העולם הוא חללית

האם העולם נוצר עבורנו, בני האדם, או שאנו נוצרנו כדי לקיים אותו ולשמור עליו? שאלה שהאנושות עוסקת בה לאורך כל שנות קיומה. התפיסה השלטת היא כמובן שהעולם נוצר עבורנו, לשימושנו,  הרבה יותר קל ונוח לחשוב כך. למה צריך להתאמץ? הכי קל זה לקבל את הדברים כמו שהם ללא דילמות מוסריות מורכבות ובלי ייסוריי מצפון.

תפיסה זו מלווה את המין האנושי אלפי שנים, ניתן למצוא אותה בתנ"ך, בסיפור הבריאה כפי שהוא מופיע בספר בראשית פרק א' אבל כידוע, גם חילוניים גמורים מחזיקים בה. רובנו בטוחים שהעולם נוצר עבורנו וזה אומר שאנו יכולים לעשות כאן ככל העולה על רוחנו: לצרוך את כל מה שיש לו להציע לנו בחמדנות ללא גבולות, לפגוע בחי למשל בקצב בלתי נתפס שבו  20-30 מינים של בעלי חיים נכחדים מדי יום. או לפגוע בצומח בקצב שבו מדי שניה (!) נכרתים בעולם שלנו 4 דונם של יער. או לפלוט כמויות אדירות של מזהמים לאטמוספירה.

אחת השאלות שאני שואל את עצמי מעת לעת היא מה צריך לקרות כדי שהמין האנושי יתעשת, יבין שבסופו של דבר כל פגיעה כו היא פגיעה בעצמנו. "העולם" ככל הנראה יסתדר. אבל מה יהיה עלינו? מדי פעם אנחנו בהחלט מקבלים מסרים כאלה מהיקום, אבל אנחנו מתעלמים מהם. למה? כי רובנו בטוחים באיוולת הזאת שאנחנו לכאורה "המין השולט", הכל יכול וששום דבר לא יכול לקרות לנו.

הסיפור שבחרתי להביא כאן היום הוא סיפור שלא מרבים לספר אותו אבל יש לו מסר חשוב לכל מי השאלות האלה מעסיקות אותו.

בעיצומה של מלחמת העולם השנייה החליטו במשמר החופים האמריקאי להציב בסיס של חיילים בסנט מתיו, אי נידח בחלקו הצפוני של האוקיינוס השקט, בואכה ים ברינג, אי שם בין אלסקה לסיביר. השנה היא 1944. תנאי מזג האוויר ששררו במקום היו קשים ולא ברור היה אם תמיד תהיה אפשרות להעביר אספקה של מזון. לפיכך הוחלט להביא לאי 29 פרטים של איילים – 24 נקבות וחמישה זכרים, כמעין מאגר מזון לשעת חירום עבור חיילי הבסיס.

גודלו של האי הוא כמה עשרות ק"מ מרובעים, הוא מכוסה בירק ובעיקר בצמחי טחב החביבים מאוד על האיילים ובאין אף גורם שיגביל את קצב הצמיחה שלהם, אוכלוסיית האיילים שגשגה באי. בשנת 1956 נסגר הבסיס הצבאי באי והאי חזר לשיממונו הקודם – בלי בני האדם אבל עם המון איילים. באותה שנה אוכלוסיית האיילים הגיעה ל – 1,350 פרטים.

בשנת 1964 הגיעה האוכלוסייה לכדי 6,000 פרטים. באותה שנה היה חורף קשה מהרגיל. האיילים באי, כאמור, חיו חיים טובים ונוחים, אבל גם מנוונים שכן הם מעולם לא נאלצו להתמודד עם טורפים או עם כל קושי אחר עד אז, ולאור זאת, הרוב המכריע של האיילים מתו מרעב. המדידה באותה שנה הראתה שאוכלוסיית האיילים הצטמקה וירדה ל- 50 פרטים בלבד, כפי שניתן לראות בתרשים מספר 1. כמי שלמד ביולוגיה ומכיר התנהגות של אוכלוסיות שונות, ציפיתי שהאוכלוסייה של האיילים תתאושש עד מהרה ותחזור לצמוח כפי שהיה בעבר. אבל זה לא קרה. קרה ההפך: אוכלוסיית האיילים הלכה וירדה עד שבשנת 1982 נכחדה האיילה האחרונה שנותרה באי. גם היא מתה מרעב.

מה קרה כאן? למה האוכלוסייה לא חזרה לעצמה? אם מ- 29 איילים ואיילות ראשונים הגיעו ל- 6000 איילים, איך זה שמ- 50 איילות ואיילים לא צמחה אוכלוסיה חדשה משגשגת? ההסבר פשוט למדי. את האי כיסו שני סוגים של צמחיה – צמחיה שהאיילים יכולים לאכול וצמחיה שהאיילים לא יכולים לאכול. את הצמחייה שהאיילים יכולים לאכול הם חיסלו כליל במהלך השנים. לא נשאר לצמחיה הזאת סיכוי, והיא לא הצליחה להשתקם. בטבע אין ואקום, ועד מהרה, הצמחייה שהאיילים לא יכולים לאכול כיסתה את כל האי. בשל צריכת יתר של משאב טבע צומח,  המבנה האקולוגי של האי השתנה עד כדי כך שהוא כבר לא יכול היה לתמוך באוכלוסיית האיילים. האיילים נכחדו כי הם לא הסתגלו לשינוי האקולוגי – שהם עצמם חוללו.

