חננה יוגה

בלתי אפשרי למצות את דמותו הצבעונית של דניאל מישורי, את ידענותו הרחבה ואת פעילותו הענפה, במסגרת מימדיה של כתבה אחת. רשמית, הוא דוקטור לפילוסופיה ומרצה לאתיקה באוניברסיטת תל-אביב, אבל התחומים והפרקטיקות שהוא בקיא בהם חורגים הרבה מעבר למקצועו ולהשכלתו הפורמלית. הסקרנות שהוא מעורר בבני שיחו היא מיידית ואינה יודעת שובע. הוא מדבר במשפטים רהוטים ובניגון מעט מהורהר, אך די ברור שהמילים מתקשות להכיל את מגוון מחשבותיו ולהמחיש את הלהבה הבוערת בליבו.

מה שהחל כראיון סטנדרטי הפך לסדרה של שיחות מפותלות, שהפליגו למרחבי פרא המתפרסים מפרדס חנה ועד הודו, מדקארט ועד בודהה, מחיסוני ילדים ועד ג'וגינג ומאמפיריציזם ועד ברוס לי – אומן הלחימה והפילוסוף שהוא אחד מגיבוריו של מישורי. גופו רזה ואתלטי, רוחש אנרגיה גמישה ופועמת. מדי פעם הוא מזנק כדי להדגים בפניי איזו תנוחת עמידה או תנועת טאי-צ'י מורכבת, ובין לבין הוא טורח להראות לי את הדרך הנכונה להחזיק את כף היד. לבושו נוח ובלתי פורמלי, "כמו מורה ליוגה", ורגליו יחפות. כך הוא גם מקפיד להעביר את שיעוריו האקדמיים. "אני יחפן מזה שלושים שנה, גם כשאני רץ למרחקים ארוכים", הוא אומר. "זו הדרך הכי נכונה לגוף".

"מדע נטול אתיקה אינו יכול להיות נכון," הוא מדגיש, ומצטט את ריצ'ארד פיינמן, הפיזיקאי האמריקאי הנודע: "אני מעדיף ספקות שאין להםתשובות על פני תשובות שאין לגביהן ספקות"

במהלך שיחתנו האחרונה הוא מתיישב על הרצפה בפישוק קל ובזקיפות גו, ואוכל את ארוחת הצהריים מתוך קערית שמונחת בין רגליו. "לתנוחה הזאת קוראים חננה-יוגה", הוא מתלוצץ ומיד נישא על גלי המילים, במין תערובת טבעית של רטוריקה אקדמית ושיח רוחני. הוא מספר על מוריו בהווה ובעבר, על התמחותו בצ'י-קונג וקונג-פו, על ביקוריו התכופים במזרח ועל גישתו המורכבת כלפי טבעונות – והראיון שוב יוצא ממיקוד וחומק מכל רסן, שאני משתדל ומתאמץ נואשות לכפות עליו.

הוא נולד בתל-אביב לפני 56 שנים. אביו, נתן, היה מוזיקאי, מחנך ומבקר, ואימו, מרים – רופאת עיניים ששירתה שנים רבות בצבא והגיעה לדרגת סא"ל. הוא אב לשתי בנות: ענת (18) ומימי (15). אם הבנות, רות-רינה, היא יהודייה הודית שנולדה וגדלה בקרבת מומביי והיגרה ארצה בצעירותה לצורך לימודיה. כיום הוא מתגורר בפרדס חנה – "בקומונה משפחתית", כהגדרתו, עם שותפתו לחיים מיכל זהר, רפלקסולוגית ואם לעשרה ילדים. "הקטנים עוד נמצאים איתנו", הוא אומר וחיוכו זורח.

כעונש הוא זכה לשימוע השלישי בתקופה של שלוש שנים. העילה לשימוע היתה: "אינך מנהל דיון פתוח, אתה נוטה להטיף, אתה מייצג רק עמדות מסוימות שאתה מאמין בהן ומקדם אותן". אולם חוות הדעת הזו, שהסתמכה על התרשמותה הבודדה של חברת הסגל המנהלי, עומדת בניגוד לסקרי ההוראה ולעדויות הסטודנטים במשוב. אלה דווקא "נתנו אמון במרצה בשל היכולת לקשור דיונים אקדמיים לנושאים שעל הפרק, בתחומי הסביבה או הביואתיקה"

באוניברסיטת תל-אביב הוא מלמד שלושים שנה. "עדיין בלי קביעות", הוא מדגיש באירוניה מרירה. זה כנראה לא מפתיע בהתחשב בעמדותיו הבלתי שגרתיות, שהעמידו אותו כבר שלוש פעמים בפני פיטורין. "למזלי, האקדמיה היא מקום כאוטי, וזו הסיבה שאדם כמוני הצליח לשרוד שם כל כך הרבה זמן."

