זריחתה של השקיעה

לפני 20 שנה הייתי כל כך מיואש שהחלטתי להסתלק מהארץ. מהלך לא קל למי שהוא נכד לחלוצים שהגיעו לכאן בעליה השלישית ובן להורים שנולדו כאן עוד לפני קום המדינה והשתתפו בכל מלחמותיה. ובכל זאת החלטתי לעזוב הכל. הסיבה שבגללה רציתי לברוח מכאן היתה כי לא הצלחתי לקדם כלום. הבנתי שאת תפיסת העולם שלי אני לא באמת מצליח ליישם.

סיימתי תואר שני בטכניון בתכנון ערים, עבדתי כרכז סביבה וקהילה בצפון מטעם ארגון שתי"ל (שירות תמיכה וייעוץ לארגונים לשינוי חברתי) ארגון שמטרתו לחזק את הדמוקרטיה בארץ. התפיסה אומרת שדמוקרטיה היא שלטון הרוב תוך התחשבות במיעוט והיות וישראל היא פסיפס אנושי עשיר ומגוון חשוב שכל הקולות ישמעו. ליוויתי אז קבוצה של מיעוט נרדף באותם הימים – אנשים שהסביבה חשובה להם. בכל יום נתקלתי במקרים רבים של רוע, טיפשות, חוסר מודעות ואטימות של גורמי ממסד שונים. מקום העבודה השני שלי היה מרכז השל – המרכז הישראלי לקידום ופיתוח חשיבה סביבתית.

תפקידי לרכז פרויקט סדר יום מקומי סביבתי וחברתי למאה ה- 21, "סי"ם 21". את הרקע לפרויקט ההוא היוותה קריאת אזהרה לאנושות מפי יותר מ- 1,500 מדענים מכל העולם (ביניהם המדען הישראלי פרופ' יובל נאמן שעמד בראש מפלגת התחיה, כך שברור שזה לא היה ענין של ימין או שמאל), והמדענים האלה הוציאו קריאה בשנת 1992 למנהיגי העולם עם המסר הבא: אנושות יקרה, יש לנו דור עד שניים להגיע למצב בלתי הפיך עם העולם שלנו. אנו ככל הנראה הדור הראשון שמבין את חומרת הנזק של המעשים שלנו על הסביבה ואנו ככל הנראה הדור האחרון שיכול לשנות. בעקבות הקריאה ההיא התארגנה ועידת כדור הארץ הראשונה והיא היתה זו שהכריזה על כך שסדר היום למאה ה- 21 צריך להיות סדר יום סביבתי חברתי.

הוועידה הסתיימה, כולם שתו לחיים, לחצו ידיים, כל אחת וכל אחד חזרו לארצותיהם ולענייניהם ולא קרה כלום. בשנת 1994 נערכה ועידת ההמשך ובדקו וראו שלמרות ההכרזה הדרמטית, לא קורה כמעט דבר בשטח, המצב של כדור הארץ ממשיך להתדרדר בכל הפרמטרים. ההבנה היתה שהנזקים הם ברמה עולמית אבל הם עדיין תוצר של הפעולות היומיומיות שלנו, בני האדם. ההכרזה מהוועידה השנייה היתה שהגיע הזמן "לחשוב עולמית ולפעול מקומית". המטרה סומנה בהתאמה: לתת כלים לרשויות מקומיות כדי להפוך את סביבת החיים של התושבים שלהן לירוקה יותר. בבסיס המחשבה היתה ההבנה שהרשויות המקומיות אחראיות על נושאי הסביבה הרבה יותר מאשר השלטון המרכזי. וזו היתה חשיבה הנכונה–רשות מקומית עוסקת בטיפול בפסולת, בתחבורה ציבורית, בחינוך, בתכנון הרחובות והמרחבים הפתוחים ועוד.

