חוויה מצמררת

סוף שנה. תחילת שנה. קבלות על קבלות. התקופה שבה אני כל כך בקשר עם הרואה חשבון שלי עד שעוד רגע אנחנו מסיימים יחד בצימר. ואגב צימר; מישהו צריך לדבר על הדבר הזה. יש את האח האפל והסליזי שקוראים לו  "חדר להשכרה לפי שעות", יש את האח השחצן הטחון שקוראים לו "וילה מפוארת לאירוח" ויש את האח הבכור, זה שהתחיל את כל הז'אנר: "הצימר". אני יודע, זה בא מהמילה הגרמנית "חדר". ברור. ודאי שאני יודע גרמנית וקורא את גטה בשפת המקור. יותר נכון גוווטה. זה אני. אני גם קורא לאלבר קאמי אלבר קאמווו. אבל גם אני, שתדעו, אומר ביושר, גם אני ידעתי פעם צימר או שניים. צימר. המילה שהתחילה טוב ועכשיו כשהיא נאמרת עוברת לך צמרמורת ולא מהסוג הנעים במורד הגב. 

לכל צימר יש שם שנתנו לו בעליו והוא בדרך כלל בא עם חידודי לשון שמעידים על המקומיות האקזוטית שלו במקביל להנאה המדהימה שהוא מבטיח לנו בו ואז זה יוצא "דיונות הגליל" או "פוך המדבר". זה צריך להרגיש קצת חו"ל אבל גם ארץ ישראלי כי אנחנו פטריוטים אבל גם אוהבים את הגוד טיים הגלובלי אז זה "כנען סוויטס" או "גולן סאנשיין". לכל צימר יש אתר אינטרנט ושם, שם היה המקום הראשון בו אנשים תירגלו את יכולות הפוטושופ שלהם. נופים מושלגים, בריכה מוארת באור יקרות עטופה שלכת בסלואו מושן ובאמצע שוכנת בקתת עץ עם אח בוער – הופכים ברגע שהגעת לשם לדשא סינטטי דהוי שעליו מרוח קקי במרקם יבש של חתול שיהיה איתכם מהרגע שהגעתם ועד הרגע שתלכו (חתול, גם אם הוא נטוש, אכול פרעושים ומחפש לאכול את השאריות של השומן של המנגל שלכם, הוא עדיין יסתובב בפאסון של נמר בסוואנה ועם פרצוף יהיר של אל מצרי). 

על הדשא תפגשו כסאות כתר פלסטיק סדוקים, רמקולים שעכשיו הם מאפרה ומאפרות שעכשיו הן כרית. לידם תמיד ישכון המנגל שכבר ראה הכל, עליו יש חלקים של משהו לא ברור אבל זה נראה כמו דם קרוש וליד, במבט של מניאק, כאמור, החתול. את הכל יעטוף ריח של מטהר אוויר שבשגרה הוא עץ ריח של אוטו ופה זה החלטורה שלו. לפעמים, כשהמטהר אוויר עוד לא התעורר ואתם כבר ערים כי הרי אין באמת אף פעם חושך בצימר, עולה באף שלכם ריח של קקי של פרות או נוצות חרוכות או משהו רדיואקטיבי שאין לכם מושג מהו. כשתפסעו לראשונה לעבר הג'קוזי תמיד תגלו שם שערה אחת או שתיים ואתם תקוו פשוט שהן של מישהו עם ראש מתולתל שהיה פה לפניכם. 

בכיור ישנם הסבונים הקטנים שאמורים לתת לכם תחושה של מלון. אתה אוהב את הסבונים הקטנים האלה, את המודעות שלהם לארעיות שלהם. הם לא סבונים פלצנים מלאלין שמאמינים שיחיו לנצח עם הארומות המשתנות שלהם. סבון. כולה סבון בשפופרת. נודה בזה, כי אנחנו עובדים על כנות עכשיו וזה סייף זון, גם אם לא באמת נעים לומר –  אבל לא פעם ולא פעמיים ארזת את הסבונים האלה איתך. כי תצטרך אותם בשטח בטיול הגדול שמתישהו יקרה. הסבונים האלה יישארו אצלך בשפופרות הקטנות וכשתגיע הביתה לא תצטרך אותם אז הם יהיו בארון עד הפעם הבאה שתיסע לחופש, אז תיקח אותם כי אולי לא יהיה במקום שאתה נוסע אליו אבל בסוף כן יהיו שם סבונים קטנים אחרים אז אתה תיקח גם את אלה ששם וגם את אלה שהבאת מהבית וככה זה יימשך כמו סיזיפוס של השמפו+ קונדישינר+ קרם גוף במרקם חוחובה. הם רק יילכו וייערמו בול כמו המגבונים שאתה אוסף במסעדות ושומר בתא הכפפות באוטו כי אולי תצטרך אותם בנסיעה הגדולה שמתישהו תקרה, כמו השירים שאתה אוסף לפלייליסט הענק שלך למסיבה הגדולה שמתישהו תקרה וכמו השורות בקורות החיים שאתה אוסף לקראת הג'וב ההוא, האדיר, שמתישהו יקרה. 

