התקווה והפיזור

מערכות יחסים הן דבר מורכב לאללה, יודעים כל דרדק ודרדקים. כמה שאנחנו נכספים אליהן ככה הן עולות לנו על העצבים ומשגעות אותנו, ולא צריך להתפלא בכלל שאחת הפנטזיות האנושיות הכי ותיקות ויציבות היא האי הבודד. להיות לבד, רחוק מאנשים אחרים, מוקף טבע – מה יש לומר. אתם מרגישים את המוזיקה רק מהמילים האלה. ככה זה בני אדם ודברים של בני אדם: זה נערג ובלתי נסבל בעת ובעונה אחת, וזו עסקת החבילה ואין אחרת. זה מה יש. קח או לך זה לא משנה: תחזור שבוע הבא, או שנה הבאה, וזה יהיה בדיוק אותו הדבר.

כמה שאנחנו רוצים וצריכים להיות במערכות יחסים שונות, תמיד יש בהן איזה אלמנט חייזרי: כמה קל לעורר בנו תגובה של תדהמה – מה, הוא משוגע? מה, היא משוגעת? וסתם בענייני יומיום רגילים לגמרי. כמו חלונות שנעים על המסילה שלהם פתוח וסגור, אנחנו רוצים לדעת בדיוק איפה אנחנו ואיפה יהיה הזולת בכל רגע נתון, תודה רבה. רק את האמת הוודאית של הכל אנחנו מכחישים בעוצמה רבה: הסוף המובטח של כל דבר וכל הדברים בכלל לא נלקח כפקטור בשיקולים שלנו. אנחנו מתייחסים לעצמנו ולסביבתנו כאילו הכל היה ויהיה כאן תמיד, כשכל תא בגופנו יודע שזה פשוט לא נכון.

קחו למשל את ישראל, שרעמי פקיעת התפרים המחזיקים את טלאיה במקומם ממלאים את הווייתנו ותודעתנו לאחרונה. כולם מרגישים שיש פה איזה סוג של סוף באוויר, אבל אף אחד לא באמת רוצה להכיר בזה. לא להקיא ולא לבלוע, טבעה הרעוע של האידיאולוגיה הציונית נותר מעין סוד שכולם יודעים ואין איש שמבטא אותו בקול. תעלומה של ממש.

אנחנו באווירת סופים וסיומים: מה שהיה בוודאות לא יהיה. ובאופן משונה ומפתיע מאוד, וכמובן בלתי קשור בעליל, האירוע המז'ורי הבולט שמפריד בין ישראל של פעם לישראל של אחר כך הוא הקורונה. ישראל של פעם, על השטויות והמנטרות שלה, התקיימה, בצירוף מקרים מפתיע, עד הקורונה: מרגע שהפסאודו–מגיפה הזו יצאה מחיינו התברר שגם ישראל של פעם, הבדיונית, נפחה את נשמתה והסתלקה איתה. הסתלקה יחד עם הקוקו והסרפן, הפלמ"ח וגבעות שיח אבריק, האלטלנה ומשפט אייכמן, הפנתרים השחורים, ומלחמת יום הכיפורים, וזכייתה של רינה מור במיס תבל ושחרור החטופים באנטבה (אם אכן משהו במבצע החריג הזה התרחש כפי שפורסם). כל הדברים האלה שפעם היו אבני דרך בהיסטוריוגרפיה הציוניסטית וכיום הם אבק ברוח, מילים ריקות ומושגים חסרי פשר.

המאבק הפוליטי הנוכחי, במידה שאפשר לקרוא כך למחזה האבסורד הנגלל מול עינינו, הוא במידה רבה בין אנשים שחיים בעבר המדומיין לאנשים שחיים בהווה: השמאל–מרכז הציוני לגמרי חי בעבר ומסרב להכיר בזה שהמציאות השתנתה ללא הכר, ואנשי המחנה הזה מתנהגים כאילו אם יתעקשו מספיק אפשר יהיה למחוק גם את המציאות הדמוגרפית ומשאלות הלב של אזרחי ישראל וגם את ההיסטוריה המכוערת להחריד של ישראל שאותה הם משווקים ללא הפסק כנכספת. אנשי הימין, לעומת זאת, חיים בהווה ובעתיד: הם רוצים לשלוט עכשיו ולקבוע את העתיד ושולחים לקיבינימט את העבר הרומנטי המפוברק. בתחום השליטה והכוח, הימין מדבר וחושב בשפה הרבה יותר קונקרטית.

