הנאחס של הנוסחה

לא צריך סקרי שוק וסטטיסטיקות עולמיות כדי לדעת בוודאות: אנשים רואים הרבה יותר סדרות טלוויזיה משהם קוראים ספרים, בהפרש עצום. אני יודע כי אני עצמי כלול בקבוצה הזאת, ואני סופר. למעשה אם לכולם היו הרגלים תרבותיים כמו שלי, לסופרים לא היתה פרנסה. אה, רגע. לא חשוב.

לפני מאות ואלפי שנים מי שהיו מופקדים על שמירת הסיפור וטיפוחו בתרבות האנושית היו מספרי–הסיפורים שאספו את קהלם מתחת לעץ או בדוכן בשוק. אחר כך אלה היו תיאטרוני–רחוב, ואחר–כך סופרים וסופרות. ועכשיו מי שמספרים לנו את הסיפור שלנו הם, מעל כולם, ערוצי הסטרימינג ויוצרי הסדרות. אין בזה שום פגם, למדיום אין שום חשיבות ואין שום דבר קדוש בנייר. בכל עידן ובכל מדיום היו בודדים שבראו יצירות–מופת והמונים שייצרו בידור זול. כנגד כל "בעקבות הזמן האבוד" היו אלפי רומנים רומנטיים וספרי מערבונים מופרכים, וטוב שכך: כי מעטים (ואני לא ביניהם) יכולים לצלוח את ג'יימס ג'ויס, וזה לא אומר שלא מגיע להם ליהנות מקריאת ספר. באותה מידה על כל יהלום כמו "הסמויה" או "סנס 8" יש אינספור "טייגר קינג", וגם זה סבבה.

הסדרה הכי מדוברת של החודש האחרון היתה "האחרונים מבינינו" של HBO. ההייפ בישר על סדרת פנטזיה חכמה עם עומק רגשי שנדיר למצוא בז'אנר הזה, הפקת פאר עשירה של אחד מערוצי התוכן המובילים בעולם, שמבוססת על משחק מחשב. הפרט האחרון היה אמור לעורר את חשדי אלמלא כבר ראיתי את סדרת האנימציה "ארקיין" שהיתה גם היא מבוססת על משחק מחשב, והיא יצירת מופת סיפורית ו–ויזואלית שאם עוד לא ראיתן אני לגמרי מקנא בכן.

אז פיניתי לי זמן חגיגי ל"האחרונים מבינינו" ובחלוף 7 מתוך 8 הפרקים של העונה אני יכול לסכם: סדרת זומבים זניחה ומטופשת שמעמידה פנים שהיא לא סדרת זומבים. למי קראת זומבים? בסיפור של הסדרה, הפטריות עוברות מוטציה (בעקבות התחממות כדור הארץ כמובן) והן יכולות לשרוד בחום הגוף שלנו, וכולן מייד מתפשטות בין בני האדם והופכות את קורבנותיהם לגופים מעוותים, אגרסיביים וחסרי נשמה שידביקו את כל מי שינשכו ויהפכו אותו לאחד משלהם. כלומר עוד לא–זומבי. זה רעיון אידיוטי בכל כך הרבה מובנים, והוא אפילו לא מציית להיגיון הפנימי הדלוח של עצמו (משום מה למרות שהן כבר יכולות להתקיים בתוך חום הגוף שלנו הפטריות לא מדביקות אף חיה אחרת), בדיוק כמו שאתה מצפה מסדרת זומבים זניחה.

אבל מה שאמור לבדל אותה הוא כאמור העומק הרגשי. יש במרכזה מערכת יחסים בין גבר זעפן וקשוח עם קמט קבוע בין הגבות (פריט חובה בליהוק זכרי לסדרת אקשן) לבין מתבגרת חצופה שאיכשהו הופקדה תחת אחריותו. יחד הם עוברים מסע שבו הם מפצפצים מלא לא–זומבים וגם אנשים רעים, ותוך כדי – לא תאמינו! – יחסיהם משתנים, היא מצליחה להמיס את ליבו המאובן ולהפוך אותו מבריון נרגן לגבר שאשכרה חווה רגשות. כלומר, אחת הקלישאות הכי טחונות מאז "ליאון" המופתי של לוק בסון מ–1994. 

