טראמפולינה

בתחילת אפריל 2017 תקף הצי האמריקאי בסיס של חיל האוויר הסורי בקרבת העיר חומס במערב המדינה. הפעולה כללה ירי של 60 טילי שיוט מסוג טומהוק ובאה בעקבות החשד שממשל אסד השתמש בנשק כימי בעת שהפציץ מעוז מורדים בעיר ח'אן שייח'ון, שלושה ימים לפני כן. הפנטגון התעקש שהירי האמריקאי היה מדויק ופגע באנשי צבא ובציוד מבצעי בלבד, אך הרשויות הסוריות דיווחו על מותם של תשעה אזרחים, ביניהם ארבעה ילדים.

באותו לילה, בעוד פרשני האולפנים מלווים את תמונות הקרב בלהט פטריוטי ומתמוגגים "מיופיו של הנשק שלנו", זכה הנשיא דונלד טראמפ לחסד זמני נדיר זמני; התקשורת הליברלית, שבאופן רגיל התייחסה אליו בלעג עויין, הפגינה כלפיו לפתע אהדה מקיר לקיר, ואפילו החריפים שבמבקריו העתירו עליו מחמאות ותשבחות. "הלילה נעשה טראמפ נשיא ארה"ב," קרא פרשן רשת CNN. הוושינגטון–פוסט התפייט על "מנהיגות עם מימדים מוסריים בחדר הסגלגל", והניו–יורק–טיימס הפליג בתיאור אמוציונלי על אודות "תגובת הקרביים" של טראמפ למראה גוויות ילדים סוריים, וקבע שההחלטה להפציץ בסוריה נבעה "קודם כל מהלב."

אך ירח הדבש היה קצר. הילת המלחמה התפוגגה במהרה ודונלד טראמפ שב למעמדו המגונה בקרב הקהילה הפרוגרסיבית – מעמד מפוקפק שכמוהו לא ידע אף נשיא לפניו, כולל אלה שללא ספק היו ראויים לו יותר. אפילו ג'ורג' בוש הבן, שהוביל את הפלישה לעירק, הרג יותר ממיליון מאזרחיה והטיל בה דמורליזציה הרסנית, לא הגיע לשפל כזה, ובשנים האחרונות הוא אפילו זכה בקרב הליברלים לעדנה שכמוה לא הכיר בעת כהונתו. אישים מרכזיים מתוך ממשלו, כמו דיק צ'ייני וביל קריסטול, שהיו אחראים לתכנונה של מלחמת הכזב, לפגיעה קריטית בחוקה ולהכשרת עינויים, קיבלו במה מכובדת בעיתונות המזוהה עם המפלגה הדמוקרטית רק בשל העובדה שהם יצאו בפומבי נגד הדייר המוחצן והוולגרי של בית הלבן. כהרף סאונדבייט נעלמו ונשכחו מטעני העבר שנשאו באמתחתם האפלה. זהו אחד הביטויים האבסורדיים ביותר של "אפקט טראמפ", שטרף את הקלפים של המערכת הפוליטית האמריקאית ויצר בה בריתות מוזרות על בסיס מכנה משותף אחד ויחיד: היחס כלפי הנשיא המכהן.

הייצוג הסימבולי של טראמפ בחברה האמריקאית ובעולם כולו מתפצל לשני היבטים מנוגדים לחלוטין. מצד אחד גיבור נרדף, אביר חוץ ממסדי שיצא לטהר את המערכת המושחתת, ומצד שני מגלומן מסוכן, דיקטטור בהתהוות והתגלמות הרוע על פני אדמות. האגדות שנטוו סביבו, הן בקרב אוהביו והן בקרב שונאיו, לא ידעו גבול והצטיינו בדמיון עשיר אך בהכרה דלה של המציאות

