הצוענים החדשים

שמונה חודשים עברו מאז שעזבנו את הבית, את השכונה שאהבנו, את חיי הנוחות המרופדים שגרמניה מציעה לתושביה, והפלגנו על נתיביו הבלתי נודעים של העולם המשתנה, המהדק את לפיתתו סביב צוואר האדם. תהליך ההחלטה היה ארוך, רצוף התלבטויות ומלווה בפחדים בלתי נמנעים בנוגע לפרנסה, לחיי החברה, לגורל הילדים, להסתגלות להווייה חדשה שאין בה קרקע יציבה. היעד היה ברור. תמיד אהבנו את יוון, ואף חלמנו להגר לשם לעת פנסיה. אבל קלפיה הנטרפים של המציאות החולנית הקדימו בשנות דור את שעת ההכרעה. אז רכשנו קרוואן, ובמשך כמה שבועות חצינו את היבשת לאורכה. שק אי הוודאות הכביד על כתפינו אך בליבנו רחשה תמיד להבה מרדנית ועיקשת של תקווה. די מהר גילינו שאנחנו לא לבדנו בדרכים. ראינו אותם באשר הלכנו – את אלה אשר נבעתו ממה שטמון באמתחתו האפלה של העתיד.

פנסיונרים שנמלטו מהמטריקס של הפחד. צעירים שמאסו בהדרה ובאפלייה הממוסדת. הורים שחזו בילדיהם קמלים תחת מגף הברזל של מערכת החינוך. משפחות שנפרדו מחיי השגרה ונקרעו מבשר קהילותיהן העוינות. זרם דק אך ניכר של נוודות מודרנית נגלה לעינינו המשתאות לאורך דרכיה של אירופה. פגשנו אותם על צידי כבישים, בקמפים מסודרים, בחניונים מאולתרים לחופי ימים. כל אדם וסיפורו, כל משפחה ונסיבותיה – אך החוט המקשר היה תמיד נהיר: התקווה למצוא חלקת אלוהים שפויה בתבל שיצאה מדעתה.

אחת מהם היא יערה רוזנר, והיא מדברת איתי מביתה השכור אשר בנורמנדי, צרפת. היא מתבטאת במתינות מהורהרת. קולה שקט ונעים לאוזן. עיניה הלחות מביעות כאב עמוק. לצדה על הספה יושב ז'וליאן, בן זוגה הצרפתי. לפני כמה שבועות הם עזבו את ביתם שבקרבת פריז והחלו במסע. בכוונתם לבקר בארץ במהלך חג הפסח ואז להמשיך לדרום אירופה. "מגבלות הקורונה הובילו אותנו לזה," היא אומרת, אבל המניע העיקרי היה הדאגה לבתם בת השש. "אני לא רוצה שהיא תגדל במציאות שבה היא מודרת." הלחץ להתחסן אמנם לא היה אינטנסיבי כפי שהוא היה בישראל, אולם גם בצרפת הונהגו הכללים הנוקשים של התו הירוק. "הוא בוטל לפני שבועיים, אבל ההשפעה שלו עדיין מורגשת ולא נראה שהדברים הולכים להשתנות."

רוזנר מנהלת פרוייקטים של תרגום. העובדה שהיא עצמאית ושהיא יכולה לעבוד מכול מקום הקלה על ההחלטה. ז'וליאן, הנדסאי חשמל במקצועו, לקח שלוש שנות חופשה ממשרתו הטובה. "בצרפת זה אפשרי," היא צוחקת, "אבל באופן מוזר הזכות לחינוך ביתי בוטלה. גם זה היה נדבך חשוב בהחלטה לעזוב." אפקט הקורונה, היא מעידה, ניכר על הילדה. "בגן הכריחו אותם לרחוץ ידיים כל כמה דקות. הציפו אותם באלכוג'ל. היא פיתחה אובססיה לסטריליות. חובת המסיכות מונהגת פה מגיל שש ומעלה. האפשרות להכניס אותה לבית ספר רגיל בכלל לא באה בחשבון."

עתה הם חיים בנורמנדי בקהילה כפרית קטנה שיש בה מסגרת חינוך אלטרנטיבית, אך פניהם מופנות לקראת עתיד בלתי מוגבל של חיי נדודים. "בגלל חוקי התושבות באירופה, המטרה שלנו היא להישאר לא יותר משלושה חודשים במקום אחד. אנחנו מתכוונים לשהות בספרד, איטליה ופורטוגל. גם האופציה של דרום אמריקה עלתה על הפרק, אם כי זה קצת רחוק מדי." 

