המלצות קריאה – דצמ’ 24

לילדי גן

״טוחיחי״

לא זכור לי שהתלוננתי אי פעם על שיעמום כילדה (או כמבוגרת), וכמוני גם בנותיי בילדותן; תמיד היה לנו משהו לעשות או לקרוא, ובאלף הקודם גם לא היו לנו מסכים זמינים וממכרים. עם זאת, מאז שהתחילו להסתובב בביתנו זאטוטים מזן נכדים, המילה "משעמם" היתה נזרקת לחלל האוויר לא פעם – עד שהגיע ספר מתוק ומצחיק מאוד בשם "משעמם לי" והעניק משמעות חדשה למושג השיעמום. עובדה: ג' בן הארבע ביקש מאמא ומסבא וממני (ומכל מי שהסכים) לקרוא בו יחד שוב ושוב, ואחר כך ישב וסיפר אותו לעצמו בעל פה, והעדיף אותו בכל יום על פני ערימת ספרים אחרים. מאז עברה כמעט שנה – והילד עדיין חוזר אליו ומבקש אותו לפני השינה, ועדיין נקרע מרוב צחוק.

הסיפור נפתח בילדונת חמודה שמתלוננת שמשעמם לה, ואז צץ מולה תפוח אדמה – ובעיניו, תתארו לכם, הילדה עצמה משעממת! וכשהיא טוענת בתוקף ש"ילדים זה כיף" הוא אומר לה "תוכיחי" (הצליל המשעשע של "טוחיחי" הורס את ג' מצחוק. הסברנו לו שזה "תשכנעי אותי שאת צודקת") ומכאן הסיפור תופס כיוונים חמודים ומפתיעים. בקיצור, זה ספר שמספק אתנחתא מבדרת ומתוקה עם זאטוטי הבית, שישמחו להגיד בקול "משעמם לי" לא כתלונה, אלא כבקשה לקרוא יחד בספר.

עוד עֵרך מוסף: מיעוט הטקסט, לצד החזרה על המילה "משעמם" בשלל צורות גרפיות, עוזרת מאוד לפעוטות (בעיקר כשהם מתעניינים באותיות) לזהות בדפי הספר מילים שלמות! הציורים גאוניים, והתרגום של מיכל לבינסון מעולה ממש. נסו ותיהנו.

(24 עמ', הוצ' מטר 2023)

לבני 5-7

מרחם על ילדי הגן

פעם ראיתי בפייסבוק קריאה לעזרה: "הקטנה שאלה כרגע מה התפקיד של אלוהים, אבא שלה אמר שהוא לא יודע ואני לא מצאתי מילים. תשובה, מישהו?" אמנם יהודה עמיחי כבר ענה על זה בשירו הידוע (ר' כותרת), אבל אחרי שקראתי את "אז מה זה אלוהים?" יש לי תשובה יותר ברורה, וגם לכם תהיה אם תקראו אותו – כי הוא עונה בדיוק על שאלות כאלה, ועל כמה אחרות בצורה הכי נדיבה, פתוחה ושופעת אהבה שאפשר.

אלוהים של הספר הוא לא דתי בכלל וגם לא יהודי בפרט, אבל הוא בהחלט קיים, כך שאפיקורסים גמורים יכולים לדלג עליו בשקט ולחפש לילדיהם תשובות אחרות. לאבא של תמר מהספר דווקא יש תשובות יפות לא פחות מהשאלות של בתו – אם אלוהים הוא טוב (כן), אם הוא אוהב אותה (כן, כמו את כולם, כולל את הילד המעצבן מהגן) ולמה הוא מרשֶׁה שֶיִקרו דברים רעים ועצובים (לפעמים קשה להבין, אבל הכל עובר חביבי) ואפילו מה זה למות ("הנשמה שנתן לנו אלוהים עוזבת אותנו וחוזרת להיות יחד עם הנשמה הגדולה, העצומה, שהיא האלוהים").

אילו הכרתי את הספר הזה בגיל הגן, כשהתחלתי לפחד מהמוות (בינתיים זה די עבר לי) ולשאול שאלות (זה עדיין לא), ייתכן שהייתי נרגעת מאוד. כמו אלוהים, גם הציורים בספר די אבסטרקטיים ומתארים יפה את התשובות של אבא בצבעים ובצורות אמורפיות. מתחת לכל ציור יש רק משפט אחד או שניים, וזה מספיק לגמרי. אל חשש: הורים פמיניסטים יכולים לקרוא הכל בלשון נקבה ולהסביר מה זאת אלוהימה, והחוויה תהיה מושלמת לא פחות. הספר קיים גם באנגלית בשם ?Is God Sad

(35 עמ', 2010, Gefen Publishing House)

