חיים מת חי

בחור מפתח תקווה מעמיד פנים שהוא מפונה מהצפון כדי שיוכל לגור בבית של הבחורה שהוא דלוק עליה; בחורה מגלה מבעד לדפי ספר שחבר שלה כתב שהוא בעצם בגד בה בזמן המילואים; סטאז'ר לעריכת דין בעל סינסתזיה שמרגיש את הכל אבל מרגיש שאף אחד לא מרגיש אותו; וסטודנט לקולנוע מקבל עליו משימה לעשות סרט הנצחה למישהו שכולם מנסים לשכוח.

כל הדמויות הללו ועוד משתלבות, מצטלבות ונפגשות יחדיו בספר הביכורים שלי, שמרגיש כאילו נכתב ממש על אירועי חצי השנה האחרונה, אבל בעצם עוסק בחבורה של חברים שהתפרקה אי-שם בשנת 2007, ימי פוסט מלחמת לבנון השניה.

ואם הספר שלי מנסה לשאול את השאלה האמיתית והכנה "איך עושים סרט הנצחה למישהו שהיה חרא של בן אדם?" הכתבה הזו מנסה לשאול את השאלה – "איך לכל הרוחות מוציאים ספר בזמן מלחמה?" ועוד ספר שנוגע בכל כך הרבה פרות קדושות ורגישות כמו זיכרון, גבורה, כבוד חללי צה"ל, חשבון נפש לאומי ואישי, והתפרקותה של חבורת חברים כמיקרו-קוסמוס להתפרקות שלנו כחברה.

ב-6 באוקטובר 2023, הקמתי לראשונה בחיי קמפיין הדסטארט, במטרה לעשות גיוס המונים לרגל הוצאת הספר שלי. כולנו יודעים מה קרה יום למחרת, בשבת הארורה, אז כפועל יוצא כעבור יומיים ביקשתי מהדסטארט לגנוז את הפרויקט ולהסתיר אותו. ואם לא היו לי מספיק ספקות וחרדות לפני פתיחת הקמפיין ולפני קבלת ההחלטה ללכת ולהשקיע סכום כסף נכבד מכיסי להוצאת ספר, הרגשתי כעת – מעבר לשוק, לזעזוע ולתדהמה עוד ספק אחד קטן נוסף – מה אם זו הדרך של הגורל להגיד לך שזה לא רעיון טוב? מה אם אתה לא צריך להוציא ספר? וגם אם כן, אולי לא דרך גיוס המונים? מי יתגייס לתמוך בך? ועוד עכשיו?

איך לכל הרוחות מוציאים ספר דווקא בתקופה כזו? ועוד בקמפיין גיוס המונים, שבו צריך לבקש מאנשים לפתוח את הארנק ולסייע לך להגשים את היעד שלך, את החלום שלך? באיזו זכות? באיזו חוצפה? כאילו בחוץ אין חטופים, כאילו אין כל יום איזו ידיעה חדשה על חייל כזה או אחר שמת? כאילו האנטישמיות לא גואה בעולם? כאילו אין אינפלציה ומשבר כלכלי? כאילו לא הורידו את דירוג האשראי של ישראל?

כחצי שנה המתנתי בסבלנות לראות מה יעלה בגורל המלחמה, האם זה יסתיים כמו עוד מבצע בשרשרת המבצעים שפקדו אותנו ב-15 השנים האחרונות, האם החטופים יחזרו במהרה הביתה, האם סוף סוף ישחררו את כל כוחות המילואים ונוכל לרגע לנשום, ולדעת שהאירוע המזעזע הזה אכן מאחורינו.

תהיתי לאורך כל התקופה הזו – האם כעבור חודש זה יהיה פחות חסר טאקט? כעבור חודשיים? שלושה-ארבעה? חצי שנה המתנתי ושום דבר לא קרה. ובעצם הסיפור של הוצאת הספר שלי לאור היה כמו נייר לקמוס לטיבה של ההתקדמות שלנו במלחמה. בפרק הזמן הזה שבו מילואימניקים עצמאיים קרסו כלכלית, אנשים הוצאו לחל"ת, משפחות של חטופים וקורבנות ה-7 באוקטובר פקדו את הקריה במטרה להפעיל לחץ להשבת יקיריהם – שום דבר לא באמת התקדם.

