חיי זוהר

לטעמי, סצינת המפתח ב"מציצים" היא זו שבה המציל הבוגר קורא את גוטה לסדר, נוזף בו במילים קשות וגם סוטר לו. "תראה איך אתה נראה בגילך?" הוא שואג עליו.
"אנשים בגילך כבר מסודרים. הייתי צריך לשבור לך את הידיים כשרק הגעת לכאן".
זוהי סצינה חשובה ביותר להבנת הסרט. זוהר כתב אותה במיוחד כי כך הוא הרגיש בנוגע לעצמו. את המילים הביקורתיות כלפיו הוא שם בפי מי שמגלם את דמות האב, החונך הגדול

הייתי בן 10. אבא חזר מהמלחמה ההיא ובחופשת פורים, 1974, לקחו אותי לפסאז' הוד בתל אביב, לראות את "זמנים מודרנים" של צ'רלי צ'פלין בקולנוע לימור. רצה המזל, ולפתע נכנסו לאולם שני גברים גבוהים ומרשימים. אורי זוהר ואריק איינשטיין.

"לך, בועז", עודד אותי אבי, "בקש מהם חתימה".
ניגשתי אליהם. צעדתי בלב דופק ובידיים רועדות, הבטתי בשני הגברים הגבוהים ושאלתי את איינשטיין בקול רועד מהערצה:
"סליחה, אני נורא אוהב את השירים שלך ויש לי את כל התקליטים שלך בבית… אתה מוכן בבקשה לתת לי חתימה?"
אורי זוהר הביט בי בזעף והרעים בקולו המאיים: "לך מפה ילד. אתה לא רואה שאנחנו עסוקים? באנו לראות סרט".
מבויש ומבוהל הסתובבתי ופניתי ללכת. ואז שמעתי את הקול העמוק, המוכר של אריק: "אורי, למה ככה? הוא ילד…" ופנה אלי: "בוא, ילד, בוא. אני אחתום לך, איך קוראים לך?", הוא חייך, נטל את המחברת וחתם לי: "לבועז החמוד, מאריק איינשטיין".

אם תרצו, משל אישי קטן על מי היו אורי זוהר ואריק איינשטיין. הראשון, פרא אדם גס ואנוכי והשני אציל, רגיש ומלכותי. חברים טובים, שותפים ליצירה ולימים מחותנים וסבים לנכדים משותפים. מיתולוגיה ישראלית. זה שנשאר בעיר, מגולח וחילוני וזה שהלך לישיבה, גידל זקן ולא חזר לעשות סרטים.

נשים שעבדו עם זוהר או הכירו אותו תיארו אותו כאחד שניסה להתחיל עם כל מה שזזה – בחורות ונשים, נשואות או רווקות, לעיתים חיבק ממושכות והציע הצעות מגונות אבל תמיד בהומור ועם המון כריזמה. נוטים לזהות את אורי זוהר עם גוטה, המציל ב"מציצים", אבל למען האמת הוא היה הרבה יותר בני פורמן של "עיניים גדולות", שקרן מניפולטור חסר מנוחה וחסר אחריות, שהיה לו כל מה שאפשר לרצות והוא תמיד רצה יותר

