חינוך, לא חובה

כשבאתי לבית הספר הדיאלוגי "שיח" שבעמקה, ליד כליל, חיפשתי קצת אמת אפלה מתחת לפני השטח. ניסיתי להבין אם הילדים המגניבים שאני שומעת הם רק הילדים הנשמעים, ותהיתי אם אין ביניהם גם כמה אבודים שמתפספסים. במקום כזה חסר מסגרת ברורה, חשבתי, יהיה קל ללכת לאיבוד, או אולי להרגיש לא מטופל כשכולם מסביב כל כך מקפידים להכיל אותך בלי שיפוטיות–גם כשלא בא לך לשתף או להיות חלק.

אבל בסופו של יום, ההתרשמות היא שבאמת יש כאן איזה מתכון מאוזן של שיחרור ואיסוף. ביסודי מ-א עד ח' יש 120 ילדות וילדים. בתיכון כ- 80.

תמנע אלזם חונכת את הילדים כבר שנתיים ומלמדת צורפות בתיכון. היא מנחה מעגלים שבהם הם לומדים לנהל שיח ומתעמקים בעניינים שונים. בשבועיים האחרונים הם דיברו הרבה על תחושות בטן, (בעצם הם מתרגלים לדבר את, ולא לדבר על, דיבור אותנטי שמגיע מבפנים). אצלה למשל אין חובה להשתתף במעגלים האלה, אבל כן יש התייחסות למי שבוחר לא להגיע או לא לשתף כי יתכן שתלמיד כזה זקוק למסגרת אחרת שתיטיב עימו יותר. בכל מקרה, הרגיעה תמנע את חששותיי, אף ילד לא נשאר בלתי נראה. חונך או חונכת יכולים להיות אחראים על עשרים ילדים, ועדיין הם ישימו לב גם לילדים נוספים וגם הצוות שם לב כך שבין אם אתה ילד או איש צוות, אתה אף פעם לא לבד, תמיד יש עוד עיניים, תמיד יש אל מי לפנות. יש מרחב משותף ויש בני אדם ויש התרחשויות והאחריות היא של כולם.

בהתאם לאותה תפיסה, אין מנקה או שרת בבית הספר, יש תורנויות ניקיון וסידור יומיומי משותף. שכבות הגיל לא מחולקות באופן מוחלט אלא בקבוצות מעורבבות באופן אורגני, הגילאים קרובים אך לא זהים. וכולם מאוד מעורבים. שגיא שמרת, היועץ החינוכי, אוהב במיוחד את סדנת המייקרים (אחת המגמות, בה לומדים כל דבר שקשור לייצור של דברים–נגריה, ריתוך, צורפות וכדומה.) לדוגמה, הוא העלה רעיון למשחק שהוא גם מכשיר שיווי משקל ופיתח אותו עם התלמידים. ביחד הם חשבו איך לבנות את זה ומה יהיה תהליך הייצור ואיך להתאים את זה בהמשך לייצור המוני. כולם משתתפים בפרויקט, כולם מתעניינים, כולם מתפתחים.

הם לא חיים בתוך בועה. לאחרונה הם הקימו עסק למכירת התוצרת של המייקרים. כשהגעתי, התלמידים היו בעיצומה של הכנת מטבח לפי הזמנה של לקוח. הם מתעסקים עם לקוחות, הזמנות, מכירות, כסף אמיתי ואחריות אמיתית. כך הם רוכשים הרבה מאוד כישורי חיים וכישורים טכניים.

חלק מהילדים עברו את היסודי שם והדרך כבר טבועה בהם. הם רגילים למצוא את העיסוק שיעניין אותם, הם יודעים לבנות לעצמם סדר יום. אחרים, הגיעו בשלב מאוחר יותר, לפעמים אחרי כמה שנים טובות בבתי ספר אחרים. להם לקח זמן להתרגל למציאות החדשה, בתקופות הראשונות שלהם כאן הם חשו מעט אבודים. נדרשו להם זמן מנוחה והתאפסות במעבר החד ממערכת חינוך אינטנסיבית "רגילה" למקום כזה מקבל ורגוע. חלקם לא עמדו בכך ונשרו. אלה שנשארים משתלבים בסופו של דבר בקצב הטבעי להם, לומדים לדעת מה הם רוצים וצריכים ולתת את זה לעצמם.