אבל בואו נחזור לצימר רגע. נלך על סיפור חסידי רק בלי הקטע של העומק, השמחה והלקח הקדוש שיש בסוף. דמיינו את שולי רנד מייבב בעדינות בפסקול מסביב. למה? כי פעם, אחרי שהתחתנו, קיבלנו מתנה. שובר לנופש. לאמצע השבוע. זו שהביאה את המתנה היתה חברה שהיא גם מטפלת זוגית והיא יודעת, תוך כדי הנהון ומבט מעל המשקפיים, אוהו כמה שהיא יודעת, שזה חשוב קצת זמן זוגי מחוץ לשגרה. וגם כי היא קיבלה שובר בזול ממועדון הנחות כלשהו. אנחנו אהבנו את המתנה ובהזדמנות הראשונה סגרנו עם המקום שהיה נראה לנו פסטורלי, עטוף בטבע גלילי ונעים כמו הלבאנה בפיתה הדרוזית שנאכל בדרך כי תמיד יש פיתה דרוזית בדרך. 

יצאנו מתל אביב, נסענו לצפון, באוטו פסקול של ניל יאנג כי הרי אנחנו שני מטורפים במסע הגדול בכבישים האינסופיים של אמריקה ולא שניים עם רכב מהעבודה ומדבקה של איך אני נוהג, על כביש החוף מטר מגבעת אולגה. הגענו למקום. במקום החורשה הופיעה קובייה קטנה של, ובכן, דשא סינטטי, במקום אח בוערת הופיעה טלוויזיה עם שומר מסך של אח בוערת, במקום השמש הגדולה מהחלון הופיע על הקיר טאפט של שמש גדולה בחלון. נעמדנו בכניסה עד שיצאה אלינו הבעלים של הצימר שהיתה לה כריזמה מסוג מאד ספציפי והתלהבות של פקיד בדואר ישראל בתחילת הבוקר. היא הובילה אותנו פנימה. איך שנכנסנו היא הצביעה על משהו במרכז החדר, מנומר, תלוי מהתקרה על שרשרת ושאקל של מטפסים על הקילימנג'רו. פה, היא אמרה בפאתוס, פה זו הרתמה של הסקס. עמדנו הלומים כמו שני ילדים שיצאו הרגע ממנזר ויש סיכוי גם שהסמקתי. ההיא יצאה ואמרה – תעשו חיים ווינק ווינק. 

היתה שתיקה ביני לבין אשתי. הסתכלנו על הדבר הזה שיורד מהתקרה וניסינו להבין את המבנה ההנדסי שלו ואיך כל זה עובד. בלי לומר מילה הפכתי להיות הזכר אלפא שמגן על הלהקה, מצאתי את המטאטא הקרוב והורדתי, תוך כדי שאני משפיל עיניים, את הרתמה מהתקרה. זרקתי בפינה הכי רחוקה בחדר ושם היא שכבה, כמו חולדה מתה, עד שהלכנו משם. הרתמה נשארה שם, מנומרת ומאוכזבת, עד הזוג הבא. שם, פחות או יותר, הסתיימו ענייני הצימרים שלנו ועברנו למודלים אחרים. לא מודלים אחרים של זוגיות (סליחה לקוראים מפרדס חנה) אלא מודלים אחרים של בילוי זוגי. אחרי זה הגיעו הילדים, החופש התחלף ב"חופשה" וזו התחלפה ב"נופש משפחתי". 

את כל התהליך המתואר לעיל אפשר לתמצת בזה שהמשפחה שפחדת כל השנים שתיפול חדר לידך במלון והילדים שלה לא יפסיקו לצעוק ולגמור לך את החופש, ובכן המשפחה הזו היא אתה עכשיו. כשתחזור משם בכל פעם מחדש תרגיש עייף כאילו חזרת ממבצע אנטבה, רק במקום בני ערובה משוחררים ותהילה אתה חוזר עם שק כביסה ומיגרנה. אבל נחזור לרגע ההוא שבו אתה פוגש את הפער בין מה שפורסם לבין מה שיש בפועל. הרגע הזה הופך בלתי נסבל והחרדה ממנו הופכת אותנו לתחקירני-על של מוצרים. המלצות והשוואות ואותיות קטנות. הפער צריך למות. כי כשהוא קיים הוא מספר לנו שאין שליטה, ששום דבר לא נועל את ההבטחות למימוש שלהן, שאין עוגן ואין רצף ואין סדר. אז חייבים לחסל את הפער, הוא חייב למות. 

ואם למרות הכל הוא יתגלה שוב הנקניק, אם הוא יתגלה שוב בעולם שלנו, אנחנו נלך לבית משפט, נכתוב דיס-המלצות איפה שרק נוכל, נספר לכולם, כי הרי יש  סדר בעולם, יש שכר ועונש, כי מישהו צריך להחזיר את הסדר של הפאזל, כי אי אפשר ככה, עם פער כזה מתנדנד בין מה שראינו בסמארטפון שלנו לבין המציאות, כמו רתמה חורקת באמצע כל מה שהבטיחו לנו.