בשנות התשעים היה מישורי מעורב במאבקי הסגל האקדמי הזוטר. בשנת 2003 השלים את הדוקטורט, וכעבור כמה שנים נבחר להיות חבר הסגל הראשון בחוג ללימודי הסביבה ע"ש פורטר. כיום, עיקר התמחותו הוא בתחום הביואתיקה, העוסק בשאלות אתיות הקשורות למדעים הביו-רפואיים.
"מדע נטול אתיקה אינו יכול להיות נכון", הוא מדגיש, ומצטט את ריצ'ארד פיינמן, הפיזיקאי האמריקאי הנודע: "אני מעדיף ספקות שאין להם תשובות על פני תשובות שאין לגביהן ספקות."

עיסוקו רב השנים בבעיות היסוד של המדע הממסדי העמיד אותו בחיכוך נצחי עם סביבת העבודה האקדמית, "שיוצרת התמחויות ותת התמחויות, שהמחזיקים בהן נחשבים למוסמכים היחידים לקבל החלטות בתחומים אלה." עם הזמן הוא העמיק בחקר המחלוקות במדע בכלל, וברפואה בפרט, ובאופן שבו תיאוריות מסויימות מתהוות לאקסיומות בלתי מעורערות, בדומה למעמדן של דוגמות דתיות. "תאולוגיזציה של המדע", מכנה מישורי את התופעה. "זהו מדע דיסציפלינרי שמקדש את המומחיות ואת ההיררכיה המקצועית. המומחים מקבלים את הכוח ואת הזכות לקבוע 'אמת' ולהדיר אחרים מהדיון האקדמי."

באוניברסיטת תל-אביב הוא מלמד שלושים שנה."עדיין בלי קביעות", הוא מדגיש באירוניה מרירה. זה כנראה לא מפתיע בהתחשב בעמדותיו הבלתי שגרתיות שהעמידו אותו כבר שלוש פעמים בפני פיטורין. "למזלי, האקדמיה היא מקום כאוטי, וזו הסיבה שאדם כמוני הצליח לשרוד שם כל כך הרבה זמן

בשנת 2019 פרסם מישורי מאמר בשם "שלטון המומחים" – בתגובה למאמר המפורסם של פרופ' אסא כשר, "הקוד האתי באקדמיה" (2017), שעורר סערה רבתי וספג גינויים בשל היותו, לדברי מבקריו, "מכשיר לדה-פוליטיזציה, סתימת פיות ואף איום על הדמוקרטיה." מישורי מצטרף לביקורת על כשר אך מסכים עם טענותיו באשר לבעייה המבנית של האקדמיה, שתוצאתה הבלתי נמנעת היא "פאודליזציה של המדע והפיכת האתיקה המקצועית לשבויה של דעות קדומות וחשיבה קבוצתית."

מניפת השכלתו עשירה ומורכבת. לגביו, מעולם לא היה ניגוד מהותי בין תורות המערב לבין אוצרות חוכמת המזרח. "מבחינתי," הוא מדגיש, "התכלית אינה המדע אלא הדעת", ומצטט את בקשת המלך נבוכדנצר בספר דניאל להביא אליו "משכילים בכול חכמה ויודעי דעת ומביני מדע ואשר כח בהם לעמד בהיכל המלך וללמדם ספר."

ב-2018 הוא פרסם ספר בשם "יציבות – מחקר על גוף, תודעה וסביבה", שלפי הגדרתו "כולל הנחיות לעמידה, ישיבה ותנועה ביציבות, המאפשרת מדיטציות עמוקות, ושליטה בגוף ובתודעה."
במשך השנים הוא הקפיד לבקר לעתים קרובות במזרח, להתמחות ביוגה ובאומנויות לחימה. במסגרת המקצועית הוא נכנס "לעובי הקורה של ביקורת המדע", ובאופן כמעט בלתי נמנע הוליכה אותו דרכו אל תחום בריאות הציבור.

"הפלרת המים והקנאביס הרפואי היו שער הכניסה שלי לעולם הזה," הוא אומר. "מה שגיליתי במהלך המאבקים הללו משקף בדיוק את מה שראינו בתקופת הקורונה – מדע לא נכון, מנוגד לטבע, שמוכתב באמצעות מנגנונים של כוח ומסתמך על מחקרים שסותרים את עצמם"

"הפלרת המים והקנאביס הרפואי היו שער הכניסה שלי לעולם הזה," הוא אומר. "מה שגיליתי במהלך המאבקים הללו משקף בדיוק את מה שראינו בתקופת הקורונה – מדע לא נכון, מנוגד לטבע, שמוכתב באמצעות מנגנונים של כוח ומסתמך על מחקרים שסותרים את עצמם."