מה שברור ונוכח הוא שיש להם איזה דרייב להתקדם ולהתפתח. כמה מהתלמידים אמרו לי שהם מנסים לאתגר את עצמם ולא הולכים רק למה שקל וכיף. הווייב הכללי שהמקום הזה משדר הוא של צמא לידע ולעשייה. אחד הילדים, נטע מכיתה ט' שיתף אותי שהוא עזב את בית הספר הרגיל כי היה לו קשה ללמוד שם, בחברת ילדים שלא עניין אותם ללמוד. הוא חיפש סביבה יותר תומכת ושואפת למידה. יכול להיות שנטע הוא יוצא דופן והרבה ילדים הגיעו לכאן דווקא בגלל הסיבה ההפוכה. הרי בשביל פליטי בית ספר רגיל, הכל פה הוא כמו חלום מתמשך: לא חייבים ללמוד, אין שיעורי בית ואין מבחנים. אלא שמסתבר שגם אלה שבאו מתוך בריחה, בשלב מסוים נשבים ברוח המקום ומתחילים להתעניין ברעיונות, בעקרונות ובתכנים של המקום. ישנם דברים שעושים כאן שנראים כמו העדר עשייה, כמו למשל, לשבת בדממה ולחשוב על הנשימות, לא לעבד אדמה לפני שתילה, להניח לילדים לגדול בשקט… לחפש ולמצוא בתוכם את התשוקה שלהם, למה הם נמשכים, מה הם באמת אוהבים. לכאורה, דברים פשוטים, אבל בעצם הם הדברים הכי חשובים.

זה לא מתאים לכל אחד. ישנם ילדות וילדים שדווקא מסגרת הדוקה ומחייבת יותר מיטיבה איתם. והשאלה היא אם זה משהו מולד או נרכש. לפעמים, כשאין לנו מסגרת חיצונית שמכריחה אותנו לעשות דברים, קשה לנו לאתגר את עצמנו ולצאת לפעולה. אני יודעת על עצמי למשל שאני יכולה לבלות שעות ולעשות בדיוק את מה שליבי מבקש, כל עוד קל לי ונעים לי. שם אני עוצרת. ובמהלך הביקור במקום המיוחד והקסום הזה שאלתי את עצמי אם משהו דומה חווים גם הילדים האלה. האם אולי כולם פשוט עוצרים במקום הנוח, שאין בו מאמץ, אולי הם מוותרים על משהו?

הטענה הנצחית נגד החינוך הבלתי פורמלי–"הרעיון שלכם מאוד יפה אבל העולם לא עובד ככה, איך הם יסתדרו"–מרגישה כבר פחות ופחות רלוונטית, בעולם שבו יצירתיות, יוזמה וחשיבה מחוץ לקופסה הן האיכויות המבוקשות והמתבקשות לאדם שרוצה להשתלב בעולם. בעבר (הלא רחוק בכלל) הורים ששלחו ילדים לבתי ספר כאלה נחשבו לעוף מוזר ולא מוערך, פתאום העולם כמו התחיל להסתנכרן עם כיוון המחשבה ועם הדרך הזו. יותר ויותר הורים תרים אחר פתרונות בלתי שגרתיים מחוץ לקופסה עבור ילדיהם.

ועדיין, השאלות ה"ישנות" מקננות: איך הם ישתלבו בעולם העבודה? ומה עם בגרויות? מהי רמת הלימודים כאן תכל'ס? האם הם יצליחו להתקבל לאוניברסיטה? ואחרי כל ההכלה וההקשבה והתמיכה והעידוד, הם ייפלו אל החיים האכזריים שיחכו להם בחוץ, ומה יהיה עליהם אז…? התשובה שעולה לי היא פשוטה: כניעה למוסכמות ולמסגרת, השלמת חומר לימוד ואפילו הרגלי למידה ניתן לרכוש בהמשך החיים די בקלות. אי אפשר להגיד אותו דבר על כל מה שהילדים רוכשים ומקבלים במהלך שנותיהם בבית הספר הדיאלוגי.