הם מתכוונים ליצור מסגרת של חינוך ביתי, אלא אם כן תצוץ אופציה טובה יותר. "לא מעט בני משפחה וחברים בטוחים שיצאתי מדעתי, מכנים אותי  מתנגדת חיסונים הזויה. איבדתי את ההערכה שהיתה לי לכל כך הרבה אנשים. ראיתי איך הם יכולים בכזו קלות להתעלם מעוולות ואפילו להצדיק אותן. בשבילי זה היה שיעור חשוב בחיים. אבל אין לנו עניין להילחם עם הסביבה. אנחנו רוצים להפוך את הקיים לבלתי רלוונטי ולברוא מציאות חדשה. זו הדרך הנורמלית היחידה להתמודד עם מה שקורה." 

תופעת הנדידה לא פסחה על ישראל. כבר עם החלת המגבלות הראשונות הוצפו הרשתות החברתיות בהורים שהביעו את תשוקתם למצוא אלטרנטיבה להם ולילדיהם. ככל שחלף הזמן, ועם התקבעות המציאות החדשה, היו גם מי שעשו את הצעד הדרמטי ויצאו לחפש את עתידם במקומות אחרים. 

הסיפור של אירית וגדי מגלם במידה רבה את חוויית השבר שמשותפת לאנשים רבים. הם מבקשים לא להזדהות בשמותיהם האמיתיים, "כדי להימנע מהשלכות לא נעימות." הם מתגוררים עכשיו עם בתם בת העשר בהולנד, בכפר פסטורלי ושקט ליד הגבול עם בלגיה. במהלך הריאיון הם אמוציונליים ולעתים אף נסערים. "אני מרגישה שהמדינה בגדה בי," אומרת אירית, "ההסתה. ההתנהגות העדרית. המושג 'מפיצי מחלות' וההקשר ההיסטורי הנורא שלו. הייתי כל כך בודדה." הם גרו בכפר־סבא בבית שרכשו לפני כמה שנים. גדי הוא איש עסקים. לאירית היתה משרה אדמיניסטרטיבית במרפאה של רופא משפחה. "היינו זוג נורמטיבי לחלוטין," הם מעידים על עצמם. "חשבנו שטירוף הקורונה קשור לביבי ושאם הוא ילך זה ייגמר. היינו פעילים בהפגנות בלפור. הרגשנו חלק ממשהו גדול." "הסטירה נחתה עם בוא החיסונים וכל מה שהתלווה לזה," אומרת אירית. "זו היתה נקודת השבר. האווירה היתה מלחיצה. המצב של הבת החמיר והיא כמעט ולא הלכה לבית הספר. נתקלנו בעוינות מצד המורים ומצד הורים אחרים. חברים התרחקו מאיתנו. היו גם סיטואציות קשות עם שכנים ועמיתים לעבודה." 

הם תמיד חשבו על הגירה להולנד והמציאות החדשה פשוט העניקה להם את העילה. "אני ניסיתי לשמור על איזון ולהסתדר עם המצב, "אומר גדי וקולו נסדק, "אבל על אירית זה השפיע מאוד, לא רק על הבריאות הנפשית אלא גם הגופנית." "המערכת בארץ היא חולה," מוסיף גדי. אני מרגיש שמכרו אותנו, שהפכו אותנו למעבדת ניסויים. מהר מאוד אחרי שקמה הממשלה החדשה הבנו שכלום לא עומד להשתנות. הפוליטיקאים התחלפו אבל המדיניות נשארה כפי שהיתה. דעת הקהל היתה כבר מורעלת מדי. היה ברור לנו שהגיע הזמן ללכת."

הם מכרו את ביתם, ובחודש דצמבר של השנה שעברה הם טסו להולנד. זה לא היה קל. המהלך עורר קונפליקט עם שלושת ילדיה הבוגרים של אירית, אשר החליטו להישאר בארץ. בכפר מגוריהם ההוויה שונה לחלוטין. "לא מרגישים פה כמעט את הקורונה. הבת אוהבת ללכת לבית הספר. זה אף פעם לא היה כך בעבר. חיסונים הם בגדר המלצה בלבד ולא מופעל לחץ מהמערכת או מהסביבה." גדי מצליח להתפרנס, אם כי ישנה ירידה משמעותית בהכנסה. "אנחנו לוקחים את הזמן. ההתאקלמות לחיים החדשים לא קלה אבל היא אפשרית. אין לדעת לאן יוליך אותנו העתיד. בינתיים, אנחנו נשארים פה."

אירית מסכימה. החיים החדשים היטיבו עמה אך נפשה עדיין מטולטלת מחוויותיה בישראל. "זה לא נקלט אצלי," היא שחה בשקט, על סף בכי, "אנחנו עם שעבר את הגרוע מכל. איך אנחנו מסכימים שיתייחסו אלינו ככה? איך אנשים לא רואים את הסימנים?"

