכות (מעוכות למדי) עם שלוש מכוניות מקושטות בדגלי ישראל לרחבת המסגד הכחול בעיר. וזוכרת את הריח המתוק של הכנאפה הטרייה.

הלילה יורד. ברגע שווילי ואני מחליטים שמספיק להיום, נגלה לעינינו מלון חמוד לצד הדרך. אחרי מקלחת קצרה וחמש דקות הליכה על כביש חשוך אנחנו מגיעים לכפר נידח, מעירים את הטבח ומזמינים שתי פיצות ענקיות וחצי ליטר יין הבית. גם היום אין מצב שאצליח לכתוב משהו.

בארוחת הבוקר במלון אנחנו לבד באולם גדול ומעוצב. מתברר שהצ'ק אאוט היה בעשר ועכשיו כבר כמעט 11 בבוקר. אנחנו מתנצלים וממהרים לעזוב.

בדרך לאגם קומו בצפון איטליה נתקפתי בהלה. למה הייתי צריכה להתחייב לכתוב כתבה כשאני באמצע מסע? אולי אגיד לגבי שבחיים האלה אני לא מצליחה, או לא רוצה להתחייב לכלום? שאחרי מה שקרה אני מבינה ביתר שאת את שבריריות החיים ואת חשיבותו של החופש.

הקסדה האומללה שוב צריכה לסבול את המחשבות שלי. אני מחליטה להמשיך את הדרך בקסדה פתוחה לרווחה. הקלה. המחשבות הסוררות נפלטות החוצה ומפנות מקום לאחרות.

כל כך הרבה דברים השתנו בזמן האחרון. בינתיים, מאז שהקמנו את Low Budget Rally, צוות ההנהלה התפזר ונשארנו רק ווילי ואני. החלטנו שהגיע הזמן להחזיר אותו לשורשים שלו. צללנו לתוך מפות, חלמנו על ארצות שגם שוטטנו בהן, ובסוף המצאנו מחדש את הראלי שלנו במסלול מאירופה ליבשת אפריקה.

המסע הראשון למרוקו הוזנק זמן קצר אחרי היום הנורא. ב-15 באוקטובר. בזמן ההזנקה בלוקסמבורג לא ידעתי אם האחיינית האהובה שלי עדיין בחיים. יצאתי למסע מלאת תקווה וייאוש. הייתי מוקפת אנשים טובים, כולם חיבקו אותי אבל הייתי כל כך בודדה. 3,500 ק"מ של דמעות, כאב, עצב תהומי ותקווה.

לאחר טקס הסיום שהתקיים באחת המסעדות הצופות על כיכר ג'אמע אל-פנא במרקש המכושפת, נודע לי ששני האחיינית האהובה שלי, אינה בין החיים. כאילו חיכתה עד שהמסע יסתיים בשביל לבשר לי על מותה. אני נזכרת ברגע הזה, הספק מחריד ספק מנחם, ודמעות זולגות ללא שליטה אל תוך הקסדה שלי. אף אחד לא מצליח לראות את נחיל הדמעות ואני יכולה לבכות ככה בחופשיות, עד שנגיע לאגם קומו, לאוטו-בית שלנו.

מאז שהתחלתי לכתוב חלפו שמונה ימים, חמש מדינות ו-2,000 ק"מ. והפעם יותר מתמיד, אני רואה צורך לספר על המסעות שלנו. אני מרגישה שרוח השטות, הקלילות ותחושת החופש המאפיינים אותם לא יזיקו לאף אחד מאיתנו.