איך לכל הרוחות מוציאים ספר דווקא בתקופה כזו? ועוד בקמפיין גיוס המונים, שבו צריך לבקש מאנשים לפתוח את הארנק ולסייע לך להגשים את היעד שלך, את החלום שלך? באיזו זכות? באיזו חוצפה? כאילו בחוץ אין חטופים, כאילו אין כל יום איזו ידיעה חדשה על חייל כזה או אחר שמת? כאילו האנטישמיות לא גואה בעולם? כאילו אין אינפלציה ומשבר כלכלי? כאילו לא הורידו את דירוג האשראי של ישראל?

גם אני שאלתי את עצמי את כל השאלות הללו. והרגשתי את הצרצר המצפוני של פינוקיו מנקר באוזניי כל יום לפני שפתחתי את קמפיין ההדסטארט מחדש, "האם עכשיו זה הזמן?" "אתה לא חושב שזה חוסר טאקט?" "למי יש אנרגיה נפשית להתעסקות הזו עכשיו, גם אם היא רלוונטית?"

ביחד ננצח גרסת הסופר

יש משהו שכולנו מרגישים ויודעים בין אם במודע ובין אם בלא מודע. כולנו, ללא יוצא מן הכלל זקוקים לסיפור. לא משנה מה טיבו של הסיפור – קומדיה, דרמה, טרגדיה – אנחנו כבני אדם ניזונים מסיפורים. הזיכרון שלנו מאפסן יותר טוב קטעי זיכרון כשהם משויכים לחוויה רגשית עם נרטיב. רעיונות ואידאלים מושרשים בנו יותר טוב אם הם מוחדרים אלינו באמצעות סיפור. עוד מימי האדם הקדמון, עם ציורי המערה אודות מסעות הציד שלו והאזהרה מפני סכנות באמצעות מריחות על גבי קירות המערה – בני אדם ניזונו מסיפורים.

הסיפור של איך הספר הזה קרם עור וגידים הוא כשלעצמו סיפור. כי להוציא ספר לאוויר העולם זה אף פעם לא משימה פשוטה של אחת, שתיים, שלוש. אבל להוציא ספר לאוויר העולם בתקופה כל כך מורכבת, כואבת, מדממת וחסרת ודאות זה לכשעצמו חתיכת סיפור.

הקמפיין המחודש שלי החל ב-3 במרץ והסתיים חודש אחר כך. אנשים תמכו בספר שלי. לפני שיצאתי לקמפיין הזה היה בראש שלי מספר כדי שהוא יצליח; הייתי זקוק ל-400-300 תומכים כדי להגיע ליעד התמיכה.

רוצים לדעת כמה אורחים היו לי וללילך אשתי בחתונה? 200. זהו. קולגות, קרובי משפחה, חברים, מעט מוזמנים של ההורים וסה-טו – חתונה סולידית של 200 מוזמנים. אז איך לכל הרוחות מגיעים ממישהו שיש לו כולה 200 אורחים בחתונה לאחד שיכול להביא 400-300 תומכים לספר? אני לא מציע להם טקס חופה מרגש, אני לא מציע בופה חופשי ואלכוהול כיד המלך, אני בסך הכל מציע את עצמי ואת המילים שלי. ובחתונה עוד באים בזוגות. ספר זה דבר אישי, פרטי, חוויה אינדיבידואלית שלך מול מלבן עבה עשוי נייר.

אין שאלה, זה פזיז לצאת למסע כזה בהיעדר ידיעה של כמה תומכים באמת יהיו לך, ומעבר לכך שזה פזיז, יש בזה גם המון נאיביות – להאמין שמישהו שלא מכיר אותך יבוא ויתמוך בספר שלך רק מתוקף זה שהכתיבה שלך, ולו המעט ממנה שהוא יזכה להציץ בה, תמצא חן בעיניו. מי אתה? מדי שנה יוצאים 2,000 כותרים חדשים. אפילו השנה שהיתה חלשה במיוחד בגלל המלחמה, הולכים לצאת לאור למעלה מ-1,000 ספרים חדשים. אז אתה רוצה להתחרות במשבצת הזו בזכות מה? החיוך היפה שלך? כישרון?

