זה לא אישי

לפני הרבה זמן ראיתי באיזה סרט סצנה שלא עוזבת אותי עד היום, ולצערי עדיין עולה מדי פעם במחשבות. לא צפיתי בכל הפרק, הדלקתי את המסך ונתקלתי במקרה בקטע הזה: שני גברים נמצאים לבדם בטבע פתוח. אחד מהם על ברכיו, כפות עם ידיו מאחורי הגב, והשני עומד מולו, מכוון אליו אקדח. האיש הקשור, בעיניים מוצפות, פונה בקול רועד לזה עם האקדח: "טוני, אבל גדלנו יחד, אכלנו ביחד אצל סבתא שלך, הילדים שלנו למדו באותו בית ספר, הייתי בחתונה של הבת שלך, אתה לא יכול לעשות לי את זה…" וזה עם האקדח אומר לו: "אני מצטער, אל תיקח את זה באופן אישי, זה רק ביזנס",  ויורה לו בין העיניים.

מעניינת דרך החשיבה של היורה, היכולת החדה שלו להפריד את הביזנס מחייו האישיים – שם הוא אולי אב מסור, שהחברים שלו אוהבים אותו, ושדואג למשפחתו שלא יחסר לה דבר. ההיגיון המוזר שלו הצליח לנתק חוט פנימי שקשור ללב ולרגשות העמוקים, ולהאמין שעם כל הכבוד לדרמה הרגשית, עליו לחסל את חברו הטוב כי יש משהו שהוא יותר חשוב: הביזנס.

אל תיקח את זה אישית, הוא אומר לו, רגע לפני שהוא מחורר לו את המצח והופך את אשתו לאלמנה ואת ילדיו ליתומים. מה הכוונה אל תיקח את זה אישית? הרי אין דבר יותר אישי מזה.

אבל ככל שהיא תמוהה ומקוממת, זו תשובה שגורה למדי בהיסטוריה האנושית על פני מאות רבות. כך למשל, משפחות כפריות סיניות, במאה ה-19, פנו בתמימותן לשלטונות בתלונה על כך שחייהן נהרסו בגלל האופיום שהאנגלים הפיצו כדי לקדם את המסחר שלהם באסיה. מאות אלפי משפחות קרסו בהשפעת האופיום, וקיסר סין הקשיב לתלונות ופנה לאנגלים בבקשה לחדול מסחר האופיום ההרסני בארצו. הוא קיבל תשובה דומה: "אל תיקח את זה באופן אישי, זה רק ביזנס". 300 שנים קודם, אירופאים שרפו כפרים של ילידים באפריקה וכבלו אותם בשלשלאות. "אבל למה אתה עושה לי את זה?" התפלא העבד לעתיד, והתשובה מן הסתם היתה: "אני לא באמת כועס עליך, אני אפילו לא מכיר אותך. אל תיקח את זה באופן אישי, זה רק ביזנס".

הלחץ היה הבון טון, מהבוקר עד הלילה, וזה עבד כל כך חזק, עד שעכשיו כולם מפחדים מגל חדש של מוטציה של וירוס שעלול לגרום לשיעול המוני, ובינתיים נוסף גם הלהיט החדש, שהכדור נמצא לפני קטסטרופות אקלימיות ושהעולם כולו על תושביו עומד להיצלות. בני נוער בכל העולם חשים שסוף העולם קרוב ומשוכנעים שאין תקווה ואין טעם לחייהם. צעירים רבים חיים בחדר שלהם עם המחשב והטלפון, מאבדים עניין וקשר עם החיים וההרפתקאות שאנחנו מכירים כשהיינו בגילם

ומדוע אני מעלה את הנקודה הזו דווקא עכשיו? כי פתאום אני מרגיש, בפעם הראשונה בחיי, שאני הוא כפות הידיים מאחורי הגב, בצד הלא נכון של קנה האקדח. עד עכשיו הצלחתי איכשהו לחמוק מהאיומים ומתחושות חוסר האונים, ופשוט זזתי לפינה אחרת. למשל, לפני כמה שנים כשהבנתי שתעשיית המזון משווקת מוצרי מזון שכולם (וגם היצרנים) יודעים שהם לא בריאים, ובכל זאת הם מפעילים לוביסטים, מממנים מחקרים מוזמנים מראש, ושוכרים עובדים ממשרד הבריאות שיושבים בוועדות שממליצות על תזונה. הסתבר לי שהאנשים שמחליטים מה אוכלים בבתי ספר ובבתי חולים יודעים שמוצרי חלב, אוכל מעובד ולחם לבן זה לא מה שילדים או חולים צריכים, אבל הם מקבלים שכר מתאגידי המזון, ומבקשים מהילדים ומהמאושפזים שלא ייקחו את זה באופן אישי, זה רק ביזנס.