התפקיד שלי באותם ימים היה להיפגש עם מקבלי החלטות בשלטון המקומי והארצי, להפיץ את בשורת המהפך בתחום איכות הסביבה, ולקדם מיזמים ירוקים ברשויות שונות.

במשך שנתיים חבשתי שני כובעים: מצד אחד פעלתי עם תושבים שהממסד מחליט עבורם כמה קרינה יקבלו הילדים שלהם בגן מאנטנה סלולארית או איך להתמודד עם החלטות בתחום התכנון שממש משנות לאנשים את החיים. קראנו לזה אז: תהליך שמחולל שינוי מלמטה כלפי מעלה. ומצד שני, עבדתי עם מקבלי החלטות וניסיתי לקדם את סדר היום הסביבתי-חברתי מלמעלה כלפי מטה. עשיתי כמיטב יכולתי בכל התפקידים, השתתפתי באינספור ישיבות וועדות, ואט אט קלטתי שכרגיל, כלום לא זז. אנחנו תקועים. התסכול היה כפול – גם לא הצלחתי להעביר מסרים מהשטח כלפי מעלה ובאותה מידה פחות או יותר, לא נרשמה כל הצלחה בהעברת המסר מלמעלה כלפי מטה, אל השטח. היה ברור שאנחנו תקועים. אני באופן אישי הרגשתי תקוע וחסר כל השפעה. אז התייאשתי.

ברוב ייאושי עליתי על מטוס וברחתי למקום הכי רחוק שמצאתי על הגלובוס – ניו-זילנד. מילאתי טפסי הגירה והסתובבתי אנה ואנה ברחבי המדינה היפהפיה והמדהימה הזו כדי להחליט איפה אני ארכוש את החווה שאני חולם להקים. ותבינו, אז, באותו כסף שיכולתי לרכוש בארץ מגרש של חצי דונם בקושי, יכולתי לרכוש שם חווה של 180 דונם ולהגשים את כל חלומותיי הירוקים והאחרים. כל מה שנשאר לי היה רק להחליט איפה אקים את פרויקט חיי: האם באי הצפוני, או באי הדרומי. ואז התרחש המפנה. בעודי נוסע בניו-זילנד ותר את האיים הקסומים שם, נחתה עלי חוויה רוחנית; בוקר אחד "שמעתי" את עצי הזית שלי בכרם מהר"ל קוראים לי לחזור. אני לא יודע לתאר או להסביר לכם טוב יותר איך זה קרה או מה בדיוק התרחש, אבל זה מה שהרגשתי. כמו היום, גם אז, כבר הייתי חקלאי עם 30 דונם של מטעי זיתים שנטעתי במהלך שנות ה-90 במשק של ההורים שלי. והעצים האלה קראו לי לחזור הביתה, לחזור אליהם. ככה פתאום.

תפסתי את עצמי ושאלתי את עצמי מה אני עושה? נגיד שאצליח להקים חווה אקולוגית בניו-זילנד, אבנה בית ירוק, אייצר מודל לטיפול בפסולת ואכן אגשים כאן הלכה למעשה את כל חלומותיי, מי ישמע עלי? כמה כבשים ועז? על מי זה באמת ישפיע?

הבנתי שדווקא כאן, בארץ המגבלות הבלתי אפשריות, אם אצליח לחולל שינוי עשויה להיות לו השפעה הרבה יותר רחבה. אם ארתום מספיק אנשים וכולנו יחד נצליח לקחת את כל מי שיושב כאן על כל הניגודיות שבינינו, עם כל השוני והמורכבות ולהציב חזון אחד ברור – חזון שמראה שאפשר אחרת, זו תהיה הצלחה פנומנלית. התהליך היה ארוך ומורכב, הוא בלבל אותי מעט, כי כבר ראיתי את האפשרות שהכל יקרה בניו-זילנד ולא בארץ, אבל בסופו של דבר הקול הפנימי הזה גבר וחזרתי לכאן.

