הקרב על התודעה

בסוף שנות השבעים הגיע העיתונאי האוסטרלי ג'ון פילג'ר לצ'כוסלובקיה ונפגש עם חברי קבוצת "צ'רטר 77", אינטלקטואלים ואמנים שפרסמו מסמך מחאה אמיץ נגד הפרות זכויות האדם במדינתם. אחד מהם, כך מספר פילג'ר, אמר לו: "בדבר אחד יש לנו, החיים תחת משטר קומוניסטי, יתרון עליכם במערב: אנחנו לא מאמינים לשום דבר שמתפרסם בעיתונות. כי אנחנו, בניגוד לכם, יודעים שהכל פרופגנדה."

פילג'ר בן ה-83, שבאמתחתו רזומה עיתונאי מפואר ונועז, פרסם לאחרונה מאמר בשם "השתקת הכבשים", ובו העלה את השאלה האם תושבי המערב באמת נהנים מתקשורת בלתי תלויה ומגישה חופשית למידע, כפי שהורגלו להאמין, או שמא "אנו חיים בחברה שבה שטיפת המוח נחבאת וערמומית, ותפיסת המציאות מסוננת בהתאם לצרכי המדינה והאינטרס התאגידי?"

מזה יותר מ-100 שנים נחקר המכניזם הזה, שבאמצעותו מדינות דמוקרטיות מצליחות לייצר הסכמה ציבורית למדיניות שהן חפצות ליישם – גם כאשר המדיניות מבוססת על כזב ומניפולציה וסותרת אינטרסים ציבוריים בסיסיים.

השאלה הבלתי נמנעת היא איך  קורה שבחברה פתוחה ופלורליסטית (לכאורה), שבה הצנזורה הרשמית היא מינימלית והתקשורת אינה חרדה מאימת המשטר וסוכניו, מצליחים בעלי הכוח להשפיע באופן כה גורף על התודעה הכללית, וזאת מבלי להצטרך לאמצעי הכפייה הנהוגים במשטרים עריציים. זוהי מציאות ייחודית וכמעט בלתי נתפסת, שכן היא מתרחשת בשעה שרוב האנשים במערב (כמושג פוליטי ולא גיאוגרפי) משוכנעים שהם משתתפים בשוק חופשי ודינמי של מידע ודעות, נקי מכל צנזורה משמעותית. רובנו מאמינים אפילו שהמדיניות הציבורית נגזרת מהדיון הפוליטי והחברתי וממאזני הכוח הטבעיים השוררים בו.

אני מניח שרוב קוראי המאמר הזה בעיתון הזה יודעים עד כמה מופרכת התפיסה הזו, וכבר מבינים בחושיהם שמה שמכונה "הדיון הציבורי" הוא בעיקרו פברוק מלאכותי שנארג במכונותיו של ממסד תקשורתי רב-עוצמה. אבל לא די בהכרה הזו כדי להישמר מפני אותו מנגנון תמנוני, המשתמש, לדברי המחזאי הבריטי הנודע הרולד פינטר, "בתבניות של דיסאינפורמציה, בשפה מעוותת וברטוריקה משכנעת שהיא למעשה ערימה של שקרים". חשוב גם ללמוד איך מתפקדת "ההיפנוזה המוצלחת מאוד" הזאת, בשם מי היא פועלת ומהי תכליתה.

כבר בתחילת המאה העשרים, כשהתקשורת הכתובה התגבשה לגופי ענק עסקיים בשליטת קומץ בעלי הון חזקים, החלו להישמע ביקורות על תפקודה כמפיצת תעמולה בשירות אג'נדות פוליטיות דומיננטיות.

אפטון סינקלייר, עיתונאי בן התקופה ומבקר מבריק של האימפריאליזם האמריקאי שהיה אז בחיתוליו, כינה את העיתונות בארצו "מוסד מעמדי המשרת את העשירים ובז לעניים."

הוא כתב רבות על הקונפליקט של ארה"ב עם ספרד ועל מלחמת העולם הראשונה, ובעיקר על ההתגייסות המוחלטת של המדיה הממסדית לשווק לציבור נרטיבים כוזבים בשם הממשל הפדרלי.