מישורי שימש כיועץ במאבקם של ארגונים אזרחיים נגד החלטתו של סגן שר הבריאות יעקב ליצמן משנת 2015 לחדש את חובת תוספת הפלואוריד למי השתייה – כשנה לאחר ביטול התקנה על ידי השרה יעל גרמן. הוא נכח בדיוני ועדת הכנסת והיה שותף להגשת העתירה לבג"צ שנדחתה בשנת 2018. בעקבות כשלון העתירה, שלח מישורי למשרד הבריאות מסמך ובו 66 שאלות שנוגעות, בין היתר, למחקר המדעי המצדיק כביכול את ההפלרה ולתהליך קבלת ההחלטות בעניין.

"מה שמעניין הוא שעוד בשנות החמישים, זמן קצר לאחר החלת הטכנולוגיה הזו בארה"ב, סומנו מבקרי ההפלרה כאנשים בלתי רציונליים שנוטים להתרגשות יתרה ואפילו לזעם." הגישה הזו ניכרה לדבריו לא רק בהתנהגותם של נציגי משרד הבריאות במהלך הדיונים בכנסת, אלא גם בתשובות החלקיות והמבטלות שקיבל מישורי לשאלותיו. "ההתמקדות בפלואוריד אינה הגיונית," כתב דובר המשרד, והיא נובעת "במקרה הטוב מחוסר הבנה בנושא, ובמקרה הרע היא פרובוקציה!"

לדעתו של מישורי, למרות התבוסה הרשמית, נחל המאבק האזרחי הצלחה, לא רק בכך שהתקנה של ליצמן נתקעה ועדיין לא יצאה אל הפועל, אלא בעיקר בזכות התפתחות המודעות הציבורית בנושא הפלואוריד במי השתייה.

קנאביס רפואי זה נושא שנוגע לו באופן מיוחד. "טיפול חיוני נמנע מאנשים שסובלים", הוא אומר, "וזה נהיר לכולם מה הם האינטרסים הזרים שעומדים מאחורי המדיניות. גם כאן רואים את התפתחות הרודנות בתחום בריאות הציבור, את השתקת הביקורת ואת העוינות לזכויות הפרט". המחקר בתחום הזה הוא עצום, הוא מציין, והיתרונות של הצמח מוכחים ומוכרים. הוא טוען שבמדינות שעברו לגליזציה או אי הפללה, ישנה ירידה משמעותית בשימוש בתרופות פרמקולוגיות. מה עוד שהקנאביס קושר באופן אפקטיבי פחמן דו חמצני לאדמה ויכול לשמש כאמצעי מצוין במאבק נגד "שינוי האקלים" – תיאוריה שלדעת מישורי סובלת גם היא מ"הפגמים העמוקים של המדע הפטרנליסטי, שמבטל כל דיון ומחלוקת באמצעות לעג וכינויי גנאי נבזיים. הרי גם אם המשבר הוא אקוטי, כפי שהם טוענים, ניתן למצוא פתרונות אקולוגיים ממשיים במקום להטיל משטרי חירום ואימה".

כנס אקדמי בעניין הקנאביס שארגן מישורי בשנת 2017, בוטל ברגע האחרון על ידי אוניברסיטת תל-אביב והתקיים במקום זאת באודיטוריום ליד בר-אילן. זו לא הפעם האחרונה שאירוע ביוזמתו זוכה ליחס כזה. בפברואר 2020 בוטל כנס חשוב בעניין הקרינה הבלתי מייננת, שלדבריו "נמצאת בשפע במרחב הציבורי בעיקר בשל הטכנולוגיה הסלולרית וההשלכות הבריאותיות שלה מגובות באלפי מחקרים".

הרשויות מתעקשות שהפגיעה מהקרינה "זניחה, ופסיכוסומטית בעיקרה", למרות עדויות על כך שהיא "משנה את התנאים הבסיסיים שבהם המולקלות בגוף נוצרות". כך או כך, הוא מסביר לי (בעוד כף ידו מדגימה תנועת טאי-צ'י בלתי מודעת), "אין מספיק מידע על ההשפעות בטווח הארוך, ולכן בהחלט היה ראוי להחיל את עיקרון הזהירות המונעת".

הקריירה האקדמית של דניאל מישורי נעה אם כך על מסילה רעועה, ואז בא עידן הקורונה והמחיש ביתר שאת את הקונפליקט הסבוך עם המוסד שבו הוא עובד כבר שלושה עשורים. מלכתחילה הוא לא חסך את ביקורתו הקשה על הבסיס המדעי של המגיפה ועל אמצעי התגובה של השלטונות, ולא נרתע מלהביע את דעתו בפומבי. "אזרחים בישראל ובעולם מצויים כיום במשטר של ביו-כוח קיצוני", הוא כתב במאמר שהתפרסם באוגוסט 2020. "רשויות הבריאות הרשו לעצמן, בנימוק דחוק של מגיפה לא מאוד מסוכנת, לדרוש ולקבל את השעיית מרבית זכויות הפרט, ובראשן חופש התנועה, חופש ההתאגדות, הזכות לקיים חיי חברה, אהבה, עבודה ומשפחה, ואף את הזכות לפרטיות, לטבע או למרחב ציבורי. נשאלת השאלה, באיזו זכות הרשו לעצמם 'המומחים' להמליץ על מדיניות קיצונית כזו, ומה ניתן ללמוד מכך על 'בריאות הציבור' ועל אתיקה רפואית בעידן הקורונה?"