מאריק נפרדנו כבר. עכשיו אורי זוהר מת. בדרך כלל אחרי מות אדם מפורסם נוהגים להבליט את האור ולהתעלם מהצללים. במקרה של אורי זוהר אלה ואלה היו שלובים יחד. גם בחייו כיוצר חילוני תל אביבי וגם בחייו המאוחרים כאיש דתי ירושלמי. בהיותו יוצר קולנוע, שחקן ובדרן, זוהר הביא איתו קסם אישי ויכולת מקצועית גבוהה אבל גם יחס גס ומזלזל לנשים, ולעיתים גם לגברים שהיו בסביבתו. אמן יוצר ואדם בעל אישיות מורכבת. הוא חתום על "התרוממות" (1970) ו"הצילו את המציל" (1977) – שני סרטים איומים ומביכים, אבל גם על "שלושה ימים וילד", שזיכה את עודד קוטלר בפרס השחקן בפסטיבל קאן וגם היווה הומאז' מרגש לקולנוע של הגל החדש בצרפת.
מישהי שעבדה איתו סיפרה: "…הוא ידע להשליט את רצונו בכל מיני מובנים, ועם נשים זה התבטא מן הסתם גם בסקס. יש לזה רמזים בסרטים האישיים שלו, ששיקפו את מה שקורה בחיים שלו. היו לו עיניים גדולות וכל מה שרצה ויכול היה, גם אם לא היה שלו, לקח. חוץ מזה, כוחנות מינית היתה אז חלק מהנורמה בארץ". באותה כתבה (הארץ, 26.12.2018) ציינה האישה: "הוא לא השתמש באלימות פיזית".

יהונתן גפן העיד בספרו "חומר טוב" על זוהר, ואצלו הדברים כבר נהיו מביכים וקשים לקריאה עוד יותר: "בכל המסיבות היה ברור שיגיע השלב שבו אורי יגיד לשיסל: 'נו, צבי. תראה להם את הזין'. 'לא עכשיו', צבי אומר. 'אז מתי? כבר נהיה מאוחר. 'אולי אחר כך'. הוא רצה לחשוב על זה קצת. וכך, כמו זמרת שמפצירים בה לשיר ובסוף היא נעתרת, בסוף המסיבה היה צבי פורם את מכנסיו ומוציא את הכלי שלו, שאמנם היה ארוך ואימתני. לפעמים היו המוזמנים מוחאים כפיים כאילו נחשפה כאן איזו יצירת אמנות נדירה. לפעמים היו צוחקים. אבל בדרך כלל הייתה משתררת שתיקת מבוכה, וזה מה שאורי הפרובוקטור הכי אהב". (יהונתן גפן, "חומר טוב", עמ' 184).
הספר הביוגרפי של יהונתן גפן מעביר את רוח התקופה ומספק הצצה לעולמה של קבוצת אנשים צעירים ומאוד מוכשרים שהיו חסרי גבולות. אלכוהול, סמים, יצירה וסקס, כתיבת שירים, סרטי קולנוע, הופעות חיות, סדרת טלוויזיה שהפכה למיתולוגיה–כמו חבורת לול עצמה.

גפן כותב בספר בזעם על אורי זוהר. הוא לא מתכחש לכישרון הענק אבל גם 30 שנים אחרי ימי הזוהר ההם הוא עדיין טעון ומרגיש מושפל. כשזוהר התקשר אליו יום אחד, גפן ענה לו: "אל תתקשר יותר".
עם נשים זה היה ממש אובססיבי. נשים שעבדו עם זוהר או הכירו אותו תיארו אותו כאחד שניסה להתחיל עם כל מה שזזה – בחורות ונשים, נשואות או רווקות, לעיתים חיבק ממושכות והציע הצעות מגונות אבל תמיד בהומור ועם המון כריזמה. נוטים לזהות את אורי זוהר עם גוטה, המציל ב"מציצים", אבל למען האמת הוא היה הרבה יותר בני פורמן של "עיניים גדולות", שקרן מניפולטור חסר מנוחה וחסר אחריות, שהיה לו כל מה שאפשר לרצות והוא תמיד רצה יותר.

טליה שפירא, שאורי זוהר ביים אותה גם ב"לול" וגם ב"עיניים גדולות" התראיינה לפני מותה לידיעות אחרונות, וסיפרה: "אורי זוהר, כל העשייה שלו הייתה כפייתית, אם כבר הוא היה מפרגן, הוא היה עושה את זה כמו אבא שצורח על הילדה שלו. האגוצנטריות של אורי פשוט עצרה אותנו… אם למקד את הפגיעה שלי, לא היה לו רוחב לב לאנשים אחרים, הוא היה כאילו אפוטרופוס, בעירבון מוגבל. מין דאווין כזה של נותן חסות".

