הרוני דניאל שלהם

עד ה- 11 במאי, 2022, לא ידעתי ולא שמעתי (לבושתי) על עיתונאית ערבייה בשם שירין אבו ע'אקלה. אני לא צופה ברשת הטלוויזיה אל-ג'זירה, ולא מתעמקת בתכנים שלה. והנה, הזמן שלקח כדי ששירין אבו ע'אקלה תחדור לתודעתי וללבי היה הרף עין. כמו הזמן שלקח לקליע האם. 16 (ה-אולי ישראלי אולי פלסטיני) לפלח את ראשה ולהרוג אותה. 

מן הרגע הראשון ניבטה אלי דמותה ולא נתנה לי מנוח: אישה. ערבייה. נאה. רהוטה. חכמה. ישירה. חולצת ויסקוזה ורודה כהה. גלויית ראש ומבט. עיניים יוקדות. אמיצות. ומשהו במותה הטרגי טלטל אותי מבפנים. אומרים שאדם קרוב אצל עצמו, וזה נכון. אין ספק שהעובדה שהייתי 30 שנים עיתונאית, גורמת לי להזדהות באופן רגשי מיידי עם הריגה, כליאה או חטיפה של כל עיתונאי ועיתונאית ברחבי הגלובוס. כך היה גם במקרים קודמים. אבל הפעם, זה חרג מהדפוס הקבוע. משהו באישיותה, בסיפור חייה ומותה, בהד שנוצר סביבה, המשיך למגנט אותי, לסקרן אותי, לרצות להכיר אותה.     

באותו יום נמהר יצאה אבו עקאלה, תושבת בית חנינא, אל מחנה הפליטים ג'נין, לעוד יום עבודה, נקלעה לחילופי אש של כוחות צה"ל עם חמושים פלסטינים וספגה כדור קטלני בראשה. אשת מקצוע ותיקה ומיומנת, בת 51, שיצאה לסיקור עיתונאי בשטח, כפי  שעשתה ב־25 השנים האחרונות, וחזרה בארון.

אין לי, כמובן, שמץ של מידע חדש בנוגע לשאלה מי הרג אותה. היא מתה בשוגג. ניצבה בלב זירת קרב כשקליעים שורקים חולפים מעל לראשה, ולרוע מזלה, אחד מהם ננעץ בראשה – למרות שכוון למטרות וליעדים אחרים. זה גם לא מאוד חשוב מי ירה את הכדור הזה. הרי מלחמת הנרטיבים הישראלית – פלסטינית סביב הריגתה תימשך בכל מקרה.   

שירין אבו ע'אקלה נולדה בשנת 1971 במזרח ירושלים למשפחה ערבית- נוצרית פלסטינית מבית לחם, והיתה גם בעלת אזרחות אמריקאית. היא למדה בבית ספר אל-ורדיה השייך למנזר האחיות רוזרי בבית חנינא. בהמשך, פנתה ללימודי אדריכלות באוניברסיטת ירדן למדע וטכנולוגיה אבל בשלב מסוים, החליטה להקשיב טוב יותר לצו לבה, ביצעה מעבר ללימודי עיתונאות וסיימה תואר ראשון באוניברסיטת אל-ירמוך שבירדן. היא שבה לירושלים חדורת רצון עז להביא לעולם את קולו של העם הפלסטיני. 

בשנים הבאות עבדה עבור סוכנות אונר"א, רדיו קול פלסטין, ערוץ הלוויין של עמאן, ורדיו  מונטה קרלו. בשנת 1997 , החלה לעבוד ככתבת טלוויזיה ברשת "אל-ג'זירה", ביססה את מעמדה העיתונאי, ועם הזמן נהייתה לכתבת בכירה. 

השבוע, קולגות התראיינו ודיברו עליה בלב שבור ובהערכה גדולה. אמרו שהיא נחשבת לאחת מחלוצות העיתונאות הפלסטינית ומהמוכרות בין כתבי השטח של אל-ג'זירה. סיפרו איך סיקרה בהתמדה ובאומץ לב ניכר את כל אירועי הלחימה, המבצעים והעימותים בין הפלסטינים לישראל. בריאיון לתחנה שבה עבדה אבו ע'אקלה עצמה סיפרה פעם שהיא מרגישה נרדפת מול השלטונות והכוחות הצבאיים הישראלים. שתמיד חשה ש"עליה להתמודד גם מול צבא הכיבוש וגם מול המתנחלים". 

