העידן הירוק

כשהצטרפתי למאבק על הלגליזציה של הקנאביס, לא דמיינתי עד היכן אגיע בצלילה אל תוך התהום הזאת של שלילת החירות. בהתחלה יצאתי בזעקה רוחבית, כללית, שנבעה מתפישה ליברלית לפיה זכותו של כל אדם להחליט מה נכנס לגופו, כל עוד הוא לא פוגע באחר. המאבק הזה לא היה על זכותו של כל אחד ואחת להתמסטל; זה היה ויכוח עקרוני ועמוק על זכויות האדם וחירותו הבסיסית במדינה, שעל פניה לפחות מתיימרת להיות דמוקרטית.

עם השנים העמקתי לנבכי סגולותיו של הצמח, בעיקר הרפואיות, והצטרפתי למלחמה נגד רדיפתו. באופן אירוני מושלם התגלה אצלי גידול לא-סרטני במוח, שלחץ על החלק האחורי שלו וגרם לכאבי ראש קשים מאוד – כאבים שרק אותו צמח שיכך אותם כראוי, האחד והיחיד שעל שחרורו נלחמתי כל השנים.

אמנם עד אותה תקופה ליוויתי חולים ומטופלים בשבעת מדורי הגיהינום שהיו צריכים לעבור כדי לזכות ברשות לטפל בעצמם באמצעות קנאביס, אבל רק כשחוויתי על בשרי את הבירוקרטיה האכזרית, את התסכול האינסופי בהתנהלות מול רופאים שרק דחפו לי אופיואידים בכמות הולכת וגדלה (בואכה כדורים פסיכיאטריים) – רק אז הבנתי את גודל העוול שעושה כאן המדינה, והכל כמובן בחסות החוק.

מרגע שהבנתי איזה פשע נגד האנושות מבצע משרד הבריאות הישראלי נגד האזרחים, חברתי לגיא לרר ולצוות "הצינור" בקמפיין תקשורתי חסר תקדים בהיקפו, כדי להציף את הסוגייה ולטלטל את אמות סיפיה של ישראל. בעקבות הקמפיין הזה פגשתי חולים בכל הארץ, מכל המגזרים והגילאים, שסבלו ממגוון רחב של תחלואים ובעיות. המראות היו קשים, קורעי לב ומסמרי שיער – והשיא היה הלומי הקרב. אז הלב שלי נשרף לגמרי.

הלומי קרב רבים שפגשתי סיפרו לי שהקנאביס מרגיע אותם ומספק להם רגעים של שלווה ונחת, אבל המערכת מאוד מקשה עליהם ודוחפת להם כדורים ממכרים שמשפיעים עליהם לרעה, מכבים אותם נפשית וגורמים להם תופעות לוואי קשות, ביניהן גם אימפוטנציה. וכל זה בשביל מה?! בשביל למנוע מהם קנאביס? שחס וחלילה לא ייפתח הסכר ומספר המטופלים בצמח ימריא יותר מדי?

חשוב לציין שקנאביס לא מתאים לכולם ויש הלומי קרב שזקוקים לתרופות. אני פשוט מבקש להצביע על העוול שעושה המדינה, כשהיא מונעת קנאביס ממי שזקוק לו – העוול הקיצוני ביותר שנתקלתי בו מעודי; מדינה ששולחת את מיטב בניה להסתער בגופם כדי לבלום איומים על קיומה, ממררת את חייהם כאשר הם חוזרים שרוטי נפש משדה הקרב. זה שובר אותי לגמרי. זה מבהיר לי שהשלטון בישראל פועל בחוסר תום לב, לעתים בכוונה תחילה, כדי לרסק את אנשים. לפעמים היו לי מחשבות שהשלטון אדיש לגורל אזרחי המדינה, אולי פה ושם פועל בחוסר אכפתיות, או במקרה הגרוע ביותר ברשלנות. אבל לגלות שנעשות כאן פעולות מכוונות כדי לרמוס בני אדם? זה משהו שמעולם לא עלה על דעתי, זה כבר היה יותר מדי בשבילי.

הגיע הזמן (מזמן)

רק לאחרונה פורסם מקרה קורע לב ודעת של חיילת מג"ב, ששרדה את מסיבת הנובה לאחר שבן זוגה נרצח מול עיניה ושבה לשירות הצבאי, תוך שהיא סבלה מתסמינים ברורים של פוסט-טראומה. בצר לה ובעת משבר קשה היא צרכה קנאביס, לדבריה, לא בזמן שהיתה בתפקיד. היא עברה בדיקת שתן ו"נתפסה", למרות שלפי תוצאות בדיקה כזאת אי-אפשר לקבוע אם באותה עת היתה בתפקיד. החיילת נשפטה ל-35 ימי מחבוש ולהזכירכם – בזמן שמדינת ישראל משחררת מבתי הסוהר כמויות אדירות של מחבלים בגלל מצוקה במקומות כליאה.

אז אולי נוסף על ריסטארט שצריכות המערכות בישראל לעשות לגבי היחס שלהן להלומי קרב ולקנאביס, עליהן לערוך התאמות בנוגע לשפיטת חיילים פוסט-טראומטים. זה לא אומר שהם יוכלו לצרוך קנאביס בשעה שהם על מדים. זה אומר להתמודד עם כך, שחיילים הסובלים מפוסט-טראומה, יוכלו לצרוך קנאביס בחופשה או בזמן שאינם במדים. על מערכת החוק להפנים את העובדה הזאת ולהתמודד איתה – בוודאי לא לנקום באלה שעברו כבר סבל נוראי.

היום יותר מתמיד, נוכח כמות אדירה של פוסט-טראומטים בעורף והלומי קרב בחזית, שנוספו לנו במלחמת חרבות ברזל, הגיע הזמן (מזמן) לשחרר את החסמים הבירוקרטיים ולאפשר, כקו ראשון, טיפול בקנאביס לכל דורש.