שניים מבוגרי החינוך הדיאלוגי, בשנות ה 30 שלהם, ניסו להשיב על השאלות הללו. הם למדו במיתר, כשעוד לא היה תיכון ובית הספר היה בתחילת דרכו. הם דיווחו בהחלט על קושי ומורכבות בעיקר של השתלבות במוסדות לימוד אחרים, בהמשך. הם הביעו הרבה אהבה והערכה למקום בו הם גדלו, וגם מודעות לערך המוסף שאיתו הם יצאו לחיים. הם דיברו על דרך הסתכלות שונה מהרגיל, על מודעות ויכולת התמודדות עם המציאות בצורה בריאה. מתנות שהחינוך הדיאלוגי העניק להם. שניהם למדו באוניברסיטה, חשים שהשיגו הישגים נאים והם בתחושה שכנראה עוד ישיגו את מה שהם רוצים.

אם לזקק את המהות של המקום הזה לאיכות אחת, המילה היא אחריות. אתה גדל ומסתובב בעולם בידיעה מוחלטת שאתה האחראי הבלעדי, את לוקחת אחריות על חייך. זה דבר גדול. עצום. זה מושג שכל כך קשה לרכוש בשלב מאוחר יותר.

אף אחד לא קובע בשבילם דבר. אם הם רוצים להשיג משהו הם יצטרכו לעבוד בשביל זה, ליזום. אתה הרעיונאי, התסריטאי, הבימאי, המוציא מן הכוח אל הפועל כל דבר בחייך. הרבה מאוד שיעורים כאן התחילו מתוך יוזמה של תלמיד שעניין אותו נושא מסוים. המסגרת מאוד תומכת ברצונות וביוזמות, זה נעשה ברכות ועטוף בהמון עידוד ואהבה, וכן, כנראה לא ככה יעבוד העולם כשהם יצאו אליו. אבל ההתנעה הראשונית שלהם היא של אנשים שיוצרים מציאות. העולם, כשהם ייצאו אליו, גם אם לא תמיד ייענה להם או יספק להם הכל בקלות, עדיין יהיה בעיניהם כמו בית הספר שלהם, לוח קנבס מלא בפוטנציאל, מגרש מלהיב של חומרי גלם. והם ידעו בטבעיות להשתמש בהם ולמלא את הלוח הריק, כנראה יותר ממה שכולנו, יוצאי מערכת החינוך הרגילה, נדע אי פעם.

יש משהו חיובי ובריא בלהיות חלק ממשהו מתפתח, בתשובות הלא מוחלטות, בחוסר ההסכמה לנוח על זרים של חוקים קיימים שמרדימים כל יכולת שיפוט עצמאית ובבחינה של הדרך המתפתחת ביחד. דרך שמתהווה תוך כדי תנועה ולא מגיעה מוכנה. אולי זה נשמע קצת מתחנף או קלישאתי, לא אכפת לי. אני מספרת לכם מה ראיתי ושמעתי. ואפילו אם הייתי משתדלת, אין לי דרך לעוות את זה.

האחריות שהילדים חווים ולומדים פה, מופנית קודם כל פנימה. אם אני תלמידה ב"שיח", אני מבינה בשלב כלשהו שרק אני יכולה לדעת מהן תחושות הבטן שלי, המחשבות, הרגשות, הרצונות, הקשיים שלי, ובאחריותי לתקשר אותם החוצה. זה קונספט שמעודד חשיבה אינדיבידואלית, וחשיבה אינדיבידואלית מעודדת מקוריות, כנות, אותנטיות וחוכמה. האנשים שייצאו מכאן הם אנשים שיהיו הרבה יותר באלמנט שלהם. יותר מזה. הם יידעו שלכל שאלה או בעיה שבהן ייתקלו במהלך החיים, הפתרון לעולם לא יהיה בדמות דבר אחד או דרך אחת. וזה היופי בשיטה הדיאלוגית, זו לא דרך אחת. זו אפילו לא שיטה, כי אם קריאה לכל אחת ולכל אחד להקשיב לליבו בכל רגע וליצור את דרכו.