אריק איינשטיין בריאיון ליאיר לפיד בשנת 2000 אמר בכנות: "התוקפנות והשלילה של העולם (החילוני) הקודם זה מקומם, אבל אני מכיר אותו כל כך טוב, שאני יודע שזה לא האורי היחידי. כמו שהוא מקומם בדעות הנחרצות שלו, יש גם צד שני שלו שהוא בן אדם זך וטהור. זך וטהור. וזה היה גם כשהוא היה חילוני. אם היו מצבים שצריך לעזור למישהו, 3 בלילה, 4 לפנות בוקר, אורי זה בן אדם שהיה קם ועוזר. לא מהסס לרגע. הוא היה דורש מעצמו לא פחות משהוא דורש מאחרים. ובכל מה שקשור לעזרה לזולת הוא היה מדהים…
אני מעדיף לזכור את אורי עם כל הצחוקים וההשתוללויות. הוא היה בן-אדם לא נורמלי. לא עם קצף על הפה, אבל חריג. חריג מאוד".

הוא נולד בתל אביב בשם אורי דז'אדק בארבעה בנובמבר 1935, להורים שעלו מפולין שנתיים לפני כן. בתהליך חזרתו בתשובה סיפר על נעורים פרועים ברחובות העיר ועל ההתעמרות המילולית באלה שנראו שונים וגלותיים: הדוסים.

בתחילת שירותו הצבאי תקף קצין צה"ל ונשלח לכלא צבאי. ארי הרצברג שהתרשם מכישרונו התיאטרלי צירף אותו ללהקת הנח"ל עליה פיקד. זוהר שירת בלהקה יחד עם חיים טופול ואברהם הפנר. הראשון יהפוך לשחקן מצליח ועשיר והשני לבמאי מוערך וסופר.

זוהר היה רעב להצלחה ולהתנסויות. בין 1962 ל-1977 במשך 15 שנים היה שחקן תיאטרון ושחקן קולנוע, קומיקאי, סטנדאפיסט (כשעוד לא קראו לזה ככה), מחלוצי הטלוויזיה הישראלית, יוצר הסדרה "לול" כוכב תוכנית האירוח "ברוכים הבאים" ואיש השעשועון "זה הסוד שלי". הוא הגיש את "ציפורי לילה" בגלי צה"ל, הקליט שירים והוציא אלבום. הוא היה קולנוען, תסריטאי ובעיקר במאי מופלא. אחרי שחרורו מצה"ל הקים עם חברים את להקת "בצל ירוק", התחתן עם הזמרת אילנה רובינא (והוציא איתה אלבום משותף), והקים עם אברהם "פשנל" דשא את משרד ההפקות "התיאטרון העממי".

שיתוף הפעולה שלו עם אריק איינשטיין הוביל לחברות עמוקה וקרובה בין השניים, שהיו שונים באופיים אך אולי דווקא בשל כך הצליחו כל כך לבטא את רוח התקופה היצירתית, הסוערת והמורכבת שאחרי מלחמת ששת הימים. זוהר היה פעיל למען מפלגת העבודה ויצחק רבין. בשנת 1976 שיחק בתיאטרון חיפה בהצגה "הנבחרים" על פי מחזה של יעקב שבתאי (שאיתו כתב את התסריט לסרט "עיניים גדולות") בבימויו של עודד קוטלר (שאותו ביים זוהר ב"שלושה ימים וילד"). מעין סגירת מעגל. בגיל 41 זכה בפרס ישראל, אבל סירב, במפתיע, לקבלו. שנה אחר כך חזר בתשובה ונטש את היצירה.

