יד ראשונה מרופא

הרפואה המודרנית היא מעוז הקונצנזוס האחרון של האתוס הציוני. כשהאמון שלנו בה מתרסק – מה נשאר?
לפני כמה ימים, בעודי מטייל עם הילדה בשדרות בן גוריון בתל אביב, פגשתי חברה ותיקה ואהובה. כדרכו של עולם, השיחה שלנו הגיעה לפייסבוק, ולמה שהיא כן רואה או לא רואה אצלי. "תשמע אתה ממש השתגעת עם הקורונה", היא אמרה לי. שאלתי אותה אם היא הולכת לחסן את הילד הקטן שלה, עכשיו שיש המלצה. "נראה לך?" היא ענתה.

אותה חברה היא אדם פוליטי מאוד, עם מבט חוקר ומעמיק בשלל סוגיות של חברה ומדינה. אבל לא בכל הנוגע לקורונה. עמדות דומות ראיתי מצד שלל חברים ומכרים, שמאלנים ברובם אבל גם ימנים, כאלה שהם בעלי חוש ביקורתי מפותח מאוד בשלל נושאים. המכנה המשותף לכולם? חיל ובעתה מול קמפיין הממסד בקורונה, וחוסר יכולת עמוק מני חקר לייחס לאותו ממסד טעויות. בייחוד כאלה הנובעות משחיתות וזדון מודעים לגמרי, או רשלנות כל כך יסודית וקפדנית שאין אלא לקרוא אותה ככוונה מלאה עם הכנה לוועדת חקירה ומשפט.

אנשים יכולים להאמין שקצת מהמציאות שלהם משוגעת, ואפילו שהרבה מהמציאות שלהם משוגעת. אבל להאמין שכל המציאות שלהם משוגעת, שכולה שולל ושקר, זה סרט אימה מפחיד מדי.

הקטע הממש מוזר הוא שלפחות כמה מאותם חברים לא מהססים להטיח האשמות קשות בממסד הבריאות בעניינים אחרים: ילדי תימן והסתרת הדו"ח המשרדי עליהם, למשל, או הזרקה ברמייה של תכשיר למניעת הריון אצל נשים אתיופיות, או עוד אחת מעשרות הפרשיות האחרות שרופאים ומשרד הבריאות היו מעורבים בהן.

כל חשיפה של פרשיה אחרת, שאינה קורונה, זוכה לאמון: שחיתות, אונס והטרדות, ניסויים אסורים והסתרה מידע חיוני לציבור הישראלי – הכל מוכר ומקובל כטיעון פוליטי. אבל לא שום דבר שנוגע לקורונה. זהו קודש הקודשים של הישראליות בעת המגה–חדשה.

כבר כמה זמן שאני מנסה לפענח את פשר ההתנגדות המיידית העזה כל כך לנרטיב "שלנו" – הצד הבלתי ממסדי בקורונה. צד שאפילו בלתי ממסדי, או אנטי ממסדי כבר משונה לקרוא לו, כי נדמה לי שעוד ועוד ממיטב הרופאים והרופאות בישראל מצטרפים אליו.

ברור שהלוחמה הפסיכולוגית משחקת כאן תפקיד שהממסד הישראלי יצר נגד האזרחים כדי למנוע ביקורת: ראשית עם ההפחדה המטורפת בתחילת ימי הקורונה, שנית עם סימון המתנגדים והמפקפקים כאנשים פסיכיים ומסוכנים. הצירוף הזה לבדו כבר קטלני מדי לפסיכולוגיה של רוב האנשים. הפחד הגדול עושה את ההכנה המנטלית. הוא מצמצם את יכולת החשיבה והספק ומגביר את הצייתנות העיוורת. כשמגיעה האצבע המסמנת את האיום, את הפושעים, כבר לא נשאר אוויר לשיקול דעת: אנשים בחרדה קיומית יעשו הכל כדי לשרוד, וזכויות אדם ואזרח יעניינו להם את המקום שעליו נהוג לשבת. קחו את כל המתנגדים למחנה. תפציצו באטום את עזה. ההפחדה והסימון הם הטריק המוכר והבטוח של כל רודן בפוטנציה.

אבל ההסבר הזה הוא רק חלק מהתמונה לדעתי. החלק האחר, גם הוא לגמרי ממחוזות הפסיכולוגיה והבדיון, נוגע לכמיהה האותנטית של אנשים להרגשה שיש משהו בעולם הזה שאפשר לסמוך עליו. משהו שאפשר להישען עליו. איזושהי אמת מרגיעה שנותנת את התחושה שלא הכל אבוד ולא הכל משוגע. בסדר, הרבה דפוק, אבל לא הכל. לא כולם.

אם אי אפשר להאמין בממסד הרפואי בישראל, אז לגבי מה עוד שיקרו לנו? את השאלה הזו הממסדים הישראליים, כולם, לא יכולים להרשות לעצמם שהישראלים ישאלו את עצמם, וגם אנחנו, הישראלים, לא מסוגלים לשאול את עצמנו.