האיבה המכוונת כלפי המיליארדר מניו יורק, בצדק ושלא בצדק, ובהתאמה, האימה מפניו, דווקא מלכדות את ציבור אוהדיו ומחזקות בעיני רבים את הסטטוס ההירואי שלו. הדבר ניכר שוב בחודש שעבר, כאשר בעקבות פשיטת ה- FBI על מאר–א–לאגו, אחוזתו המפוארת בפלורידה, זינקה התמיכה בטראמפ בקרב חברי המפלגה הרפובליקנית לשיעור של כמעט 60%, ונכון לעכשיו הוא מוביל בבטחה בסקרים לקראת הבחירות המקדימות לנשיאות. יריביו הפוליטיים נוהגים להתייחס אל מצביעיו בביטול ולהציג אותם כקואליצייה תמהונית של ימנים קיצוניים, חובבי נשק הזויים ואספסוף נבער, אך התמונה הזו אינה רק מתנשאת אלא גם חוטאת למציאות. למעשה, יש לטראמפ אחיזה עמוקה בממסד השמרני של המפלגה ושלוחותיה הדתיות, וכן בתוך הקהילה התאגידית – וגם, עד כמה שזה יישמע מוזר, בקרב מעמד העובדים שנזנח באופן מחפיר על ידי הממשלים הדמוקרטיים של קלינטון ואובמה. בשנת 2016 היו אלה הפועלים של וויסקונסין ופנסילבניה שהביאו לו את הניצחון המפתיע על הילארי קלינטון, בניגוד לתחזיות היהירות של מומחי המדיה המדושנים, ולא, כפי שהדיסאינפורמצייה הממסדית מתעקשת לדקלם, כמה קריקטורות זניחות מטעם הקרמלין.

הייצוג הסימבולי של טראמפ בחברה האמריקאית ובעולם כולו מתפצל לשני היבטים מנוגדים לחלוטין. מצד אחד גיבור נרדף, אביר חוץ ממסדי שיצא לטהר את המערכת המושחתת, ומצד שני מגלומן מסוכן, דיקטטור בהתהוות והתגלמות הרוע על פני אדמות. האגדות שנטוו סביבו, הן בקרב אוהביו והן בקרב שונאיו, לא ידעו גבול והצטיינו בדמיון עשיר אך בהכרה דלה של המציאות. בקבוצות "קיו–אנון", למשל, ראו בו שליח לדבר מצווה, מושיע שעמד לחשוף את כנופיות הפדופילים של האליטה ולעזור לחלץ את אלפי הילדים משביים התת–קרקעי. בעיני אחרים, מאידך, הוא נתפס כתלמידם הנאמן של היטלר ומוסיליני, סוכן רוסי שזמם לכונן שלטון יחיד בסיועו הנואל של השטן ממוסקבה. אלה גם אלה ייחסו לו עוצמה כמעט מיתית וכוונות גרנדיוזיות, בעוד האמת, למרבה האכזבה (או השמחה), היא פחות אקזוטית והרבה יותר פרוזאית.

דונלד טראמפ הוא טיפוס פרובוקטיבי וגס רוח, שקרן פתולוגי, גזען, שובניסט ומיזוגן, שיודע בכישרון רב לחולל סערות בכוס טוויטר ולהוליד סקנדלים למכביר. אך סקירה פשוטה של מדיניות ממשלו מגלה שמבחינה זו הוא בסך הכל היה עוד נשיא (רפובליקני) ממוצע למדי. עובדה זו, כמובן, אינה עומדת בהכרח לזכותו, אך בה בעת היא אינה מבדילה אותו באופן מהותי ממסדר הנשיאים שקדמו לו – וכפי שנראה להלן, גם לא מהמפקד העליון הנוכחי. אשר על כן, טירוף המערכות המתחולל סביבו הוא מלאכותי בעיקרו, ותכליתו היתה מלכתחילה שינוי יסודי של התודעה הציבורית ושל הדינמיקה הפוליטית, כמו זה שבא לידי ביטוי בחידוש הטרגי של המלחמה הקרה.

במשך חייו לא היתה לטראמפ זהות מפלגתית מוצקה, ותמיכתו השתנתה בהתאם למועמדים, לנסיבות הפוליטיות ולצרכיו העסקיים. עם זאת, הוא נתפס בדרך כלל כמקורב למפלגה הדמוקרטית, ובמשך שנים רבות הזינה קופת התרומות שלו את מועמדיה, בכללם גם ידידיו הטובים ביל והילארי קלינטון.