ובכל זאת, פרק אחד בסרט הזה הוא אכן פרק יפהפה, מלא בעומק רגשי, והוא גם שערורייה מאוסה. פרק 3 מוקדש לשתי דמויות שאין להן שום משקל בסיפור הכולל (רק אחת מהן הופיעה במשחק המחשב), ביל ופרנק, ולסיפור האהבה קורע הלב שלהם. הפרק הזה היה יכול להיות סרט קצר נהדר. אבל האופן שבו הוא תקוע בתוך סדרת

המשחק–מחשב–לא–זומבים הזה הוא פיגוע תודעתי רב–כיווני שממחיש למה אסור לערבב אמנות (גם אמנות זניחה ומטופשת) עם אג'נדה. אי אפשר לצפות בסדרות בשנים האחרונות בלי להבחין בכך שכולן חייבות לעמוד בשורת מבחני פוליטקלי קורקט, או גרוע מכך, מבחני WOKE. אחד הסעיפים הוא גיוון אתני, וכך קורה שגם בסדרות על ויקינגים יופיעו תמיד אנשים שחורים ובסדרות הוביטים יהיו גמדים מלוכסני עיניים, הוביטים אפרו–אמריקנים וטרולים לטינים. סעיף אחר אומר קשת מגדרית מקסימלית, ולפחות סיפור אהבה אחד קווירי. כל הדברים הללו הם נפלאים בפני עצמם והלוואי שיום אחד נהיה עיוורי צבעים ומגדרים ונפסיק להתעסק בשטויות האלה. אבל כשזה הופך להיות קוד, זאת השתלטות פוליטית על חופש היצירה, וזה בעיקר מגחיך רעיונות שבמהותם הם יקרים ונשגבים. פרק 3 בולט כמו נזם זהב באוזן החזיר של "האחרונים מבינינו", אין שום דרך להסביר את נוכחותו חוץ מלדמיין שקומיסר ה–WOKE של HBO עבר על התסריט ואמר שצריך להוסיף 20 אחוז חומר קווירי, אז התסריטאים החליטו לדחוף רומן הומואי לפרק אחד ואז להמשיך להרוג לא–זומבים ללא הפרעה.

כך קורה גם כשבשניות האחרונות של סצינת סיום של אחד הפרקים שני הגיבורים שלנו מתעוררים בבהלה, ושני זרים מכוונים לראשיהם אקדחים: גבר שחור ובנו. זה אמור להיות ה–Cliff hanger שיחייב אותי להמתין בחרדה עד הפרק הבא (HBO משחררת פרק בכל שבוע). אבל אני ישן כמו תינוק כי אני יודע שבקודים הטלוויזיוניים הנוכחיים אין קצה–זנבו–של–צל–צילו של סיכוי שהם יהיו הרעים. הרי הם אפרו–אמריקאים. ואכן, בפרק הבא מתברר שהילד השחור הוא גם חירש, אז בכלל ברור שהם טובים וטהורי–לב.

שיבוץ הפרונקל של פרנק וביל באמצע סדרת הזומבים הביא, כמה מפתיע, למחאות רמות של קהל מעריצי המשחק שהם בעיקר חנונים מתבגרים, ובאופן מפתיע לא פחות הם מייד הוקעו כהומופובים חשוכים. בקיצור, אין ספק שפרק 3 קירב בהרבה את הסובלנות והדיאלוג בין שמרנים לפרוגרסיבים, ושיפר את חייהם של להטב"קים בכל העולם ללא היכר.

אני לא באמת יודע אם לכל ערוץ–סדרות יש קומיסר WOKE, אם כמו בטוויטר יושבים שם נציגים של האף.בי.איי והמפלגה הדמוקרטית ומכתיבים תכנים. אני חושב שבעיקר מדובר בשילוב של קונפורמיזם ושל תהליך האלגוריתיזציה של כתיבת סיפורים (ובמקביל גם תהליך האלוגוריתיזציה של המין האנושי). עגל הזהב של עולם הסיפורים המצולמים הפך להיות "פיצוח הנוסחה", שהתחיל מחקר סקרני של חוקי הסיפור והפך לאזיקים כבדים על ידיהם של התסריטאים. קחו לדוגמה את "אצלך או אצלי", סרט הקולנוע של נטפליקס שעלה גם הוא בפברואר. קומדיה רומנטית עם שחקנים שיודעים ללבב (אשטון קוצ'ר, ריס ווית'רספון וכוכבת המשנה טיג נוטארו שיצרה לפני כמה שנים סדרה אוטוביוגרפית נפלאה בשם "אחת במיסיספי"), תסריט עם שורות שנונות ובדיחות לא רעות – כל מה שצריך כדי להעביר ערב קליל וחמים עם אהובתך. ובהתחלה הוא באמת כזה. אבל מסצינה לסצינה הוא כורע תחת משקלה הממוטי של הנוסחה, ולתסריטאית (אלין ברוש מק'קנה, "השטן לובשת פראדה") לא נותר שום חופש תמרון. הגיבורים הראשיים הם גבר ואישה שחולקים חברות לא רומנטית ולא מינית כבר שנים, אבל אירוע בלתי צפוי גורם לחיים שלהם לרגע להתערבב, ואז כמובן אתם יודעים בדיוק מה יקרה (אם ראיתם את "כשהארי פגש את סאלי" או כל קומדיה רומנטית מאז), כולל הקטע שבו היא מתאהבת בגבר אחר (ואנחנו אמורים לצעוק בליבנו "לא, זה לא הוא! את אוהבת את אשטון!") ואפילו בלי שום בושה (או ברירה) סצינת שדה–התעופה הלגמרי בלתי–נמנעת. אפס חידוש, אפס מתח, אפס הפתעה, ובכלל לא חשוב מי השחקנים ומי התסריטאית ומה השנה. כמו בקר בחווה תעשייתית, כל הסיפורים מנותבים בסופו של דבר באגרסיביות לאותו קוראלס צר, צפוף ומדכא.