לכל המשפחה

מה שמותר למלכה

לכבוד צאתו של הסרט הישראלי החדש והנפלא (מפי יודעי דבר, טרם הספיקותי) "הנכס", שיצרו האחיות רותו ודנה מודן בהשראת רומן גרפי של רותו, קבלו המלצה על ספר הילדים הראשון שהיא יצרה לבדה לפני 14 שנה, שהיה רב-מכר היסטרי ואף ראה אור בארה"ב. הוא הזכיר לי כמה טוב שלא גדלתי באנגליה, ואיזה מזל שאצלנו בלבנט מותר ומקובל לאכול עם הידיים, אחרת איך בדיוק ננגב חומוס, במזלג? פעם חטפתי שוק (לא של כבש) כשראיתי אירופאים מנומסים אוכלים סנדוויץ' במזלג ובסכין: חותכים אותו יפה לריבועים קטנים על צלחת, וכמובן לועסים בדממה ובפה סגור. לי נדמה שיותר כיף לאכול עם הידיים, ובעיקר הרבה יותר טעים.

כך חושבת גם נינה הקטנה, גיבורת "סעודה אצל המלכה" – יצירת מופת לילדים בצורת רומן גרפי, מאוירת וכתובה להקסים. יום אחד, כשנינה תוהה מי בכלל צריך נימוסי שולחן, אבא שלה עונה לה בשאלה (שהיתה פעם פופולרית אצל הדודים הפולנים של כולנו, לא חשוב מאיזו עדה): "ומה תעשי אם מלכת אנגליה תזמין אותך לארוחה אצלה בארמון?"

באותו רגע, הפלא ופלא, נשמע צלצול בדלת – ושליח המלכה מזמין את נינה לסעודה בארמון בקינגהם! מנקודה זו הספר מתחיל להתפרע, ויחד אתו מתפרע גם כל השולחן המלכותי, כולל הוד מעלתה, וזה כל כך חינני ומתוק, שאפשר לדעת מתי מישהו בבית קורא את הספר הזה לפי רעמי הצחוק המתגלגלים מחדר לחדר. הנה, אפילו הדודה מפולניה צוחקת. ייהנו ויזדהו גם אכלני קטשופ בני ארבע ומעלה, כולל סרבני קריאה מושבעים.

(29 עמ', הוצ' עם עובד 2010)

למבוגרות

חתירה מתמדת לאמת

מזמן לא הרגשתי הודיה כזאת על קריאת ספר פרוזה אוטוביוגרפי – סיפור מסע של אשה, החל בנעורים אפופי מסיכות ופחד, בריחה מכאב, מאמת ומקבָּלת הגוף, דרך נישואים וזוגיות ואימהוּת, כולם בלי שמץ מודעות, ועד להכרה האמיצה ב"אני" האמיתי ובתפקידו החשוב והמעשיר של הכאב במסעו של הלוחם אל עצמו – מסע נטול מסכות ובריחות, ובלי ללחוץ על כפתורים "קלים מדי".

אבל כל אלה רק מילים. העיקר הוא ה'איך' – איך הכותבת לוקחת את הקורא יד ביד, דרך כל המסע המפותל שלה, בלי להסתתר מאחורי שמות בדויים או לקשט במילים יפות או בפעלולים ספרותיים, בכתיבה שכּולהּ עומק ורגש וחתירה מתמדת לאמת. אין כמעט עמוד בספר הזה שלא לימד אותי פיסה של אמת, שלא העניק לי זכוכית מגדלת על משהו שתמיד ידעתי, ורק הניסוח של הסופרת הבהיר אותו במדויק. כמעט בכל עמוד רציתי לצלם קטע ולשלוח למישהו, למישהי, ואכן צילמתי כמה קטעים ושלחתי לפחות לנפש יקרה אחת. הנה קטע כזה, תראו בעצמכם:

"שם, על הרצפה, אני מבטיחה לעצמי שאהיה אמא כזאת, חברה כזאת. אני אופיע ואעמוד בענווה אל מול כאבהּ של חברה אהובה. אני אודֶה שבאתי בידיים ריקות ושאני מוכת תימהון ונטולת רעיונות בדיוק כמוה. אני לא אנסה למצוא היגיון בכל מיני דברים או לדרוש יותר ממה שהיא מסוגלת לתת. אי-הנוחות שלי לנוכח כאבה לא תמנע ממני להיות עדה לו, למענה. לעולם לא אנסה לחטוף ממנה את כאבה או לתקן אותו, כי אני יודעת שהכאב שלה, כמה זמן שלא יימשך, יהיה גם מקור הנחמה שלה. הוא יהיה כל מה שנותר לה. יגון הוא המזכרת של האהבה. הוא ההוכחה שאהבנו פעם… ולכן אני פשוט אופיע ואשב בשקט ואתאמן איך לא להיות אלוהים כשאני איתה. אני כל כך מצטערת, אני אגיד. תודה שאת סומכת עליי מספיק כדי להזמין אותי להיות קרובה אלייך. אני רואה את הכאב שלך, הוא אמיתי. אני כל כך מצטערת". כן, זה ספר שיכול לשנות חיים.