באתי עם תוכנית שכללה שינוי בתחומי חיים רבים: לייצר אחרת את המזון שלנו בלי לפזר רעלים לכל הכיוונים, תוך שמירה על הקרקע ועל מגוון המינים הביולוגי; לבנות אחרת את הבתים שלנו בצורה שתאפשר הקמת בתים שצורכים פחות משאבים לחימום, מיזוג ותאורה ומייצרים לעצמם ובעצמם אוכל, מים ואנרגיה; לטפל אחרת בפסולת שלנו באופן שבו נחזיר לעולם את מה שאנו לוקחים/מקבלים ממנו. בערך באותה עת הבנתי שלכל אדם יש ייעוד ואנו צריכים לייצר מסגרות שיאפשרו לכל אחת ולכל אחד להגשים את הייעוד שלהם ולממש אותו. הבנתי שאין מקום לייאוש, גם אם התהליך לוקח שנים. גם אם הוא לוקח כל החיים.

מאז, אני מאמין בחזון הזה. האדמה היא של כולנו ולכן היא הבסיס המשותף הרחב ביותר בו ניתן לאחד את כל הקבוצות היריבות כאן. ובנוסף, הדאגה לעתיד צריכה לגבש סביב חזון אחד את כולנו.

מאז אני דבק בחזון הזה ולא מרפה. בינתיים הצלחתי להוכיח (בעיקר לעצמי), שניתן לעשות חקלאות ידידותית לסביבה ושפיזור רעלים כחומרי הדברה הוא מיותר. הוכחתי שאפשר לבנות אחרת את הבתים שלנו ולא חייבים כדי לבנות בית לחרב את העולם. הראיתי שניתן לטפל אחרת בפסולת שלנו תוך יצירת מצב שהעולם ייראה אפילו טוב יותר ויותר עם כל יום שעובר. ניתן לייצר מערכת חינוך אחרת שמעצימה את הילדים ולא מדכאת אותם. ניתן לייצר בריאות אחרת ולחיות הרבה יותר טוב ללא הכפייה של מערכות הבריאות הממוסדות על תרופותיהן. ניתן לייצר קהילות גם במקומות שנראה שהדבר כבכיול בלתי אפשרי ואפשר לגבש אותן סביב החזון הזה. את כל הדברים האלו הוכחתי שניתן לעשות ולכן היום, 20 שנים מאוחר יותר, אני הרבה יותר אופטימי. מה שנשאר עכשיו לעשות זה בעיקר לשכפל ולהפיץ את זה הלאה.

בספרי, "התפוח נפל רחוק מהעץ", אני מתאר את המשך התהליך.

"…הזריחה היא כמו הבריאה בזעיר אנפין: בתחילה עולה קו אור ההולך ומתעבה ומפריד בין היום והלילה–בין החושך והאור. קו האור המתחזק עוד מעט מפריד בין השמים והארץ וככל שהאור עולה וגובר מבחינים ביותר פרטים על פני האדמה – מתחילים לראות את העצים והשיחים והעשב. בעלי החיים הראשונים להתעורר הם בעלי הכנף הנותנים קולם בשיר, ואחריהם מתחילים בפעילות החיות הגדולות יותר, הנמתחות לאיטן ומתחילות את יומן החדש. בסוף-בסוף מקיץ משנתו האדם, ומגיח אל העולם ונוכחותו היא הבולטת ביותר. הזריחה היא כמו הבריאה כדי ללמדנו שכל יום הוא יום חדש בו הכל יכול להיות. כדאי שנלמד ונזכור שכל יום הוא עולם ומלואו ושבאפשרותנו להרוס את היום או לבנות אותו, ללמוד ביום זה משהו חדש וליצור ביום כזה משהו שלא היה אתמול. הכל בהתאם לבחירות שלנו. והעיקר והחשוב מכל, שנדע כי גם בסוף הלילה החשוך ביותר, בסוף יעלה האור".