ביוני 2015, כאשר הכריז על ריצה לנשיאות, מעטים החשיבו אותו כמועמד בעל סיכויים, והמהלך נראה יותר כתרגיל רהבתני של יחסי ציבור מאשר כיומרה פוליטית רצינית. ובאמת, בשבועות הראשונים של הקמפיין הוא דישדש בתחתית הסקרים ותיפקד בעיקר כמוקיון אגוצנטרי בעל לשון שלוחה. אך התקשורת התאהבה בנוכחותו הפרובוקטיבית והעניקה לו תשומת לב יתרה ושפע של דקות מסך יקרות. אמירותיו הלאומניות והתקפותיו מעוררות הקבס נגד מהגרים מקסיקניים שודרו ללא הרף, כמו גם התנגחויותיו הוולגריות בעיתונאים שהרגיזו אותו – כדוגמת החיקוי המלעיג שביצע בפומבי לנכותו של העיתונאי סרג' קובלסקי. מאידך, היו ללשונו הבלתי מרוסנת גם היבטים חיוביים מסויימים, גם אם מעטים, ולו בזכות העובדה שהוא העז לומר דברים שזעזעו את התיאטרון הפוליטי העבש והקונפורמי. במהלך אחד העימותים הטלוויזיוניים, לדוגמה, הוא לא נרתע מלהצביע לכיוונו של ג'ב בוש, אחיו הצעיר של ג'ורג', ולומר: "מלחמת עירק היתה שקר, הם שיקרו." הקהל הרפובליקני זיכה אותו במחיאות כפיים סוערות.

התקשורת מילאה, אם כן, תפקיד מפתח בזינוק המטאורי של טראמפ ובהפיכתו למועמד מוביל. על פי ההערכות המקובלות, זמן המסך הנדיב שקיבל במהלך הקמפיין כולו הסתכם בשווי כולל של כשני מיליארד דולר. לזלי מונבז, מי שכיהן אז כמנכ"ל רשת CBS, צוטט כאומר שתופעת טראמפ "היא אולי רעה לאמריקה, אבל טובה מאוד בשביל CBS." גם המפלגה הדמוקרטית התמקדה בו במכוון והפנתה אליו את מרב זרקורי הביקורת שלה.

לא רבים יודעים זאת, אבל באימייל שנשלח באביב 2015 ונחשף על ידי וויקיליקס, הציע הצוות של הילארי קלינטון למנהיגות המפלגה הדמוקרטית לנקוט באסטרטגיה של קידום ועידוד מועמדים קיצוניים בפריימריז הרפובליקניים, "שיעוררו רגשות דחייה בקרב רוב האלקטורט." אחד מהשמות שהוזכרו במסמך היה זה של דונלד טראמפ, כמעט חודשיים לפני שהצטרף למירוץ.

בעקבות בחירתו של טראמפ כמועמד המפלגה הרפובליקנית הופיע שטף של דיווחים על קיומם של קשרים מפוקפקים בינו לבין המשטר במוסקבה, שלפי התיאוריות הרווחות העדיף אותו על פני הילארי קלינטון. ביולי 2016, עם פרסום האימיילים שחשפו התנהלות לקויה ומושחתת של המפלגה הדמוקרטית, הואשם גם ארגון וויקיליקס, ללא כל בסיס עובדתי, בסיוע לטראמפ ובשיתוף פעולה עם הקרמלין. מאוחר יותר הודלפו ידיעות על חקירת ה- FBI נגד טראמפ בחשד לקיום קשרים פיננסיים חשאיים עם הבנק הרוסי הענק "אלפא". אלא שלימים נודע כי מי שהגיש את התלונה היה מייקל סאסמן, עורך דין שעבד בשירותה של הילארי, שכיום עומד נגדו כתב אישום בעוון הגשת תצהיר שקרי.