בשעות הראשונות לאחר היוודע דבר מותה, קשה היה לזהות את עוצמת האבל שירד על הציבור הפלסטיני, בין היתר בגלל השימוש התקשורתי-הסברתי שנעשה על ידיהם לאלתר באירוע. היה נדמה שאבו ע'אקלה הפכה בתוך דקות ספורות מאישה חיה ועיתונאית – לסמל. רק כעבור יום יומיים אפשר היה ללמוד שהיא היתה סמל גם בחייה. לא סתם סמל, אייקון. לפתע התחוור שמותה הוא לא רק מוות מצער בשוגג של כתבת טלוויזיה מקרית, כי אם מות אחד מהסמלים הנוכחיים העדכניים של התרבות הפלסטינית. ומי שלא מבין את זה לא מבין את מהות האירוע. 

כשהסתיים הניתוח הפתולוגי שנערך בגופתה בשכם (ושלא הצליח לקבוע מי הרג אותה), נעטפה גופתה של שירין אבו ע'אקלה בדגל הלאום והובלה לטקס האשכבה שלה, לרמאללה, אל המוקטעה, מתחם המעון הרשמי של יו"ר הרשות הפלסטינית, אבו מאזן. משני צידי הדרך עמדו המונים והמתינו לשיירה האבלה. כשחלפה על פניהם נופפו אלפי ילדים ומבוגרים בדגלי פלסטין, השליכו פרחים, וקראו בקול :" ברוח, בדם, נפדה אותך, שירין". 

אבו מאזן, בהספדו, כינה את אבו ע'אקלה :"שהידת פלסטין. שהידת האמת והמילה החופשית…. סמל לאישה הפלסטינית". כשהתמונות הללו שודרו, החלה ככל הנראה אט אט לחלחל אל תוך התודעה הקולקטיבית הישראלית השאלה – מי זאת האישה הזאת ומה הם עושים כזה סיפור גדול ממנה? למחרת, בהלווייתה, שודרו לכל העולם תמונות של אנשי ימ"מ ומג"ב חובטים באלות באבלים נושאי הארון. לכאורה, כדי להשתלט על מה שכונה "הפרות סדר במהלך ההלווייה". תמונות מבישות שייוותרו מן הסתם ב"ענן", לדיראון עולם. 

היקפי הכאב והאבל הפתיעו – ולא רק אותי. זה היה כאילו כל משא הכאב של  חודש מאי האביך והמוטרף הזה – סיום צום הרמאדן, הנכבה, הכיבוש –  מתנקזים ביחד לנחשול עז של כאב פלסטיני מרוכז על מותה של עיתונאית אחת. 

מה היה בה בשירין אבו ע'אקלה שהפך אותה לכזה סמל? איך היא נהייתה כל כך אהובה ומקובלת – על נשים, גברים, פלסטינים, ערבים ישראלים, ובכלל בעולם הערבי? הרי בכל זאת, היא היתה אישה. ערבייה נוצרייה, קרייריסטית, חופשיה. האם איש מקרב הצופים המוסלמים לא ראה בה איום, אישה מורדת, קוראת תיגר? אף אחד לא פשפש בביוגרפיה האישית שלה, לא ניסה לייחס לה דברים לא יפים, לא ראה בה סכנה, מישהי שפוגעת בכבוד המשפחה? כולם פתאום הסכימו בגדלות נפש לקבל אישה, פמיניסטית, עיתונאית, לא נשואה, ללא ילדים, ואיפשרו לה במשך עשרות שנים להדהד את קולם בעולם? 

תעלומה. 