אז לגבי האוכל, זזתי הצידה מהמדפים המקובלים בסופר, מצאתי שיש משלוחים של ירקות ופירות אורגניים ומוצרים שהם טבעיים ובריאים. גם לגבי תרופות מעבדה של התעשיות הכימיות זזתי הצידה וגיליתי עולם שלם ומלא של ריפוי אלטרנטיבי. כשאי אפשר היה לראות יותר טלוויזיה עם פרסומות כל רבע שעה, עברנו לצפייה בסדרות על פי בחירה, וכשגיליתי שבמשחות השיניים הכי נמכרות יש פלואוריד שאינו עוזר כלל במלחמה בעששת (ושבמקור הוא רעל שפעם היו מטמינים באדמה), עברתי למשחות שיניים נטולות פלואוריד. תמיד עדיף בעיניי למצוא פתרון חלופי ולהימנע מעימות, אבל יש צפרדע אחת שאני ממש נחנק ומתקשה לבלוע.

בעשור האחרון עולם הרוחניות והניו אייג' היה בעננים מרוב אושר. כל כך הרבה זמן דיברנו כמה חשובה המדיטציה, מוזיקה מרגיעה, תרגול צ'י קונג ויוגה, חשיבה חיובית, לחבק את הילדים, לשבת בערב מול מדורה עם חברים, לצאת לסדנאות, לפסטיבלים ולריטריטים. והנה, באמת זכינו לחוות עדנה עוד בימי חיינו, ועולם המדע האיר פניו אלינו. בתוך שנים ספורות, הרפואה העלתה על נס את המודעות העולמית למה שהיא כינתה נזקי הסטרס. מדענים הוכיחו במחקרים ללא ספק שמתח עודף מציף את הגוף בקורטיזול שממנו סובלים כה רבים, והוא גורם מאוד משמעותי לחרדות, הפרעות שינה ולמחלות פיזיות שיכולות להופיע בכל האיברים. רופאים בכל העולם התחילו להמליץ על רוגע, ארגונים הכניסו מיינדפולנס לסביבת העבודה, סטודיואים ליוגה נפתחו כמעט בכל שכונה. הרגשנו שתור הזהב הגיע. אמנם חברות התרופות קפצו על העגלה ומכרו לכולם תרופות הרגעה ונוגדי דיכאון כאילו אין מחר, אך במקביל הפך להיות נורמטיבי לחפש מרגוע מלחצים, כולם הבינו שמתח הוא קטלני, ומדיטציה נשמעה פתאום מילה יפה השגורה כמעט בכל בית. היינו מאושרים. העולם נפתח, הביקוש גדל, נפתחו המון מרכזי התפתחות, ספרים רוחניים הפכו רבי מכר, הכל קרה במהירות, ממש מופע זיקוקין רוחני מדן ועד אילת, (וכן, על הדרך גם מורים נטולי השגחה ולא ראויים מצאו ביקוש למרכולתם). אבל היתה הרגשה שהעולם עולה על המסלול הנכון. 

ואז באה הקורונה.

וקרה משהו מוזר מאוד; עולם הרפואה שדיבר על כמה רע ומזיק הוא הסטרס לבריאות האדם, הפך כיוון בן ליל במאה ושמונים מעלות, והתחיל לנפח כאחוז תזזית את בלון הלחץ של כולם. הרופאים עצמם יצאו בקמפיין של הפחדות על מוות המוני, על קריסת בתי החולים, על נכדים שיכולים להרוג את סבא או את סבתא, ועל מוות של תינוקות ללא אבחנה. מערכת הבריאות, הרפואה, הממשלה והתקשורת פיזרו הפחדות יומיות ממש על אנשים לא מחוסנים שמפזרים וירוסים שעלולים להרוג את כולם. מיהרנו לרכוש 5000 מכונות הנשמה שמעולם לא יצאו מהאריזה, מדדנו בדלת חום זה לזה, והיתה תקופה בה היינו צריכים לעטות כפפות חד פעמיות כדי להיכנס לסופרמרקט.  חודשיים של בליץ תקשורתי והסטרס של כולם, צעירים וזקנים, זינק כמו רקטה לשמיים.