אפרת וחגִי קמחי נמצאים מזה עשרה חודשים בפורטוגל. שמש חייכנית שולחת קרניים רכות אל תוך הקרוואן שממנו הם משוחחים עמי. בתם הבכורה עדי (12) ישובה לצדם. התאומים נוגה ואוֹרי (10) מבליחים מדי פעם אל מסגרת המסך, נועצים מבטים סקרניים. "הילדים היו שותפים מלאים להחלטה," אומרת אפרת, "הכול היה פתוח."

"זה מאתגר לעבוד תוך כדי תנועה, בתוך שטח מצומצם, כשכל המשפחה נמצאת תמיד לידך," אומר חגי. במקצועו הוא מפיק הדמיות תלת־מימד לתחום האדריכלות ועיצוב הפנים. "אני זה שמתווך בין הארכיטקט ללקוח," הוא מסביר. גופו חסון, שיערו המאפיר ארוך ופרוע, 

דיבורו קולח. הם התגוררו במושב הבונים. אפרת עבדה בתחום ההייטק ועזבה את משרתה עוד לפני הגעת הקורונה כדי להקדיש את זמנה לילדים. "כשהתחילו הסגרים, הרגשנו טוב בחברת המשפחה. זה היה נעים להיות ביחד. החוויה הזו עזרה לנו להבין לאן פנינו מועדות." חגי הקדיש חלק גדול מזמנו הפנוי למאבק סביבתי. הוא היה פעיל בעמותת "שומרי הבית" במלחמתה נגד אסדת הגז לוויתן. "כשהקימו את האסדה בסוף 2019 החלטנו לקחת שנת חופש ולנסוע לפורטוגל. השכרנו את הבית והתחלנו בהכנות. אבל ההגבלות והסגרים שינו את התוכניות. כשהשמיים נפתחו במאי 2020 רכשנו את הקרוואן והתחלנו להתארגן לשהות בלתי מוגבלת."

זה מצב של המתנה, של צפייה מן הצד. אבל כל עוד לא משתקף עתיד נורמלי לנו ולילדים שלנו, לא נשוב לישראל. לא אסכים שייקחו ממני את הרשות המוחלטת על גופי"

חגי נטל חלק אינטנסיבי בעצרות הסדירות בירושלים נגד נתניהו. אולם מבחינתו, קו ישיר חיבר בין בלפור להבימה, היכן שנערכו ההפגנות נגד מדיניות הקורונה. "קלטנו מהר מאוד את ההגזמה," הוא אומר, "את השחיתות ואת האג'נדות הנסתרות." "עד אז אפשר לומר שהיינו ישראלים נורמטיביים," מוסיפה אפרת. "סמכנו על מערכת הבריאות. הילדים קיבלו את חיסוני השיגרה, ואפילו חיסוני שפעת שנתיים. הם למדו במוסדות חינוך רגילים. אבל היחס אליהם בבתי הספר שבר אותי. המסיכות היו מבחינתי קו פרשת המים. לפעמים, כשהייתי חושבת עליהם יושבים שעות ארוכות עם מחסום נשימה על הפנים, הייתי פורצת בבכי. אני יודעת בוודאות שזה השפיע על הבריאות שלהם."

הקמתה של הממשלה החדשה הפיחה בהם תקווה, אבל תוכניותיהם לא השתנו. הם חשו שהם עשו את שלהם. ביוני 2021 הם יצאו לדרך, ובמהלך מסעם הם התחילו לצלם ולהפיק סרטונים משעשעים וערוכים היטב שאותם הם מעלים לערוץ שלהם ביוטיוב. "קשה לי להיות רחוק מהמדינה שאני אוהב כל כך," אומר חגי בקול נרגש. "הכי נורא זה להבין שהאנשים שאמורים לשמור עליך פועלים מתוך אינטרסים זרים. זו תופעה כלל עולמית. בכול מקום שומעים את אותו הנראטיב. אבל כשיוצאים מישראל רואים טוב יותר את המניפולציה שעושים על הציבור הישראלי. אין לי הסבר רציונלי להתנהגות הזו." "אנשים מוכי פחד," מוסיפה אפרת, " פחד עמוק ואקטיבי. רוב החברים התנתקו מאיתנו. מערכות יחסים שהיו חזקות הולכות ומתפרקות. גם בחוג המשפחה השיח הוא נוקשה. אפשר גם לומר שחווינו הדרה. אבל עכשיו אנחנו יוצרים קשרים חדשים. בכל מקום אנחנו פוגשים משפחות שהתנתקו מחייהן הקודמים, גם ישראליות. זה כמו מגנט."