ביום שישי האחרון, בניסיון (מועד מראש לכישלון) לפענח את סוד אישיותה, באולפן שישי בערוץ 12, הרוחות התלהטו. הן תמיד מתלהטות שמה. לפרשנים מהימין (עמית סגל ובועז ביסמוט) היה דחוף להזכיר שהיא היתה "עיתונאית מוטה" (כי הם כידוע, עיתונאים אובייקטיבים, הצדיקים), "דוברת פלסטין", ושכל "הפסטיבל סביב מותה" מעורר בהם שאט נפש. מוחמד מג'אדלה, פרשן חדשות 12, ניסה להגיד דברים אחרים. על מקצועיות. על מסירות. על מודל לחיקוי. על השראה. אבל לשווא. הוא ביקש להציג את דמותה, להסביר מי היתה עבור הרחוב הפלסטיני, לשפוך אור על שברון הלב הגורף שהרחוב הזה חווה בשל האופן שבו הסתיימו חייה. בשלב מסוים, הוא עטה על פניו ארשת שאמרה – תגידו, מה בדיוק לא הבנתם?! – והתריס לעברם: "היא היתה הרוני דניאל שלהם!". איש לא התייחס לאבחנה הדקה הזאת. המשדר המשיך להתנהל הלאה, בצעקות ובהתלהמות השגרתיות.   

רוני דניאל… זוכרים? לא מזמן ביכתה מדינה שלמה (כמעט) את מותו  של הכתב הצבאי, העיתונאי הוותיק האהוב, רוני דניאל. זה שהיה בכל קרב ומלחמה וחילופי אש, זה שטעם את השטח, שצעד עם החיילים והקצינים, אורח קבע בסלון בכל בית, זה שקול הבאס שלו היה קולו של צה"ל. סמל לעיתונאי-ישראלי-צבאי אשר טישטש  בכוונה את הגבולות בינו לבין הצבא. סמל של ישראל הישנה והטובה של פעם, מסביב למדורת השבט. קולו של הנרטיב ההוא ההולך ודוהה. מי יכול היה לנחש מבעוד מועד שמותו של רוני דניאל יביא לכזה גל של אהדה וצער? בערוץ 12 התקשו מאוד להתאושש מהמכה. בעיקר חברי הפאנל של אולפן יום שישי שבו היה דניאל חבר. אלא שדניאל, בחייו, חטף גם הוא לא מעט ביקורת: ממש כמו אבו ע'אקלה עכשיו בקרב האולפן/הקהל הישראלי, הוגדר גם הוא על ידי רבים "כתב מוטה", עיתונאי מגויס, נציגו של דובר צה"ל. הערבים ודאי וודאי ראו בו את דובר צה"ל. אבל גם עיתונאים ואנשי שמאל – אמרו וכתבו והטיחו את זה בו לא פעם: חייל בצבא התקשורת הישראלית. חתום על הנרטיב הישראלי הצודק תמיד. עיתונאי לא אובייקטיבי. והנה, בחצי משפט, הצליח מג'אלדה להגדיר את מה שלא אמרו ולא כתבו כל הפרשנים וכותבי המאמרים והמספידים האחרים: 

היא היתה הרוני דניאל שלהם.     

אבו ע'אקלה נחשבה ברחבי העולם הערבי לאחת מאנשי התקשורת החשובים והבולטים בכל מה שנוגע לסיקור הפלסטיני. ממש כמו רוני דניאל שלנו, היא נודעה במסירותה לדיווחים מהשטח בזמן אמת ללא פשרות, והתעקשותה להעביר לקהל בעולם את החדשות הכי טריות. עמיתיה אמרו שקולה הצלול וקור הרוח שאפיינו אותה תמיד, גם בדיווחים תחת אש, נחרתו לעד בזיכרונם של הצופים.

במהלך מבצע חומת מגן ב-2002, זכתה אבו ע'אקלה לאהדה עצומה בקרב העולם הערבי בזכות הדיווחים השוטפים שלה בערוץ אל-ג'זירה. בכתבותיה בלט שוב ושוב אומץ לבה ככתבת שטח ערביה-פלסטינית שלא יודעת פחד מהו וממשיכה לדווח כל העת תחת אש. שנה קודם לכן, באוקטובר 2021, תיארה אבו ע'אקלה בעצמה את הניסיון המקצועי שלה כעיתונאית פלסטינית, בסרטון שעלה בערוץ אל-ג'זירה. "…לעולם לא אשכח את גודל ההרס ולא את ההרגשה שהמוות היה קרוב מאוד", סיפרה בהתייחסה לתקרית ב-2002 שבה דיווחה מהגדה תחת חילופי אש כבדים. 