"העיתונות," ציין סינקלייר, "היא הכלי שבאמצעותו האליטה התעשייתית שולטת בדמוקרטיה הפוליטית. זהו מאמץ תעמולתי שנועד להותיר את האזרחים במצב של כניעות שקטה, על מנת שבהגיע יום הבחירות הם ילכו לקלפיות ויצביעו לאחד משני המועמדים המייצגים את מדכאיהם." כאשר נדרש לשאלה מדוע כל כך הרבה עיתונאים, שרובם אינם מתהלכים במסדרונות הכוח, משתפים פעולה עם המערכת ואינם מזהים את התעמולה שהם מסייעים להפיץ, השיב: "קשה לגרום לאדם להבין משהו, אם המשכורת שלו תלויה בכך שלעולם לא יבין זאת."

בשנת 1928 יצא בארה"ב ספר דקיק ומהמם בשם "פרופגנדה", פרי עטו של אדוארד ברנייז, פרסומאי רב השפעה שנחשב לאבי תעשיית "יחסי הציבור". ברנייז, שהשכיל ליישם בעבודתו את עקרונות הפסיכואנליזה של דודו, זיגמונד פרויד, נטל חלק מרכזי במאמצי ממשל ווילסון לשכנע את הציבור לתמוך בהצטרפות ארה"ב למלחמת העולם הראשונה.

הוא עבד, בין היתר, בשירות תעשיית הטבק והיה הרוח החיה מאחורי אירוע "לפידי החירות" שהתרחש ב- 1929, במהלך מצעד הפסחא השנתי בניו יורק.

הוא שילם לנשים ידועות להצטרף אל הצועדים עם סיגריה דולקת, והשתמש בעישון בפומבי כסימבול של אמנציפציה פמיניסטית, ובכך הצליח להגדיל באופן מטאורי את הרווחים של מעסיקיו. הספר, שנכתב בשפה ישירה וגלוית לב, מהווה הצצה נדירה ואולי חד-פעמית, לטבעו האמיתי של מוקד ההשקה האפל שבין פוליטיקה, כסף גדול ותקשורת המונים (ובשפתנו – הון -שלטון-עיתון). "המניפולציה המודעת והמושכלת של הרגליו ודעותיו של ההמון היא אלמנט חשוב בחברה דמוקרטית," הוא כותב כבר במשפט הפתיחה ומסביר שדווקא במדינות שבהן האוכלוסייה אינה מאוימת תחת חרבו של שלטון אוטוריטרי יש הכרח בפרופגנדה שיטתית המשתמשת בכלים פסיכולוגיים אפקטיביים כדי לעצב את דעת הקהל "לפי צרכיה של האליטה".

"אנחנו נשלטים," הוא ממשיך בכנות, "דעתנו מעוצבת, טעמינו נקבעים, רעיונותינו מושפעים על ידי אנשים שאיננו מכירים, השייכים למיעוט דומיננטי שמבין את התהליכים המנטליים והתבניות הסוציאליות של ההמונים." ברנייז הזדהה בגלוי עם מפרנסיו האוליגרכים ולא הביע את השקפתו מעמדה ביקורתית, אלא ריאליסטית. לקראת סוף הספר הוא טוען שפרופגנדה, "המהווה את הזרוע המבצעת של הממשלה הבלתי נראית," לעולם לא תעבור מן העולם, ולפיכך טוב יהיה, לדעתו, "אם אנשים אינטליגנטיים יכירו בה ככלי מודרני שבאמצעותו ניתן להשליט סדר בכאוס."

ההתפתחות הטכנולוגית, ההבנה הנרכשת בפסיכולוגיה אישית וחברתית, התהוותה של תקשורת המונים מגויסת – כל אלה הצליחו לייתר כמעט לחלוטין את הצנזורה והכפייה הרשמיות והעניקו לאדוני החברה חלופה אלגנטית לשליטה בתודעה שלנו. האדם המודרני, במקום להשיג את חירותו הפיזית והמנטלית, הפך, כדברי ברנייז, "לחותמת גומי המוכתמת בסיסמאות פרסום, במאמרי דעה, בנתונים מדעיים, בהבל של טבלואידים ובקלישאות היסטוריות, בו בזמן שהוא נותר חף מכל מחשבה מקורית."