על הרקע הזה אני רוצה להעניק את תואר הסדרה הטובה של פברואר 2023 למועמדת שתפסה אותי בהפתעה גמורה: "פליישמן בצרות" של "דיסני פלוס", שמבוססת על ספר של טאפי ברודסר אקנר – שגם עיבדה אותו לתסריט. על פניה, עוד קורבן אבוד מראש לנוסחה המפוצלחת: כשאשתו נעלמת בפתאומיות, ד"ר טובי פליישמן מחדש את הקשר עם חברה טובה לא רומנטית מלפני 12 שנה, והחיים שלהם מתערבבים מחדש. בדמיוני יכולתי להשלים כבר את הסדרה כולה, ולא עזר כשרוב ההייפ בתקשורת העברית היה מקושר לעובדה שזאת סדרה של יהודים ויש סצינות בישראל ושירים בעברית ורצח רבין.

אבל "פליישמן בצרות" היא ההפך הגמור מכל מה שיגורתי. לא רק שמובילים אותה שלושה שחקנים נהדרים (ג'סי אייזנברג שכמעט תמיד משחק את אותה דמות אבל עושה את זה מצויין, קלייר דיינס שלא מסוגלת להנפיק הופעה פחות ממופתית גם אם תנסה, והקראש הענק שלי מאז שגיליתי אותה ב"הסקס של מאסטרס" המשובח – ליז קפלן), ולא רק שהיא כתובה ביד אמנית אמיתית, אלא שהיא מצפצפת על כל הנוסחאות והולכת לאן שבא לה. ובא לה ללכת מאוד עמוק. היא מפתה אותך בפרק ראשון שכולו סוכריות ונצנצים, קומדיה קצבית וסצינות סקס שמחות, ולפני שהרגשת מה קורה מתחילה ללפות לך את הלב, ואז הופכת אותו, ואז סוחטת אותו, ואז מכרבלת אותו ואז מפיחה בו חיים חדשים. איכשהו הסדרה הזו נמלטה מיד הברזל של האלגוריתם. יש בה אפרו–אמריקנים ופה ושם גם בני מוצא אתני אחר, בדיוק כמו שיש בניו יורק ולא יותר, ולמרות שכמעט כל הגיבורים שם יהודים ואכן יש כמה סצינות בישראל (שלא דומה בכלום למקור), זה כל–כך לא העניין. זאת סדרה יפהפיה וחכמה על משבר/הזדמנות אמצע החיים, על הצורך שלנו לעמוד בציפיות של אחרים ועל האופן שבו אנחנו מאבדים את עצמנו תוך כדי. וגם על שיפוט – היא גורמת לנו להטיל על הדמויות שיפוט מוסרי לטוב ולרע שנראה לנו מוצדק ונאור, ואז גורמת לנו להתחרט ולהתהפך, ואז אומרת לנו שלא הבנו כלום ובסוף אומרת לנו שכל עוד ננסה להבין ולשפוט לא באמת נחיה.

וליזי קפלן (בחייאת תצללו ל"הסקס של מאסטרס" ואני לא אגלה לאף אחד באיזה אתר פיראטי השתמשתן), כמו הסדרה כולה, מתחילה רגוע ומינורי (לקח לי שני פרקים לקלוט שזו היא), נותנת לאייזנברג ולדיינס לבלוע את המסך, אבל ככל שהעלילה מתקדמת היא הופכת להיות לב–ליבו של הסיפור, והמבט שלה כשהיא רוקדת בחוג האמהות שלה, בקרדיטים של הפרק האחרון, יישאר איתך הרבה זמן אחרי שתשכח אם היא היתה יהודיה, נוצריה, לסבית או אקטיביסטית אקלים.