"… לקחנו את המצלמות ועברנו ממקום למקום – דרך המחסומים והשבילים המפותלים… לפעמים נשארנו לישון בבתי החולים או אצל אנשים שלא הכרנו. למרות כל הסכנות המשכנו בעבודתנו העיתונאית ובדיווחים… ברגעים הקשים התגברתי על הפחד שלי. בחרתי בעיתונות כדי להיות קרובה לאנשים. אני יודעת שזה לא יהיה קל לשנות את המציאות, אבל לפחות הצלחתי להביא את הקולות של הפלסטינים לעולם". 

על חייה הפרטיים אני לא יודעת דבר וחצי דבר. אני יכולה רק לקוות שבכלל היו לה כאלה. שחוץ מהמסירות הטוטלית שלה לפלסטין, היא ידעה גם אהבה. אני מקווה בשבילה שהיו לה מעבר לרגעי הסיפוק וההצלחות המקצועיות, גם סתם רגעי אהבה ושמחה אישיים. ספק גדול; העיתונאית סמדר פרי סיפרה במאמר שפרסמה ימים ספורים לאחר מותה שאבו ע'אקלה באה פעם לבקר אותה בתל אביב. ואיך התקשתה לשהות בכמה שעות במובלעת של כיף תל אביבי. וכמה היה לה לא נוח ולא נעים. כמה ספרה את הדקות. כאילו, לא יכלה לחרוג אפילו לכמה שעות של אלמוניות, לטיול נינוח בחוף הים, לארוחה טובה, לרגע של חברות עם קולגה ישראלית יהודייה. חיילת בצבא העם הפלסטיני. כל כולה רתומה ומגויסת.   

למדתי בתוך ימים ספורים לא מעט על הביוגרפיה שלה ועל מי שהיא היתה עבור המוני אנשים. קראתי דברים של כותבים וכותבות ערבים וערביות שבוכים, ומתאבלים עליה כאילו מתה להם בת משפחה. מסרבים להאמין שקולה נדם. שוב ושוב צוטט משפט הסיום שלה שהיה, כך מסתבר, סוגר כל כתבה שלה בשידור חי באל ג'זירה. מעין "פסוקו של יום" ערבי שכזה, משהו שרק אחריו יכולים היו לכבות את הטלוויזיה, וללכת לישון בשקט: "אני שירין אבו ע'אקלה, אל-ג'זירה, פלסטין".  

קראתי וצפיתי בדברים של עיתונאים ישראליים יהודיים מהימין, שזועמים ונדהמים מפסטיבל העיסוק במותה. מכנים אותה "עיתונאית ארסית ומוטה", ש"אהדתה היתה תמיד נתונה לפלסטינים, גם למחבלים, רוצחים, עם דם על הידיים", שלדעתם, מעולם לא איפשרה אף פעם למציאות המורכבת לחדור לתודעתה העיתונאית והאישית. 

מן העבר השני, ערביות צעירות משכילות ספדו לה וסיפרו איזה מודל לחיקוי היא היתה עבורן. תיארו כיצד, שהיו ילדות, דמותה ליוותה אותן, מעל המרקע –עוצמתית, לא מפחדת מכלום ומאף אחד, מורדת. לא מקבלת על עצמה את חוקי העולם הערבי ביחס לשאלה מה זו אישה ומה היא אמורה לעשות בחייה. מעולם לא נישאה ולא ילדה ילדים. עשתה רק מה שבא לה, מה שעניין אותה, מה שמשך אותה. ואיך כל זה הילך עליהן קסמים. קראתי עדויות של נשים ערביות שמתה להן "אחות גדולה". "מנטורית", "אמא שנייה". הן בכו וביכו את מי שהפיחה רוח בכנפיהן והדגימה להן את האלטרנטיבה. הראתה להלן שאפשר לחיות גם אחרת. שאת לא מוכרחה להגיע לגיל 18, ואז המשפחה תכפה עלייך שידוך, כדי שלא יתחילו חס וחלילה להגיד עלייך דברים לא טובים ולהכתים את שם המשפחה. 