ומה קורה במדינות טוטליטריות? אפילו שם התעמולה אינה נסמכת אך ורק על אימת המעצר ונקמתו של שוטר החרש, אלא נזקקת להסכמה מודעת של פלחים דומיננטיים ופריבילגיים באוכלוסייה. ג'ון פילג'ר נזכר בראיון שערך לפני שנים רבות עם לני ריפנשטאל, בימאית נודעת של סרטי תעמולה נאציים שהאדירו את המפלגה ואת דמותו של היטלר. ברגע של גילוי לב היא הודתה בפני פילג'ר, שמכונת הפרופגנדה הענפה לא היתה אך ורק פרי "פקודות מלמעלה", אלא גם נסמכה על מה שהיא כינתה: "הריקנות הכנועה" של הציבור הגרמני, ובמיוחד של "הבורגנות הליברלית המשכילה."

בסוף שנות השמונים התפרסם ספרם החשוב של נועם חומסקי ואדוארד הרמן, "ייצור הסכמה" (Manufacturing Consent), ובו ניתוח מקיף של תפקיד המדיה במערב.

"התקשורת מתפקדת כמערכת להעברת מסרים וסימבולים לאוכלוסייה," הם כותבים, ותכליתה העיקרית היא "לשרת את מטרות האליטה בזמן שהיא מתיימרת לייצג את חופש הביטוי ואת האינטרס הכללי של הקהילה."

הם טוענים שבחברה שיש בה ריכוזי הון עצומים ומערכות של ניצול שיטתי, יש הכרח להטמיע בהמון את הערכים והאמונות שיאפשרו להם להתאקלם במנגנונים הממסדיים, "ודבר זה אפשרי רק באמצעות פרופגנדה שיטתית." רק כך יכולים בני אדם להסכים לקיומו של דיכוי חברתי מובנה.

התקשורת מעצם טבעה מזדהה עם מטרותיה של האוליגרכיה. היא ממלאת את ייעודה באמצעות הזנה בלתי פוסקת של הציבור במידע שמקורו במדינה ובמוסדות הקשורים אליה, ואלה שמשקיעים כוח אדם ומשאבים עצומים כדי למלא את הביקוש לאינפורמציה מהירה ומתכלה. כך מתאפשר העיצוב של הזרם החדשותי בהתאם לצרכים הספציפיים של בעלי הכוח, באמצעות "סינון של אייטמים בלתי ראויים והמעטה בערכן של עמדות נגדיות."

תפקידה של העיתונות הממסדית הוא להגדיר מראש את טווח הפרשנות ואת גבולותיו המותרים של השיח. היא מעניקה לתוכן החדשותי, המוגבל כשלעצמו, תוויות של "אמינות" ו"אובייקטיביות" וממהרת ליצוק אותו לתבניות פוליטיות מוכרות ולהתאימו לתיאטרון הזהויות החברתי. כך קורה שהצרכנים חשים צורך לנקוט עמדה לגבי נושא שעל הפרק עוד לפני שלמדו פרט אחד של מידע אמיתי. "המגבלות הן כה חזקות וכה מעוגנות במערכת, עד שכמעט אי אפשר לדמיין את קיומן של תשתיות מידע אלטרנטיביות."

את הטכניקות הללו אפשר לזהות בקלות בשני אייטמים חדשותיים אקטואליים שהציפו לאחרונה את פלטפורמות התקשורת העולמית. הראשון הינו בחירתה של ג'ורג'יה מלוני לראשות ממשלת איטליה. מלכתחילה, עוד בטרם רוב יושבי הגלובוס ידעו לבטא את שמה, התקבעו הדיווחים, הפרשנויות והתגובות במסגרות נוקשות של "ימין נגד שמאל" או "ליברלים נגד קונסרבטיבים".

מחד, מלוני הוצגה כפשיסטית מסוכנת, שונאת זרים ולהט"בים, ממשיכת דרכו האידיאולוגית של מוסוליני. מאידך, היא הוצגה  כשמרנית טובה שמקדמת את ערכי המשפחה ואהבת המולדת. נראה שלכל ההגדרות האלה קיים בסיס מתועד, אבל ישנם לא מעט אלמנטים מעניינים וחשובים שהושמטו, או לפחות נדחקו לשוליים, כדי לחדד את העמדות המבוקשות, כמו למשל שהיא "תומכת במיסוי נמוך ובגישה חיובית לעסקים," ושהיא זוכה לתמיכה בלתי מבוטלת של הקהילה העסקית בארץ המגף. התקשורת אוהבת לדבר עליה כדמות חוץ-ממסדית, אף על פי שהיא שירתה בעבר בממשלתו של ברלוסקוני ומשמשת כיום כחברה מן המניין במכון Aspen, ארגון רב השפעה הממומן, בין היתר, על ידי קרן רוקפלר וקרן ביל ומלינדה גייטס. 