כקולנוען, הוא זיגזג קריירה מוזרה ומפעימה גם יחד. סרטו הראשון היה אוונגרד צולף וסאטירי ("חור בלבנה", 1964) אבל סרטו השני "מוישה ונטילטור" (1966) היה קומדיה סוג ב' עם הגשש החיוור ויעקב בודו. סרטו השלישי היה "שלושה ימים וילד" לפי יצירתו של א.ב. יהושע, וצולם בירושלים בשחור לבן, מיד אחריו ביים זוהר את "השכונה שלנו" (שוב, עם הגשש החיוור).

ב- 1968 נבחר לביים את ההפקה הבינלאומית הגדולה "בלומפילד"–אך פוטר לאחר כמה ימים עקב מחלוקות עזות עם כוכב הסרט ריצ'רד האריס. סרטו "שלושה ימים וילד" זכה לביקורות מעולות וזיכה את עודד קוטלר בפרס השחקן בפסטיבל קאן. בשנים שאחרי, ביים את "השכונה שלנו", "כל ממזר מלך" (עם יהורם גאון), "התרוממות" (שנגנז בידי שייקה לוי מהגשש החיוור ונאסר להקרנות) ו"התרנגול" המטופש משנת 1971.

בין 1972 ל-1974, זוהר יצר את "מציצים" ו"עיניים גדולות", שני החלקים הראשונים בטרילוגיה התל אביבית שבה ניסה לפרק את המרקם של חייו שגם אפיין את חבורת "לול". קצת לפני הקרנת הבכורה ב-1972 אמר זוהר על מציצים: "זהו סרט על אנשים שמציצים על אנשים אחרים, לא חיים את חייהם, אין להם תכלית ואין להם עתיד". הסרט נוצר בהשראת ובהשפעת "הבטלנים" של פליני והקולנוע הצרפתי של שנות ה-60 והעמיד במרכזו שני חברים. גוטה, מציל אבוד, רווק ובודד, שמעביר את ימיו על החוף לצד נערים צעירים ממנו, אדם חסר עתיד שחי בצריף, מקיים סקס מזדמן עם זונות בחצרות הבתים. השני, אלי, גיטריסט כושל ורע, נשוי ואב לילדה, בוגד באשתו ושקרן פתולוגי, חסר כבוד עצמי, ללא קריירה, אין לו כסף ולא לוקח אחריות על חייו ועל משפחתו.

ב"עיניים גדולות", הוא ליהק את עצמו לתפקיד בני פורמן, מאמן כדורסל חסר מנוחה, פלרטטן אובססיבי, איש אבוד ורודף נשים. אין לו שום קשר משמעותי בחייו, הוא משקר גם לחבריו הקרובים ולאשתו, הורה שמזניח את ילדיו ולא מצליח אפילו להביט בראי ולראות את חייו המחליקים במהירות במדרון אל שפל המדרגה.

שני הסרטים היו מופע של ביקורת עצמית קטלנית. בשניהם הנשים הן הדמויות החיוביות (באופן יחסי) והגבר חדל אישים, שקרן ופוגעני. השחקנית שגילמה את אשתו בסרט (אליה שוסטר) הייתה גם אשתו האמיתית. אורי זוהר אהב את טשטוש הגבולות הזה, אולי כדי להכות על חטא ביצירה מבלי לעשות זאת בחיים עצמם.

ב"מציצים", גוטה ובני פורמן הן דמויות פיקטיביות, אבל אין ספק שגוטה מזוהה עם זוהר, כפי שהוא עצמו העיד על כך לא פעם. וזה אומר דרשני: גוטה, בן דמותו של זוהר, תוקף מינית צעירה שלא רוצה לעשות איתו סקס, מטריד מינית את הנער "אלטמן הקטן", ומציץ דרך חור בקיר לנשים שמתקלחות במלתחה בחוף.