ואני שבחתונה שלי היו בסך הכל 200 איש, עם כל עשרה תומכים נוספים שנוספו אחרי שחציתי את קו ה-100, הייתי בשוק ובהלם. לאורך כל המלחמה טפטפו לנו את הסיסמה "ביחד ננצח" – עד שלא היה גוף מסחרי בישראל שלא השתמש בה כחותמת גומי לפטריוטיות המעושה שלו, כדי לא להבריח קהל לקוחות פוטנציאלי. חנויות רהיטים, חברות משקאות, בנקים, חברות ליסינג ומשווקי מוצרי טואלטיקה – כולם פתאום יכלו לפטר את אנשי השיווק והקופירייטרים שלהם, כי רק סיסמה אחת היתה חשובה – ביחד ננצח – והבעיה עם סיסמאות שחוזרים עליהם שוב ושוב בלי תוכן אמיתי מאחוריהם, שהן הופכות למטבע לשון משומש שהוא סיסמה שחוקה.

אבל במקרה שלי ביחד ננצח לא היה עוד סיסמה, זאת היתה הדרך היחידה להגיע ליעד. כי זו המשמעות של קמפיין גיוס המונים – אנשים שאתה מכיר ואנשים שמכירים אנשים שאתה מכיר וכן הלאה והלאה, נרתמים למען מטרה משותפת שהיא הפרויקט שלך, כדי לסייע לך להגשים אותו. אי-אפשר להשיג יעד של קמפיין גיוס המונים בלי קהילה וקבוצה של אנשים – זה רק ביחד ננצח. הלכה למעשה.

אז כל פעם שנוסף עוד אדם, עוד תומך, עוד חבר שלא דיברתי איתו שנים והחליט לזכור לי חסד נעורים, הלב שלי התרחב קצת. מילימטר ועוד מילימטר עד שנהיו כבר 160 תומכים ואמרתי – זהו. אין מצב שיגיעו עוד. מאיפה יגיעו עוד תומכים?! הקמפיין היה אז על 50 אחוז. הלב שלי היה כבר מורחב עד מאוד, כמו יריעה ענקית שאפשר היה לתפור ממנה כדור פורח, אבל היעד היה עדיין רחוק.

סיפור עם סוף טוב

אם כל הדרמה הזו לא היתה מספיק מורטת עצבים במהלך הקמפיין, במאני-טיים שלו, בשבוע האחרון שבו צריך להבעיר הכי חזק את המבערים לעבר קו הסיום, נאלצתי להחליף חבר מהמחלקה בטיסה לניו יורק לצורכי עבודה.

אז תשאלו אותי איך מוציאים ספר בזמן מלחמה ואיך לכל הרוחות מסיימים קמפיין הדסטארט, כשבעל הפרויקט אפילו לא נוכח בארץ בחלק הכי קריטי שלו? אני אגיד לכם איך, במילותיהם של החיפושיות – עם קצת עזרה מחברים.

שבוע לפני הסיום טסתי, כאשר בסך הכל 50 אחוז מהיעד של 52 אלף שקל גויסו. אשתי, יחד עם חמ"ל של חברים, המשיכה לתחזק את הגחלת של הקמפיין. לאורך כל השהות שלי בניו יורק הרגליים היו אולי בטיים סקוור או בברודווי, אבל הלב והראש היו ביבנה, בשפלה. וכל יום לפני שהתחיל יום העבודה ניסיתי להעלות פוסט ועוד סטורי ועוד סטורי, בניסיון אחרון לתזכר את האנשים, שנמצאים ברשימת החברים שלי בפייסבוק או בלינקדין, שהנה אוטוטו זה קורה ועכשיו זו ההזדמנות האחרונה להצטרף. ואני כבר ידעתי עמוק בלב, שאת יתרת הסכום שנשאר ליעד אצטרך להשלים בעצמי.