בצוותא עם שותפתו למחקר, דנה אבי-יצחק, הוא פרסם מאמרים נוספים על חובת עטיית מסיכות ועל חיסוני ילדים מנקודת מבט אתית. "אנו בעיקר בוחנים את טבעו של הקונצנזוס המדעי שנוצר סביב הנושאים הללו. בניגוד למה שרוב האנשים עשויים לחשוב, הקונצנזוס אינו מהווה הצדקה למדיניות מסויימת, ולפעמים דווקא להפך".
בין שאר פעילויותיו בתקופה הזו הוא נוטל חלק ביוזמה בשם "החזית המקצועית לאתיקה", שעל חבריה נמנים, בין היתר, עו"ד יורם מורים, פרופ' אתי איינהורן וד"ר יפה שיר-רז, שעמלה עתה על הוצאתו לאור של כתב-עת מדעי חדש.

אבל החטא שעורר עליו יותר מכל את זעם האולימפוס המדעי היה קורס שהעביר באביב 2021 בחוג ללימודי הסביבה שנקרא: ביואתיקה בזמן קורונה. בסיליבוס שהוגש מבעוד מועד ואושר על ידי האוניברסיטה נכתב: "הקורס יבחן שאלות ביו-אתיות שקשורות במתח בין בריאות הציבור לזכויות הפרט בעידן הקורונה". אולם כאשר החל הסימסטר כבר היה מבצע החיסונים בעיצומו, וזמן מה לאחר מכן נכנס לתוקף 'התו הירוק', ומישורי ראה צורך באופן טבעי לכלול את הסוגיות הללו במסגרת דיוני הקורס.

כעונש הוא זכה לשימוע השלישי בתקופה של שלוש שנים. העילה לשימוע היתה: "אינך מנהל דיון פתוח, אתה נוטה להטיף, אתה מייצג רק עמדות מסוימות שאתה מאמין בהן ומקדם אותן". אולם חוות הדעת הזו, שהסתמכה על התרשמותה הבודדה של חברת הסגל המנהלי, עומדת בניגוד לסקרי ההוראה ולעדויות הסטודנטים במשוב. אלה דווקא "נתנו אמון במרצה בשל היכולת לקשור דיונים אקדמיים לנושאים שעל הפרק, בתחומי הסביבה או הביואתיקה".

"גישתו הייחודית של ד"ר מישורי מעוררת דיון כיתתי מעמיק, חשיבה עצמאית ופיתוח עמדה", העידו כמה סטודנטים שהשתתפו בקורס, "כל אלה הם נכסים חשובים בסביבה אקדמית". במכתב נוסף שכתבו והגישו עשר סטודנטיות נכתב: "אנו מודעות לכך שד"ר מישורי אינו מרצה קונבנציונלי. צורת החשיבה שלו ביקורתית, הוא מתעמת עם הקונצנזוס בצורה מרחיקת לכת. אנו שמחות שזכינו להיחשף לתפיסות אלו, אשר גרמו לנו לחשוב על היבטים שונים בחיינו בעין אחרת".

"כמו כל שימוע, זהו למעשה ניסיון פיטורין", הוא אומר. "האוניברסיטה ממשיכה למנוע ממני קביעות, ובמקביל ביקשה להוריד את היקף המשרה שלי לחמישים אחוז. וזה הצליח להם". פרנסתו של מישורי נפגעה באופן משמעותי, אך המאבק עדיין נמשך, וייתכן מאוד שיעלה בקרוב על פסים משפטיים.

נוכחותו באקדמיה היא כמו עצם התקועה בגרונו של הממסד המדעי, שהולך ומתהווה כיום כסוג של כנסייה חדשה וכל חפצו הוא יישור קו וצייתנות. את הראיון השלישי אנו מסכמים בשיחה ארוכה שמתפשטת, שוב, לכל כיוון אפשרי. לפני שאנחנו נפרדים אני מבקש ממנו לתרום משפט סיכום. הוא מהסס קמעא באי-נוחות ועונה: "אני לא יודע מה לומר. תנסח משהו על מחויבות לאמת, לשליחות שלי כאקדמאי ולסביבה. ותוסיף שהמהמורות שבדרך יכולות להערים קשיים אבל לא להסיט אותי מהתכלית."