זו תקופה של סופים וסיומים, ככה זה מרגיש לי בכל אופן, ואולי התחושה הזו התגברה אצלי על רקע סופים ושינויים במובנים אישיים מאוד, אין לדעת. נדמה לי, בכל אופן, שיש מעט מחלוקת, או לפחות מעט מקום למחלוקת, שהוויכוחים הפוליטיים של פעם, השפה והדמיונות הקולקטיביים של פעם – אלה כבר לא תופסים. אבד הכלח על הקולקטיב הישראלי המדומיין שלאורו גדלנו, ואנחנו חוזים כעת בעלייתו של משהו אחר. לא יותר מפחיד ואלים ולא פחות מפחיד ואלים, פשוט אחר, גלוי ועירום יותר, ועל כך יש לברך (בין אלמוג כהן לגנץ לא מפריד שום דבר חוץ מאוצר מילים, סגנון ורקורד מפואר בהרבה של הרג שיש לגנץ).

אני כותב על נרטיבים ותופעות פוליטיות כבר יותר מעשור, וחלקתי את הגיגיי בכמה פלטפורמות גדולות ומוכרות. אני מתעסק בניסיון לפענח את הקוד של המקום הזה כבר עשרות שנים, שנים שבהן קילפתי קליפה אחר קליפה בדרכי אל המהות של הדבר שנקרא ישראל. בסופו של דבר הגעתי להבנה מזוקקת למדי של הכוחות והרעיונות שעיצבו ומעצבים את המקום הזה, ולדעתי האישית מוליכים אותו לעבר סופו המובטח מראש.

הצטרפתי לעיתון בראשית מייד עם השקתו כי שמחתי על הבמה החדשה והמרעננת ובגלל שהיתה לי (ועודנה) חיבה אישית לכל המעורבים בדבר, וכמובן שותפות בתפיסת העולם שהולידה את העיתון הזה, משמע בהתנגדות לטוטליטריזם הקרימינלי של שנות הקורונה. פרסמתי בשנה האחרונה עשרות טורים כאן, לדעתי בלי לפספס גיליון אחד, ושמחתי לקבל תגובות ומשובים מקוראות וקוראים קרובים ורחוקים.

עכשיו אני מרגיש שהגיע הזמן שלי לקחת לכל הפחות הפוגה ממושכת, ולתת לעצמי ולמציאות להתפתח בכיוונים שלנו בצורה חופשית ומאווררת ככל שניתן. אנשים שמתעסקים בחשיבה צריכים את הריחוק והפוקוס המחודש מדי פעם, ולו רק כדי לוודא שלא ננעלו על פרספקטיבות, שזו צרה צרורה בפני עצמה.

בסיום טור הפרידה הזה אני רוצה להגיד תודה למנויים של בראשית ולכל מי שמאפשרים למיזם הנועז הזה לקרות: כל הכבוד לכם. שמתם את הארנק איפה שהדיבור. זה יפה לכם ויפה לבראשית. כמו בכל סוף שהוא, או כמעט בכל סוף שהוא, מתלווה לסיום הזה גם תחושת הקלה מסוימת. אני מחזיר את המילים והרעיונות שלי קצת אל עצמי.

למרות שאפשר לתפוס אותי צוחק על מה שקורה בישראל בזמן הזה, אני לא באמת מקל ראש בהשלכות האפשריות של הקריסה המבנית שמתחילה לבצבץ כאן: ברור לי שמי שישלמו את המחיר היקר ביותר יהיו החלשים והדלים ביותר. על זה אני מצטער צער גדול. אבל לכל מערכת יחסים יש סיום, ולכל דבר יש סוף. ועם גסיסתו של עולם הסמלים והרעיונות הציוני, כמעט בלתי נמנע שהמדינה הציונית הממשית תתחיל לגסוס אחריו גם כן, שכן זו דרכו של עולם: המעשים נמשכים אחר הרעיונות. אף אחד מאיתנו, כמובן, לא יודע מה באמת יהיה. אבל זה תמיד נכון, נכון?

תודה למי שאפשרו למילים שלי לגעת בהם כאן מעל דפי עיתון בראשית. אני בטוח שעוד נשוב וניפגש, אינשאללה בשמחות.