שיא כל השיאים הגיע בינואר 2017, ימים מעטים לפני כניסת טראמפ לבית הלבן, עם הדלפת הדו"ח של כריסטופר סטיל, איש המודיעין הבריטי לשעבר, שהתבסס כביכול על "מקורות רמי דרג" וטען שהנשיא הנבחר נסחט על ידי ולדימיר פוטין ומשמש בפועל כסוכן של הקרמלין . הדו"ח, הידוע בשם "מסמך סטיל" (או "מסמך הפיפי") רמז בין היתר על כך שטראמפ צולם על ידי השירות החשאי במוסקבה במהלך בילוי פרוורטי בחברת נערות ליווי בבית מלון יוקרתי. לימים התברר שהמסמך חובר ביוזמת קמפיין קלינטון, שגם שילם לסטיל סכום נאה בעבורו, ושהוא הסתמך על עדותו המפוקפקת של מהגר רוסי שמזה שנים לא ביקר במולדתו. אך על אף הפרכת אמינותו, הפרסום המהדהד של הדו"ח פתח תיבת פנדורה של סיפורי בדים ושל אנרגיות מקארתיסטיות שהבאישו את הזירה הפוליטית באמריקה.

צחוק הגורל הוא, שבמסגרת האווירה המזוהמת שיצרה פרשת רוסיה–גייט, הואשמו בחמש השנים האחרונות גם לא מעט ארגוני שמאל וסביבה בכך שהם נמצאים תחת השפעתו המאגית של המכשף ולדימיר. אילו השמאל היה באמת משכיל להפנים את לקחי ההיסטוריה, הוא היה יודע שמקארתיזם הוא כמו בומרנג, ואולי לא היה מתגייס בכזו התלהבות לעמוד לצד הממסד הביטחוני והמודיעיני במסעו הגלוי להפלת טראמפ.

התקשורת והמנגנונים הממסדיים אוהבים לקדם מצג כוזב של פיצול אידיאולוגי עמוק וחילוקי דעות מהותיים בין הגושים הפוליטיים. אולם, כפי שכבר נכתב כאן בעבר, שתי המפלגות המונופוליסטיות מייצגות למעשה את הסדר האוליגרכי, וההבדלים ביניהן הם לרוב רטוריים וסמנטיים. בהתאם לכך, גם עיקרי המדיניות של טראמפ, על אף הצהרותיו הנון–קונפורמיסטיות בטוויטר, לא היו שונים מאלה של כל נשיא רפובליקני ודמוקרטי שקדם לו. למעשה, הם דמו להפליא גם לאלה של הממשל הנוכחי. רבים מתפקידי המפתח בממשל טראמפ מולאו על ידי נאו–קונסרבטיבים מושבעים (כגון היועץ לביטחון לאומי ג'ון בולטון) שדאגו להזין את הקונפליקטים במקומות כמו אוקראינה, סוריה, סומליה ותימן. "אנו מסיימים את עידן המלחמה האינסופית", הכריז טראמפ עם היבחרו, אך במשך ארבע שנות שלטונו הוא המשיך את שגרת ההפצצות שהכתיב הנשיא אובמה ושגרמה למותם של אלפי בני אדם חפים מפשע.

התחום שבגינו זכה טראמפ למרב הביקורת היה מדיניות ההגירה בכלל, והיחס למהגרים בלתי חוקיים בפרט. כאשר במהלך שנת 2018 פרצה שערוריית "הילדים בכלובים", התארגנה מחאה רבתי נגד הנוהל האכזרי להפריד ילדים מהוריהם ולהחזיקם במתקנים מגודרים בקרבת הגבול. אבל למעשה, המתקנים הללו נבנו ואף החלו לפעול בזמן ממשל אובמה, שבמשך שמונה שנות כהונתו גירש הרבה יותר מהגרים בלתי חוקיים מאשר כל נשיא שהיה לפניו, ואף זכה בשל כך לכינוי "המגרש העליון" (Deporter in Chief). תחת ממשל ביידן חלה ירידה משמעותית בשיעורי הגירוש, אבל בה בעת זינקה כמות השוהים במתקני הכליאה ביותר מ- 50%. לאחרונה נודע על האצת הליכי הגירוש נגד אלפי פליטים מהאיטי שמצאו מקלט בארה"ב מאז רעידת האדמה שהחריבה את האי בשנת 2010.