עד כאן, סיפור האיילים באי סנט מתיו. ומה השיעור עבורנו?

כדור הארץ הוא כמו אי, או כמו חללית המשייטת לה בחלל. המשאבים שלנו מוגבלים, בדיוק כמו הצמחייה של האיילים באי.  האנרגיה היחידה שהכדור שלנו מקבל מבחוץ היא אנרגיית השמש, כל השאר זה מה שנוצר בתהליכים ביולוגיים ארוכי שנים. כך למשל הפחם. מה היה פעם הפחם? הוא היה עץ, יותר נכון המון עצים. העצים האלו גדלו על פני האדמה במשך מיליוני שנים ועשו מה שעושים עצים – קולטים את הפחמן מהאוויר, מקבעים אותו בענפים ובגזעים שלהם. התהליך הזה התרחש במהלך  600 מיליון שנים מאז שהצמחים הראשונים עלו על היבשה.

אנרגיית השמש במשך מיליוני שנים הניעה את המהלך הזה שבהדרגה ניקה את האוויר וגרם ליותר פחמן להתקבע ביותר ויותר מערכות ביולוגיות. בשלב מסוים, העץ נפל, כוסה ונדחס ואחרי כמאה מיליון שנה הוא כבר הפך לפחם. במשך 200 השנים האחרונות התרבות האנושית צורכת אנרגיית שמש מאובנת, פוסילית, בצורה הולכת וגוברת. כל הפחמן ששקע כבר אל מתחת לקרום כדור הארץ כפחם, כדלק או כגז  – נפלט חזרה לאטמוספירה.

בחללית לא יצא לי להיות אבל כן הייתי בצוללת. חלק נכבד מהשירות הצבאי שלי שנמשך שלוש עשרה שנים, שירתי בצוללות. בצוללת המשאבים מוגבלים, ממש כמו בחללית. לוקחים קבוצה של בני אדם ושמים אותם באטמוספירה כלואה ואומרים להם: שימו לב, זה האוכל שלכם, זה האוויר שלכם, אלה המים שלכם וזו המשימה שלכם. כאשר משהו מזה ייגמר אתם חוזרים. ואנחנו בצוללת עושים מאמצים אדירים לשמור על המשאבים הדלים שיש לנו, לבצע את המשימה שלנו ולחזור הביתה בשלום. דומה מאוד לטיסה בחלל אבל בעומק הים. אחת הנקודות הדרמטיות בהפלגה בצוללת, וגם בחללית, היא כמות הפחמן באוויר הצוללת. כדי שנצליח לתפקד חייבים לשמור על כמות פחמן נמוכה. כאשר הכמות גדלה, וזה יכול לקרות מהר מאוד, אנשים יכולים להתקשות בתפקוד ואף חמור מכך.

גם כדור הארץ שלנו הוא סוג של צוללת או חללית. הוא פועל בצורה מאוד דומה – לוקחים קבוצה של אנשים ואומרים להם: שימו לב, זה האוכל שלכם, זה האוויר שלכם, אלה המים שלכם וזו המשימה שלכם וכשמשהו ייגמר אתם חוזרים. אופס. כשמשהו ייגמר, אין לאן לחזור.

אז מהי אם כן המשימה שלנו? לעניות דעתי, לוודא שהחיים ממשיכים ולשמור על המשאבים שיש לכדור שלנו להציע. כי אם משהו מזה ישתבש או ייגמר, אנחנו נהיה הראשונים שניפגע מכך.

בתרשים מספר 2 ניתן לראות את קצב הצמיחה של המין האנושי מאז פרוץ המהפכה החקלאית לפני כעשרת אלפים שנים. עיקר הצמיחה היא במאה השנים האחרונות. עשרת אלפים שנים לכדור הארץ הן הרף-עין גיאולוגי בעולם שבו הכל נמדד במיליוני שנים. ובכל זאת בפרק זמן מאוד קצר הספקנו לשנות כל כך הרבה שלא יתכן שלא תהיה לזה השפעה. קשה להתעלם מהדמיון הבולט בין הגרף של אוכלוסיית האיילים באי סנט מתיו ובין הגרף של אוכלוסיית המין האנושי. תמונה אחת שווה אלף מילים.

שורה תחתונה: בניגוד לרבים מחבריי בתנועה הסביבתית אני דווקא לא סבור שגודל האוכלוסייה הוא הבעיה העיקרית שלנו. לטעמי, הבעיה העיקרית טמונה באופן שבו האוכלוסייה האנושית  מתנהלת ובערכים שמובילים אותה.

כל עוד אנו, בני האדם, רואים בעצמנו את פאר הבריאה ושהכל נועד עבורנו ולשימושנו, לא נצליח לעשות שום שינוי אמיתי בעולם  וסופנו יהיה כסופם המר של האיילים. רק טרנספורמציה עמוקה ואמיתית בתפיסה הרווחת, תוכל לחולל את השינוי בכיוון הנכון. ואגב, בבראשית פרק ב' מצוי סיפור בריאה אחר, אלטרנטיבי. שם   תפקידו של האדם הוא לשמור על העולם ולהיות משרת האדמה הטובה שממנה באנו ואליה נחזור.