גם במציאות הכאוטית ביותר יש משהו שאנשים ייאחזו בו בכל הכוח כמשכין שלום וסדר: השעה המדויקת שבה מגיעות הרכבות, נניח. האתוס הלאומי המשותף, שלא יניח לפגוע בנו. השירות המשותף במלחמות, האוניברסיטאות – משהו, משהו. אנשים יכולים להאמין שקצת מהמציאות שלהם משוגעת, ואפילו שהרבה מהמציאות שלהם משוגעת. אבל להאמין שכל המציאות שלהם משוגעת, שכולה שולל ושקר, זה סרט אימה מפחיד מדי.

אבל גם כשזה כבר מסתדר עם האינטואיציה, בשלב המאוחר הזה של הפיכחון, או הטרלול, או הדרך הקוואנטית שבה הם מתקדמים יחד, צריך לומר משהו על הדבר שבו בוחרים להיאחז, ולמה בוחרים דווקא בו.
בכל העולם, ממסד הרפואה הוא מאבני הבניין המרכזיות של הסמכות השלטונית. מקצוע הרפואה הוא אולי הפוליטי שבמקצועות: הפסיכיאטר והגינקולוג, רופא המשפחה ורבים אחרים לא רק מקבלים את הכשרתם ורשיונם מהמדינה, אלא גם את הפרספקטיבה והפרוטוקול הטיפולי שלהם. מי יאובחן כשפוי ומי כמשוגע, מי יזכה לטיפול כזה ומי לאחר, ואלו תרופות ותכשירים ייכללו בסלי הרפואה של איזו שכבת אוכלוסיה – כל אלה הם אלמנטים פוליטיים לחלוטין, ואין להם קשר ולו הקלוש ביותר למדע.

לרפואה יש תפקיד משמעותי בביסוס סמכות השלטון ובביצוע המדיניות שלו בשלל תחומים, וזו אחת הסיבות המרכזיות שלרופאים יש תדמית כל כך נקיה ומכובסת: המדינה זקוקה לאוטוריטה המקצועית שלהם ככלי שחודר את ההתנגדות שאנשים חשים כלפי פוליטיקאים.

בישראל המצב לא שונה מאשר בכל מדינה אחרת, אבל כאן יש נדבך נוסף: ישראל נוסדה על אתוס של קידמה, רציונליות וערבות הדדית (ממוצא אירופי–לבן, כמובן). דמותו של הרופא היהודי (האשכנזי) הידען והדואג היא חלק אינטגרלי ממש של התעמולה הציונית פנימה והחוצה. ואולי זו אחת הסיבות לכך שבישראל הקפידו תמיד על רמת טיפול רפואי גבוהה: זה מקדם מעולה של האמון באתוסים הפוליטיים הייחודיים שלנו.

הישראלים מוכנים לקבל את העובדה שהרבה דברים דפוקים במדינה שלהם: משרדי התחבורה והחקלאות, האוצר והמשפטים, הפנים ואפילו הביטחון, במידה מסוימת. אבל המחשבה שמשרד הבריאות, כלומר הרופאים היהודים האירופים המהוללים, פגעו במעגלי אוכלוסיה עצומים במחדל נורא או אפילו בהתעלמות מכוונת מפגיעה – מחשבה כזו ממוטטת את האמונה במדינה הזו.

אם אי אפשר להאמין בממסד הרפואי בישראל, אז לגבי מה עוד שיקרו לנו? את השאלה הזו הממסדים הישראליים, כולם, לא יכולים להרשות לעצמם שהישראלים ישאלו את עצמם, וגם אנחנו, הישראלים, לא מסוגלים לשאול את עצמנו.

ואולי זה רק כמעט נכון, כי מעגלי הספק והתמיהה הולכים ומתרחבים, מתחת לעיניו הפקוחות של האח הגדול. את השבירה של דימוי הממסד הרפואי, שהיא בעלת משמעות הרסנית לאתוס הפוליטי הישראלי, נראה שכבר אי אפשר לעצור. בשימוש שלהם בתדמית הרופא, בהקשר הציוני והפוליטי, הממסדים בישראל, כמו במקומות אחרים בעולם, הלכו צעד אחד רחוק מדי.

אפילו הממסדים הרפואיים המכובדים ביותר לא יוכלו לשאת על גבם שקר בקנה מידה קולוסאלי שכזה. זו אחת הסיבות הראשונות במעלה לכך שהעולם המערבי ניצב בפני שבר שלא ראינו כמותו מאז מלחמת העולם השניה. כשאי אפשר לסמוך על רופאים, כבר אי אפשר להאמין בכלום. במקום שתחזק את תדמית הממסדים, הקורונה יצרה, לאמיתו של דבר, קיצור דרך לכאוס.