"יש הרבה פילוסופיה מאחורי הדבר הזה  שנראה פשוט"

בגיל 30 הקים דן לסרי יחד עם כמה הורים את מיתר, בית לחינוך ברוח דיאלוגית בבית אורן. תחליף לבית הספר המוכר. המטרה היתה ליצור מרחב חיים פתוח ומכבד, בלי שום חובות, מלבד מפגשי פתיחת וסוף יום קצרים, שבמהלכה יוכלו הילדים לחקור ולגדול בחופשיות. מאז היה מעורב גם בהקמת "שיח" בעמקה ובעקיפין בבית העגול בפרדס חנה, כולם פועלים ברוח הדיאלוגית.

לסרי מציג אמירה  חד משמעית, המסגרת הבית ספרית מיותרת לחלוטין להתפתחותו הבריאה והשלמה של ילד. ושאלה מה עם לימוד קריאה כתיבה, איך ירכשו מיומנויות בסיסיות, הוא עונה שהילדים לא גדלים בחלל ריק. יש מסביבם עולם שלם רוחש, ילדים אחרים ומבוגרים והלימוד קורה מאליו. ילד חופשי מגיע מראש עם יחס מאוד שונה ממה שאנחנו רגילים לראות כלפי לימוד. מטבעו, הוא אוהב ללמוד.

דן לסרי עבד מגיר צעיר עם ילדים במסגרות חינוך שונות ובמקביל עסק בפילוסופיה. הוא החל לחשוב על דרכי חינוך שונות, הושפע בעיקר מגישת החינוך הטבעי unschooling)  הגורסת שהחינוך הבית ספרי הוא לא הכרח, וכי ילד שלא יימצא במסגרת כזו לא יחסר לו דבר. עיקר הלימוד מגיע מחקירה עצמאית של הילד ומקליטה מהסביבה. 

"בית הספר הרגיל כל כך מוכר לנו שאנחנו לא שמים לב להשפעה העצומה שיש לו עלינו" אומר לסרי. "התלות בתכתיבים שמנותקים מאיתנו, ההתרגלות לחוסר האמון ששורר בין ילדים ומבוגרים, כל זה כמעט שקוף לנו ואנחנו מקבלים את זה כמובן מאליו שכך צריך להיות, למרות שיש משהו מאוד רדיקלי לשלוח ילד למקום במשך 12 שנים, 5 ימים בשבוע, לכמה שעות כל יום. מה הדבר הכה עמוק שצריך כל כך הרבה זמן כדי ללמוד אותו?"

לדעתו, אנחנו מבזבזים את מירב שנות ילדותם של הילדים על הכנה לאיזשהו עתיד שאין איש יודע מה הוא, ולא כל שכן איך מכינים אליו. "הדרך הטובה ביותר לתמוך במבוגר שיצמח מתוך הילד היא לאפשר לו לחיות את חייו בהווה באופן משמעותי".

בחינוך הדיאלוגי, האוטונומיה שניתנת לילדים היא גם אוטונומיה שניתנת למבוגרים. אין איזו תורה שאמורים לפעול על פיה, יש למידה מתמדת. למידה תוך כדי תנועה. 

על אף העניין ההולך וגובר בשיטת החינוך הזו, דן מתקשה להאמין שהיא אי פעם תהפוך למיינסטרים, גם אם העולם מתחיל להבין את החשיבות ואת התועלת שבה. הכוחות השולטים בגילדת ההוראה המוסדית הם גדולים מאוד, חזקים מאוד, וכל ניסיון לשינוי מעורר גלים של התנגדות. אבל הוא מקווה שזה יקרה אולי "דרך הדלת האחורית" – בית שיח כאמור לא שייך למשרד החינוך אלא למשרד העבודה ולרשת עמל, אלה רוצים להקנות יוקרה חדשה לבתי הספר המקצועיים והם מאוד תומכים בתוכנית הזאת. אולי משם תיפתח התקווה.