ואי-אפשר בלי לשבח את התרגום הנפלא של אורה דנקנר: הספר כאילו נכתב בעברית! אפילו פעם אחת לא תרגמתי לעצמי בראש שום משפט בחזרה לאנגלית, וזה לא קורה לי הרבה. כעת בחצי מחיר באתר ההוצאה, שמציע גם הצצה לעמודים הראשונים. אוצו רוצו.

(239 עמ', הוצ' שוקן 2017, עריכת תרגום: יעל קליפר, עיצוב העטיפה המהממת: קרן גורודצקי-ישי)

לא מתביישת בכלום

האם גם אתם נתקפים לפעמים חששות שמא המשפחה שלכם קצת מופרעת, ושאולי לא היטבתם להעניק לילדיכם רקע ביתי נאות כדי שיתפתחו לבוגרים נאורים וראויים? אם כן – אל דאגה: הספר הזה יספק לכם את הנחמה האולטימטיבית, כי זוג הורים בלתי אחראיים ומרוכזים בעצמם יותר מאלה של הסופרת קשה להעלות על הדעת (אם כי שניהם דווקא טובי לב ושוחרי טוב) – ובכל זאת יצאו לפחות שלושה מארבעת ילדיהם מוצלחים למהדרין, כלומר בוגרים, עצמאים ומאושרים בחלקם. ואף שחיי המשפחה המתוארים בספר מזעזעים עד בלתי נתפסים – חיים על הקצה, מתגלגלים בזוהמה, מכונמים, קופאים מקור וכמעט גוועים ברעב – הרי שהכל קרה באמת ובתמים. זו ההיסטוריה האמיתית של ג'אנט וולס, עיתונאית שגדלה בארה"ב באמצע המאה שעברה, הכותבת על עצמה ועל משפחתה בשמותיהם האמיתיים, בלי להסתיר דבר, גם לא את העובדות המבישות והנוראות ביותר.

אולי משום כך התקשיתי בזמנו, כשהספר רק יצא, לצלוח אותו מעבר לפרקים הראשונים. הרגשתי שהבטן מתהפכת לי, שלא אצליח ללוות את הילדה הזאת ואת משפחתה בלי לסבול עד מוות. אבל ידעתי שאשוב אליהם, כי מההתחלה ברור לך שמדובר באנשים אמיתיים ומרתקים ששווה לקרוא את סיפורם, כי אי-אפשר להמציא סיפור כמו שלהם, שבאמת עולה על כל דמיון, ולכן גם אי-אפשר שלא להתחבר אליהם, למרות הכל. פשוט חיכיתי לזמן הנכון, שיהיה לי כוח להכיל את כולו, והנה הוא בא, וקראתי אותו בשקיקה עד הסוף. ואני לא מצטערת לרגע.

כי איזה עוד הורים יגידו לילדיהם הרעבים שסנטה קלאוס הוא המצאה מטופשת, וכמה מסכנים הילדים שמאמינים בו ומקבלים לחג המולד מתנות מפונפנות מפלסטיק – שהרי להם יש אבא אמיתי, שיוצא איתם למדבר בליל החג ומעניק להם במתנה כוכב מכוכבי השמים לפי בחירתם, אחרי שהוא מלמד אותם על הכוכבים ומסלולם! שהרי מתנות פלסטיק יחזיקו מעמד בקושי שנה, ואילו הכוכבים שהילדים בחרו יישארו שלהם עד קץ כל הדורות! ואיזו אמא הומלסית מקסימה, שמחטטת בפחי האשפה של ניו יורק, יכולה להגיד לבתה האמידה והבוגרת – לא, תודה, אני לא צריכה שום דבר, אולי רק טיפול אפילציה (להסרת שיער מיותר)?

כי כן, ההורים המופרעים האלה מתוארים אמנם בעיניים מפוכחות ופקוחות לרווחה, אבל בלב חומל ומכיל. וכל משך הקריאה אין לך ברירה אלא להתפעם – איך היא הצליחה, ג'אנט הקטנה והנחושה, לשרוד ולהתבגר כדי לספר כל כך יפה את הסיפור הקשה אך המופלא שלה (בזכות בעלה השני, לפי דברי התודות בתחילת הספר), שהקורא מתחבר אליו בכל נימי נפשו ולוקח ממנו מטען סמוי, שמתפענח באיטיות ומבלי משים, כמו שכל ספר טוב אמור לעשות לנפש הקורא. התרגום מצוין. חבל, חבל שתחמיצו.

(320 עמ', הוצ' מודן 2014, מאנגלית: דורית בריל-פולק)