חברות-אחיות שלה סיפרו איך מעמדה התקשורתי הבכיר לא עלה לה אף פעם לראש. שדיברה תמיד עם כל מרואיין וכל אדם בגובה העיניים. שלא עסקה בכל עסקי ה"סלב", זה לא עניין אותה בכלל. לא התלהמה מעולם. תמיד היתה קולית.   

קראתי גם בהארץ את הטור של רוגל אלפר שעסק במותה ובאבחנה בין ניצחון אמיתי בקרב לבין ניצחון במלחמת הנרטיבים. "… כפי שממחיש ההבדל בין מצבה הגופני ברגע זה לבין מצבם של חיילים ביחידת דובר צה"ל, זה הניצחון הפחות נחשק. עדיף לחיות מלקבל לייקים ואמפתיית־טוויטר בקבר, לא?" כתב בסרקאזם מורבידי מצמרר.  "…גם אבו ע'אקלה עצמה היתה מעדיפה להיות בחיים, במדינת פלסטין הריבונית, ולהפסיד בנרטיב… היא שידרה באל־ג'זירה נרטיב מנצח, אבל הנה מוטלת גופתה, בשורה ארוכה ארוכה של גופות פלסטיניות, המוות נשקף מעיניה והיא איננה נושמת. זה נשמע יותר כמו הפסד… לא באמת חשוב מי ירה בשירין אבו ע'אקלה. היא חירפה נפשה בזירת קרב והיה לה מזל רע. מה שחשוב הוא שבמותה ובחייה, העיתונות שלה לא הצליחה להסיג את הכיבוש במילימטר." 

אני מסכימה עם אלפר: היא בטוח היתה מעדיפה להיות בחיים במדינת פלסטין הריבונית. אני לא מסכימה עם אלפר: לומר ש"היא לא הצליחה להסיג את הכיבוש במילימטר", נשמע כמו להגיד שתכל'ס, אין ערך לעשייתה. שזה לא באמת הזיז למישהו או שינה את המציאות. וזה פשוט לא נכון. 

אנחנו לא יודעים כיצד נאספת עבודה עיתונאית אינטנסיבית של 25 שנים. אנחנו לא יודעים מהי ההשפעה המצטברת של זה על העולם. גם רוגל אלפר לא יודע את זה. אנחנו לא יודעים, למשל, כמה מבכירי הרשות הפלסטינית עיצבו עמדות ותרגמו אותן הלכה למעשה לצעדים בשטח, בעקבות עבודתה. אנחנו לא יודעים, לדוגמה, כמה ילדים ערביים ש"גדלו עליה" עיצבו את תפיסת עולמם בהשראתה, ובחרו ללכת בדרך אחרת מזו שהכתיב להם ביתם השמרן או העולם הערבי המסורתי. אנחנו גם לא יודעים ולא יכולים לאמוד את ההשפעה העקיפה והסמויה שהיתה לעבודתה העיתונאית על כל מיני אירועים מדיניים שנגעו ליחסי ישראל – פלסטין כמו, נניח, הסכם וואי פלנטיישן (שנחתם בין נתניהו ליאסר עראפת והביא בהמשך הדרך לנפילת ממשלת נתניהו ולבחירתו של אהוד ברק). או, למשל, על תוצאות ועידת קמפ דיוויד (2000), ופרוץ האינתיפאדה השנייה. 

עבודה עיתונאית יומיומית בתקשורת האלקטרונית שנעשית על פני רבע מאה, נאספת במשך שנים אל תוך תודעתם של המוני בני אדם, ויש לה השפעה. 

עדיף להיות בחיים, תמיד. אין ספק. מלחמות הן דבר מטומטם, תמיד. אין ספק. אבל בתוך המציאות המוטרפת ורוויית הדם בסכסוך הישראלי-פלסטיני, ובתוך ים של גברים, חלקם מוסלמים מיזוגניים ואלימים, אישה-עיתונאית פלסטינית אחת אמיצה בעלת קול חזק וצלול, אמרה את שלה ועשתה את שלה הרבה שנים, בלי למצמץ.