שגרת הנדודים כוללת את עבודתו של חגי וגם חינוך ביתי סדיר. הילדים עובדים עם חוברות מהארץ. "יש לנו פנאי להקשיב לצרכים ולרצונות שלהם," אומרת אפרת, "אנחנו שמים דגש על ערכים אנושיים פשוטים." "אני לא יודע מה יהיה," מסכם חגי. "אנחנו מתחילים דרך חיים חדשה ומחפשים קהילות מתאימות. זה מצב של המתנה, של צפייה מן הצד. אבל כל עוד לא משתקף עתיד נורמלי לנו ולילדים שלנו, לא נשוב לישראל. לא אסכים שייקחו ממני את הרשות המוחלטת על גופי."

גם נעמי ודניאל הררי חשים שחייהם לעולם לא ישובו להיות כשהיו. הם נמצאים בספרד, בקרבת מדריד, בקרוואן אשר משמש כביתם היחידי מזה כשמונה חודשים. בנם ירין (9) יושב ביניהם במשך הריאיון ומצטרף מדי פעם לשיחה. שתי בנותיהם הבוגרות נותרו במולדת, אם כי הן "נתנו את ברכתן למהלך." 

"אין לנו תאריך סיום לחיי הנדודים," אומרת נעמי, ודניאל מעיר: "הכול תלוי בפרנסה. יש לנו חצי שנה להבין איך מסתדרים עם זה." הם גרו בחיפה. נעמי, משפטנית בהשכלתה, מועסקת במכללת אורנים, והיא עדיין מעבירה שיעורי וידאו סדירים. נוסף על כך, היא רכזת מקצוע בארגון "דרך רוח". בעת שהתגוררו בישראל היא עבדה גם כמרצה בתוכנית "חותם" אשר מכשירה אקדמאים כמורי בית ספר. "ב'חותם' קלטתי את ההבדל בין תיאוריה למציאות," היא מספרת בחיוך מריר, "הרגשתי שאני לא מוצאת את מקומי, שאני במנוסה מתמדת." "המחשבות להגר מהארץ התחילו לצוץ לפני שנים," אומר דניאל, שעובד בתחום הפקת הדמיות תלת־ממד. "האווירה נעשתה קשה ותובענית, כמעט אלימה. הקורונה רק העצימה את התהליך שכבר התרחש בחברה הישראלית. חשתי שאני חייב לצאת מהמירוץ המטורף הזה. נעמי," הוא מודה, "היתה הכוח המניע."

"האווירה נעשתה קשה ותובענית, כמעט אלימה. הקורונה רק העצימה את התהליך שכבר התרחש בחברה הישראלית. חשתי שאני חייב לצאת מהמירוץ המטורף הזה"

אבל שום דבר לא העיד על הבאות. המגבלות והסגרים הגבירו את דחף ההגירה. את ירין, שלמד בבית ספר אנתרופוסופי בחיפה, הם העבירו בהדרגה למסגרת של חינוך ביתי, אשר עתה, כשהם בדרכים, כבר נעשתה לשגרה שדורשת אנרגיות עצומות. "המגבלות בבית הספר היו פחות נוקשות," אומרת נעמי, "אבל עם הזמן השיח נעשה אלים ומאיים יותר. במיוחד עם הגעת החיסונים. הפחד נטמע בילדים. הסדקים נחשפו וטבעה האמיתי של מערכת החינוך התגלה." הם מכרו את הבית וטסו לפורטוגל. משם הם המשיכו להונגריה כדי לרכוש את הקרוואן שעמו הם נסעו לספרד. בכוונתם להצפין למדינות סקנדינביה ולבלות שם את הקיץ. "אני לא אוהב מקומות צפופים," מסביר דניאל.

"לחיי הנדודים יש דינאמיקה משלהם, ואנחנו לומדים להסתדר עם הזרם," ממשיכה נעמי. "אנחנו כל הזמן פוגשים אנשים מעניינים שחושפים אותנו למשמעויות המורחבות של העידן הזה. ישנן גם הרבה שאלות לא פתורות, כמובן, אבל אנחנו משתדלים לא לחשוב על העתיד יותר מהנדרש." 

דניאל מספר איך בעבר קטע את הטיול־אחרי־צבא בדרום אמריקה ושב ארצה בשל געגועיו לנעמי. "עכשיו המסע נמשך," הוא אומר, ורעייתו מוסיפה: "הקשר בינינו התחזק. אחרי שלושים שנה ביחד אנחנו לומדים דברים חדשים זה על זה. אני מרגישה שמצאתי את מקומי בעולם," היא מסכמת. "קודם כל השבנו לעצמנו את הזכות ההורית. למרות כל הקשיים, חיינו נמצאים עכשיו בידינו, ואנחנו לא מתכוונים לוותר עליהם."