גוטה ואלי הן דמויות פאתטיות, שוביניסטיות, פוגעניות ועלובות נפש, ועדיין, להאשים את הסרטים של זוהר ביצירת תרבות האונס בישראל, בעיניי זה כמו להאשים את צ'רלי צ'פלין בהערצת הפאשיזם–כי הדיקטטור הגדול חובט בעכוזו בבלון גדול בצורת כדור הארץ, בעודו זחוח ומרוצה מעוצמתו. או כמו להגיד ש"התפוז המכני" הוא מקור "תרבות האונס", כי הוא מציג דמות אלימה אונסת מישהי תוך כדי שירת "שיר אשיר בגשם".

זוהר ביקש וייצר "קומדיה טרגית". גוטה ובני פורמן שתיהן דמויות אבודות ועלובות, כאלה שאף צופה לא יראה בהן מודל לחיקוי. הוא ביקש להציב מראה מול עצמו ומול חייו. זה בדיוק מה שהוא חשב אז על עצמו ועל חבריו, וגם על דמות הצבר שהפך ממייבש ביצות ולוחם נועז בעל בלורית ללוזר תל אביבי דוחה, גס וחסר אחריות.
ב"דיזנגוף 99" ו"הלהקה" יש הרבה יותר החפצה ואלימות מינית כלפי נשים. בסרטים הצבאיים יש יותר הווי אלים מינית וחיילות מושפלות והמסרים של סדרת סרטי "אסקימו לימון" חמורים וגרועים הרבה יותר, שלא לדבר על סרטי המתיחות הדביליים, שבהם לעגו לחלשים (זקנים, עולים חדשים) ונשים שופעות הובאו מחו"ל כדי לחשוף שדיים.

בניגוד לאלה, סרטיו של זוהר נשענו על מסורת אמנותית של קולנוע אירופי, על אנשים עממיים בעלי חולשות רבות וכאמור, הם נוצרו כדי להציב מראה. לדוגמה, הסצינה המפורסמת במציצים–"יבוא לך דינה, יבוא לך" היא סצינה מרתיעה, לא נעימה ולא מעוררת מינית. הסימפטיה של הצופה נתונה באופן מוחלט לדינה המותקפת (השחקנית מונה זילברשטיין). כשהיא נחלצת מהצריף הצופה חווה הקלה וגם בוז כלפי גוטה, שלא רק ניסה לכפות את עצמו עליה, גם הביע בקול את העלבון שלו מכך שהיא מסרבת לו. היא אומרת לו "אתה והחבר שלך, שניכם מסריחים", והוא משליך אחריה אבן גדולה שפוגעת בדלת המתכת. סוף סצינה. הצעירה שבילתה לילה עם אלי (אריק איינשטיין) בלי לדעת שהוא נשוי ואב לילדה, וחוותה התקפה מינית מצד חברו המציל, מתרחקת פגועה והמומה בחזרה אל חייה.

לטעמי, סצינת המפתח ב"מציצים" היא זו שבה המציל הבוגר קורא את גוטה לסדר, נוזף בו במילים קשות וגם סוטר לו. "תראה איך אתה נראה בגילך?" הוא שואג עליו. "אנשים בגילך כבר מסודרים. הייתי צריך לשבור לך את הידיים כשרק הגעת לכאן". זוהי סצינה חשובה ביותר להבנת הסרט. זוהר כתב אותה במיוחד כי כך הוא הרגיש בנוגע לעצמו. את המילים הביקורתיות כלפיו הוא שם בפי מי שמגלם את דמות האב, החונך הגדול.
בגיל 42 נטש את העשייה הקולנועית. הוא מת בגיל 87. חצי מחייו היה בתוך האמנות והיצירה והבוהמה התל אביבית ואת החצי השני העביר בדירה קטנה בשיכון רכבת בירושלים, עם גיחות מועטות לתקשורת והרבה התבטאויות מעוררות מחלוקת. דמות מורכבת שנעה בין שתי ערים ובין שתי מהויות. וכל אחד יבחר לעצמו את אורי זוהר שהוא רוצה לזכור.