אירוע נוסף שהיטיב להמחיש את פעולתו של "מודל הפרופגנדה" היה סדרת הפיצוצים שאירעו בסוף חודש ספטמבר בצינורות נורדסטרים 1 ו-2, שנועדו להזרים גז טבעי מרוסיה למרכז אירופה.

לפי הדיווחים, בהנחה שלא מדובר בדיסאינפורמציה, הנזקים שנגרמו הם חמורים למדי ואף עלולים להביא להשבתה מוחלטת של הפרויקט העצום והיקר הזה. המדיה במערב אמנם טרחה לציין שאין כל מידע אמין על מקור הפיצוצים, אך בו בזמן גם הפנתה אצבע מרומזת כלפי הקרמלין, באופן שלא אמור להותיר ספק רב בדעתו של הקורא המצוי. בכך הוגדרו מיד גבולות הגיזרה התודעתית. האסור והמותר נחרצו בקווים עבים בארגז החול של "הדיון הציבורי". בעוד זה לגיטימי לחשוד בפוטין  בביצוע inside job מתוחכם (ובכך לגדוע במו ידיה את אחד הענפים העשירים של כלכלתה), חל איסור מדאורייתא להניח שהפעולה נעשתה על ידי ארה"ב או נאטו, אף על פי שבתנאים הבינלאומיים הנוכחיים זהו חשד רציונלי לחלוטין.

אלה הן רק שתי דוגמאות בודדות מתוך שפע התעמולה הממוסדת, הזורמת ללא הרף אל בריכת התודעה האנושית. עבור האדם השכיח, ספקן ומרדן ככל שיהיה, קשה מאוד לעמוד בעומס המנטלי והרגשי הכרוך בהתמודדות עם רשת הכזב הסבוכה. התקשורת מתפקדת בחיינו כמו מוזיקה רועמת המנגנת דרך קבע בכיכר העיר. אי אפשר להתעלם מקיומה או להימלט מהדהודיה, וגם אם נימנע לחלוטין מצריכתה, הרי שהיא תרדוף אותנו באשר נלך באמצעות סוכניה הרבים: המשפחה, החברים, הקולגות בעבודה או הטלוויזיה הדולקת של השכן. אנחנו לא יכולים לגדר חלק מסוים מהבריכה המשותפת ולהעמיד פנים שאנו מוגנים מהשפכים הזורמים אליה.

האלטרנטיבה היא אחרת, והיא תלויה קודם כל בהכרה בקיומה של המערכת הזו ובהבנת תכליתה. רק כאשר אנו מזהים את דרך פעולתה ואת האינטרסים העומדים מאחוריה, אנו יכולים להיחלץ מאזיקי המניפולציה שלה, ואז נפרצת הדרך למחשבה חופשית, נועזת, שאינה ניזונה מחותמות הכשרות הקונפורמיסטיות. ההתמודדות מתרחשת בעיקר במישור האישי, אך היא זקוקה לביטוי קהילתי ולשיתוף פעולה בריא שיהווה אלטרנטיבה להוויית התעמולה המזוהמת והמזהמת.

מידע הוא מצרך יקר ערך. הוא ראוי לפלטפורמות דינמיות והגונות, שאמנם אינן חפות לחלוטין מהטייה ודעה קדומה, אך לפחות הן חופשיות מאחיזתה של אליטה חולנית ושל משרתיה הפוליטיים. העידן הזה מעניק לנו הזדמנות פז לקרוא תיגר על המטריקס ולפורר אותו מן היסוד. אין לנו צורך יותר בארגונים מסורבלים המחוברים למרכזי הכוח של החברה כדי לתווך עבורנו את המציאות. התקשורת זה אנחנו, באשר אנו נמצאים. הגיע זמן האתחול התודעתי הגדול.