אני לא יודע להגיד לכם איך. אני לא יודע להסביר את התופעה הזו שנקראת הרוח האנושית או הירתמות ישראלית לעזרה לאחר, אבל בשלושת הימים האחרונים צמחנו מ-50 אחוז ל-70 ואלה הפכו ל-82, ואיכשהו בקמפיין שלי עצמי היו לי כבר יותר תומכים ממה שהיו לי אורחים בחתונה – 210 תומכים! מאיפה זה הגיע? איך זה קרה?

ברגעים הפנויים שהיו לי במהלך הנסיעה השתמשתי באב-טיפוס של ספר שהבאתי עימי, וצילמתי כל מיני תמונות לספר שעתיד לבוא, כמו בוק-בר-מצווה לילד שעוד לא נולד. קיוויתי שבאמצעות תמונות ההמחשה הללו אנשים יוכלו לדמיין איך בחופשה הבאה שלהם, בנסיעה הבאה שלהם ברכבת, באוטובוס או במטוס, הספר שלי יוכל לארח להם חברה. אני לא יודע אם זה עזר או היה אפקטיבי כמו שדמיינתי את זה בראש, אבל משהו קרה.

ובסיום נסיעת העבודה שלי, בסך הכל שעתיים לסיום הקמפיין, כמו שלשה מנצחת בשניה האחרונה של הרבע האחרון, הגיע הקמפיין לסיומו. הבטתי בעמוד הקמפיין בנייד, והמילים "הפרויקט הושלם בהצלחה" היו מולי – ולא האמנתי. לא האמנתי כי הייתי בעיצומה של ישיבת עבודה. לא האמנתי כי לא חשבתי שזה יקרה, הייתי בטוח שזה יקרה באיזושהי רכישה עצמית של הרגע האחרון מצד לילך. אבל הנה – הבטתי במסך והיעד הנכסף היה מולי.

כולנו זקוקים לסיפור, ואחד עם סוף טוב בבקשה, כמו שאשתי אוהבת להגיד. כולנו זקוקים לסיפור שאנחנו יכולים ללמוד ממנו, להתרגש ממנו. והסיפור של "איך מוציאים ספר בזמן מלחמה?" הוא סיפור לא פחות חשוב מהספר עצמו.

בסופו של יום אנחנו כותבים בשביל אנשים, אל אנשים, על אנשים. אנחנו כותבים ספרים כי יש לנו משהו שאנחנו רוצים להגיד לעולם. אנחנו כותבים כי אנחנו חלק מאיזושהי רקמה אנושית. ואני לא יודע כמה כולנו "ביחד" כעם במלחמה הזו, אבל אני יודע בוודאות, שכאשר אתה מרגיש שבריר מהביחד הזה, בסיומו של תהליך יצירה ארוך ומורכב, זה קתרזיס מסוג אחר לגמרי. אורגזמה של סולידריות.

הספר שלי "חיים מת" לא סתם עוסק בחבורה של חברים שהתפרקה. הוא מסופר מנקודת מבטו של אותו חיים, אי-שם מהעולם הבא, שכעת מסתייגים חבריו מלהשתתף בסרט ההנצחה לזכרו. מעבר להומור השחור והטון המקברי של הספר, יש בחיים מת אמירה מסוימת עלינו כבני אדם, כיצורים אנושיים פגומים ומושלמים כאחד. ואני חושב שלקמפיין המדשדש של הבאת חיים מת לעולם היה אפקט פיגמליון, רוח הדברים שהספר מתיימר לדבר עליהם. שגם כשהכל שבור, מדכא ומייגע – תמיד יש תקווה, כל עוד מתמידים וזוכרים גם לראות את האחר. זרע של תקווה, זרע של אנושיות, זרע של חברות – זה כל מה שאנחנו צריכים וזה מה שיום אחד יעזור לנו לקצור חלומות.