יחפים בריג'נסי

מאז תחילתה של הרפתקת בראשית אני לומד המון דברים חדשים. חלקם קשורים לכל שרשרת הפרטים הנחוצים כדי להוציא בכל שבוע עיתון, וחלקם שיעורים חינם, על הדרך. אחד כזה אני חייב לבית שאירח אותנו עד לשבוע שעבר, מתחם "ריג'נסי" באזור התעשייה קיסריה. השם המדויק הוא לא בדיוק ריג'נסי, אבל זה לא העניין. העניין הוא שפתאום היה לי חור הצצה תלת–מימדי לעולם שעד עכשיו הכרתי רק משמועה, זה שמכונה בקרב חוגים נרחבים "העולם האמיתי".

יום העבודה בריג'נסי מתחיל בחיפוש חנייה. למתחם שלנו אמנם יש חניה פנימית, אבל היא מיועדת לטייקונים הרבה יותר גדולים מאיתנו. ומכיוון שמסיבות הומניטריות יום העבודה שלנו לעולם לא יתחיל לפני 12 בצהריים, חיפוש החניה החופשית (באדום לבן, אין דו"חות) יכול לגזול בערך 20 דקות באמצעים קונבנציונלים, או חמש דקות גג אם מרמים ונעזרים בפיית החניה. מכאן מתחילה צעדת הבושה – בכל האזור הזה אין סתם הולכי רגל. אם אתה צועד ברחוב, סימן שאתה שייך למעמד הנקלה שאין לו חניה אישית צמודה.

אחרי 15 דקות של הליכה מיוזעת בשמש של אוגוסט (או 5 דקות של פסיעה נינוחה בצל, אם מרמים ונעזרים הן בפיית–חניה והן בשדון–עננים), מגיעים ל"מתחם" שלנו, כי בכל אזור התעשייה הזה יש מעט מאוד תעשייה ואינסוף "מתחמים". המתחם שלנו נקרא "קמפוס החרוב", למרות שלא זיהיתי שם אף חרוב וזה גם לא קמפוס; אבל אני מניח ששם כמו "מחנה עבודה דשא קצוץ" היה תופס פחות.

מיד אחרי שעברת את המחסום האוטומטי (או שדילגת מעל לשיחים אם את אנרכיסטית שחותרת לצל) נגלית לעיניך חניית בניין A, ובה רובצים כלי רכב מלכותיים למדי: ג'יפים ודגמים נוצצים של מרצדס ואאודי, וגם אסטון מרטין אחת, עניין של מיליון וחצי שקל ביום רגוע.

מתחם המשרדים שלנו שוכן בבניין B, שלוש קומות של שטח אינסופי, כוורת רוחשת של עובדים חרוצים. ובכניסה לבניין שלנו שוכנת גם מסעדה מקומית שמגישה הכל, מהמבורגר ולזניה ועד שווארמה וקציצות ירק. ביום הראשון שלנו בריג'נסי התרגשנו כמו ילדים ישראלים שתמיד התקנאו בסצינות חדר האוכל מהסדרות האמריקאיות. כל אחד ואחת מאיתנו הזמינו פריט אחר, כדי שנוכל לפתוח שולחן כמו שצריך. ההתרגשות נעלמה כבר בביס הראשון, והוחלפה בשעות הקרובות בשרשרת של תחושות שנעו בין אכזבה, תדהמה, גיהוקים, כעס, הפסקות שירותים חשודות, אבל, השלמה וחמלה.

כאמור אנחנו לא מתחילים לעבוד לפני 12. אין לי שום חשק לעבוד עם אנשים טרוטי–עיניים, מדוכאים וקטועי חלומות (ואני מדבר פה בעיקר על עצמי). אבל זה לא אומר שאנחנו באמת מגיעים כולנו ב–12. זה אומר שמהשעה הזו המשרדים עומדים לרשותנו למקרה שמישהו נפל מהמיטה מוקדם מדי.

אנחנו מגיעים בטפטוף בין השעות 12 וחצי ל–2, והדבר הראשון שאנחנו רואים דרך דלת הזכוכית בבניין, לפני שאנחנו מתחילים את יום העבודה, זה התור האינסופי לחדר ההזנה ההוא. וזה מחזה שובר לב, באמת. לא בגלל שהאנשים שם נראים סובלים, בדיוק ההפך. הלוואי שהיו שם סצינות של תסכול, כאב, כעס, מחאה. מה ששובר לב הוא שאף אחד לא נראה סובל או כועס. האנשים הטובים האלה, נשמות נדירות וייחודיות בדיוק כמוני, קמים בכל בוקר בשעה שאלוהים לא תכנן שנסתובב לו בין הרגליים, ממלאים בחריצות את המשימות הנדרשות כדי לפרנס עוד יום אחד בעולם הזה, ובדיוק בשעה המיועדת ממהרים לתור שבסופו לא תחכה להם שום נחמה, רק אוכל תעשייתי פושר ותפל.