מה קרה? כיצד שכחו הרופאים בבת אחת את כל התובנות שלהם על הסטרס הקטלני? איך הממונים על הבריאות שלנו נכנסו לכזו פאניקה ממחלה שהסיכוי של אנשים בריאים למות ממנה שואף לאפס? התעלומה היתה גדולה, אבל די מהר היא התפענחה: אותם רופאים ובכירים במערכת הבריאות מקבלים חופשות ובונוסים ענקיים מחברות התרופות. בתי החולים מקבלים המון כסף על כל חולה או אדם שמת מקורונה. התברר שחברות החיסונים עצמן עומדות מאחורי גל השיווק הסופר אגרסיבי הזה. הרבה מאוד כסף הכלכלה שלנו איבדה וכעת יש מיתון כאן ובעולם, המחירים של כל הדברים עולים בקצב מטורף, יש אינפלציה, הבורסה קרסה ואיתה השקעות של החוסכים לפנסיה, ועכשיו מגלים שלחיסונים היו ויש המון תופעות לוואי לא טובות.

כשהתחילו העוצרים/הסגרים והבידוד בבתים, שלחתי מכתבים לכל ערוצי הטלוויזיה. הצעתי שינהיגו איזון בלוח השידורים בין מתח ורוגע. לדוגמה, שתהיה שעה של חדשות ודיווחים על מספר החולים והמתים עם גרפים מבהילים ומולה, לצידה, שעה של עידוד ליצירה, או הדרכה זוגית כיצד לנצל את הזמן שהתפנה להתקרבות ולאהבה. על כל שעה של עדכונים מעוררי פלצות ממסדרונות בתי החולים, שעה איך לטפח גינה במרפסת, לנגן בכלי נגינה. מול כל ראיון עם הבכיר התורן שמודיע לנו שקץ העולם קרב, תוכנית שבה מתרגלים אמנות או יוגה. אפשר גם שיעור תקשורת מקרבת, להציע שאלות שכדאי לשאול זה את זה, כדי לפתוח את הלב ולהכיר יותר טוב. תרגילי ספורט או מתיחות שאפשר לעשות בבית, סיפורים לילדים, עצות לשינה טובה, בישול בריא, שיאצו מפיג מתחים, מוזיקה רגועה להירדם עמה בלילה, ופינה של מדיטציה מודרכת. 

לא קיבלתי תשובה מאף ערוץ תקשורת. והם גם הפסיקו להזמין אנשים רגועים להתראיין בתוכניות. הלחץ היה הבון טון, מהבוקר עד הלילה, וזה עבד כל כך חזק, עד שעכשיו כולם מפחדים מגל חדש של מוטציה של וירוס שעלול לגרום לשיעול המוני, ובינתיים נוסף גם הלהיט החדש, שהכדור נמצא לפני קטסטרופות אקלימיות ושהעולם כולו על תושביו עומד להיצלות. בני נוער בכל העולם חשים שסוף העולם קרוב ומשוכנעים שאין תקווה ואין טעם לחייהם. צעירים רבים חיים בחדר שלהם עם המחשב והטלפון, מאבדים עניין וקשר עם החיים וההרפתקאות שאנחנו מכירים כשהיינו בגילם.

בסוף זה סיפור פשוט: חברות הפארמה, התקשורת והפוליטיקאים  הבינו שהפחד משתלם. ובגדול. תאגידי העל עשו על חשבוננו הון בתקופת המגיפה, והממשלה כלל לא משתדלת להרגיע את האוכלוסייה. נבחרי העם, ברובם, מיישרים קו עם הטירוף הזה ובוחרים ללכת על מסר של קוטביות והסתה. אבל היי, אזרחים יקרים ונאמנים, אל תיקחו את זה באופן אישי, זה רק ביזנס.