אחד מסלעי המחלוקת הבולטים בין הגושים הפוליטיים בשנים האחרונות נוגע לחומה המתוכננת לאורך הגבול עם מקסיקו. טראמפ כזכור קידם את בנייתה בשופרות של גאווה לאומנית ורטוריקה אנטי–היספנית. אך הנתונים מראים שעוד לפני שנבחר לנשיאות היו כבר בנמצא 1000 ק"מ של מחסומים מסוגים שונים, ושבשנות כהונתו של טראמפ נוספו למעשה לא יותר מכמה עשרות קילומטרים של חומה ממשית. לפני היבחרו לנשיאות, הבטיח ג'ו ביידן שהפרויקט ייפסק לחלוטין, אך לאחרונה הכריזה המחלקה לביטחון המולדת על הצורך "לסגור רווחים" ניכרים בחומה לאורך הגבול הדרומי של אריזונה "כדי להגן על חיי המהגרים".

ועדיין, אין דבר שמעיד יותר על הזהות האידיאולוגית הכמעט מוחלטת בין הממשלים המתחלפים מאשר המדיניות הכלכלית. טראמפ הגיע לשלטון בזכות הצבעת מחאה המונית של עובדים ובעלי הכנסה נמוכה, לאחר שמונה שנים של נאו–ליברליזם נוקשה והרסני בהנהגת אובמה. הוא אמנם נסוג מה–TPP, הסכם הסחר השנוי במחלוקת, אך בה בעת הוא גם דאג להעניק לאליטה הפיננסית הטבות מפליגות בכך שהפחית את המיסוי על השכר הגבוה והוריד את מס החברות לשפל של 21%. ביידן, כיאה לנשיא דמוקרטי מצוי, שילם את מס השפתיים הרגיל והבטיח להשיב את המצב לקדמותו, אך עד כה, למרות תמיכה ציבורית רחבה ורוב יציב בקונגרס, דבר לא השתנה. אפילו ההבטחה להעלות את שכר המינימום המביש, שהיתה אחד מעמודי התווך של הקמפיין שלו, נותרה במחוזות הרטוריקה והוא לא עשה כל מאמץ מיוחד ליישמה. מנגד, המשיך הממשל הדמוקרטי להנפיק את "חבילות התמריצים" שנועדו כביכול להקל את משבר הקוביד, אך למעשה גרמו להעברת הון מאסיבית אל תוך כיסיו התפוחים של המעמד העליון. מאז אביב 2020 זינק עושרו המצטבר של מעמד המיליארדרים בכמעט 60 אחוזים, ובכללם, כמובן, גביר המחשבים הנדיב שמטיף לנו חדשים לבקרים על ההכרח לשלם מחיר כואב למען ריפויו של העולם.

המאמר הזה לא נועד בשום אופן ללמד סנגוריה על דונלד טראמפ, ובוודאי שלא לזלזל במסריו המדיפים גזענות ושובניזם ובטקטיקות הדוחות של התנהלותו הציבורית. אך קיים מרחק עצום בין הדמות הליצנית והפרובוקטיבית שאותה הוא טיפח בשקדנות, לבין הנשיא הסטנדרטי למדי בפעולותיו, שאיכלס את החדר הסגלגל. גם בתקופת הקורונה, על אף ציוציו הספקניים שהסעירו את ביצת טוויטר, הוא נענה באופן מלא למדיניות הברוטלית שהכתיב אנתוני פאוצ'י. "אפקט טראמפ", שמגלם את החרדה הבלתי מידתית ממנו ומתומכיו, מכרסם בדמוקרטיה הרבה יותר ממה שהוא עצמו היה יכול אי–פעם לעולל. הנזקים של רוסיה–גייט הם בעיניי חמורים לאין ערוך מההשלכות של אירועי ה –6 בינואר. המלחמה הקרה היא בכייה לדורות, וההתעסקות האובססיבית בכל אמירה ומהלך של טרמאפ יוצרת סערות–דמה שמרדדות את השיח ומסיחות את תשומת הלב מהאינטרסים האמיתיים של רוב הציבור. אבל בכך אין כל חדש. זו הסיבה שתופעת טראמפ רק מיטיבה עם המערכת הקיימת ועם המשטר האוליגרכי, ואם הוא לא היה קיים, מישהו היה כבר טורח להמציא אותו. ואולי זה בדיוק מה שקרה.