אכלתי כבר אוכל יותר גרוע, אבל לא יותר מדכא. אכלתי כישלונות מפוארים של טבחים שקפצו מעל לפופיק, וזה סבבה. אוכל בעיניי לא נמדד בפרמטרים של איזו איכות אובייקטיבית, אלא במושגים של מערכת יחסים. ואם אין בקצה השרשרת טבח שאכפת לו ממני, הגוף שלי יישאר בתת–תזונה–רגשית. שזה, בגדול, מצבה הכמעט קבוע של מרבית האנושות בתקופה הנוכחית.

יחפים בריג'נסי

מתחם העבודה הגדול והמפואר שבתוכו אנחנו עובדים כמובן נעול. כל הזמן. מישהו צריך לפתוח לך מבפנים, ואז, אם זכרת לבקש, תקבל צ'יפ שיאפשר לך לצאת ולהיכנס עצמונית בכל פעם שבא לך נגיד להשתין. בדסק הכניסה שתי נשים מקסימות לחלוטין, נקרא להן סביון (המנהלת) ושיר (המתלמדת). מהיום הראשון שלנו שם כולנו – גם אנחנו וגם הן – עשינו ככל יכולתנו להתנהג כאילו זה סביר שחבורת הפיראטים היחפנית שלנו שוכרת בריג'נסי את חדר הישיבות "הורדוס" (וכשלא היה פנוי קיבלנו את "יוליוס"). כמה פעמים סביון ביקשה מאיתנו, בעדינות ונימוס, שלא נסתובב יחפים. ניסינו להתאפק לפחות עד חמש כשכמעט לא נשארים אנשים עם רגישות לקיומן של כפות רגליים, אבל אתם יודעים איך זה, הרגלים ישנים מתים לאט, רגליים יחפות לא נכנעות לעולם. בסוף התפשרנו על כך שכשאנשים חשובים במיוחד שוכרים חלל קרוב לשלנו, נקפיד לנעול משהו בנוכחותם. זה עבד חלקית, בעיקר עקב חוסר היכולת המתמשך שלנו לזהות את האנשים הכי חשובים. למרות שבאיזשהו שלב עלינו על תובנה: ככל שהחולצה יותר מגוהצת ופריכה ונראית כאילו הרגע שלפו אותה מהקופסה – כך הוא יותר בכיר. אלא שאז התברר שדווקא מי שלובש טי–שירט הוא כמובן הכי בכיר בחדר, כי הוא כבר כביכול פטור מקוד לבוש כלשהו (ולכן הוא מתלבש בדיוק על פי קוד הלבוש של כל אחיו למעמד הפטור).

בחדר שלנו כמובן שאני הכי בכיר, וזה ניכר על–פי העובדה שלא תמיד אני חייב לצאת לחניה ולסחוב את כס–הכתיבה של הוד מעלתה ורד סגניתי, שלא נאה ולא יאה לגווה הענוג להתחכך בכיסאות משרדיים המוניים. היא יושבת רק על כיסא–ברכיים שוודי מעץ, שאותו היא מביאה יום יום. אז עובדה שיש שני אנשים אחרים לפחות שבדרך כלל יוצאים לסחוב עבורה את הכס שהביאה מהבית, ורק אם אם הם יותר עסוקים ממני אז אני אצא לסחוב, ומכאן שאני שולטטט. הבכירה השניה היא כמובן אירית המו"לית, וזה ניכר על פי העובדה שאחרי שמילאה את חובותיה ככותבת הכי מאירה וחרוצה שלנו, היא מתרוצצת ברחבי המחוז בניסיון להביא אוכל שיענה על הקפריזות הבלתי אפשריות של כולנו (אנחנו עדיין בטראומה מחדר האוכל וזקוקים לחוויות מרפאות).

בתוך חלל העבודה הורדוס, או יוליוס, יש לנו שולחן אחד ארוך, הרבה כסאות על גלגלים, מסך אחד, מזגן, קנקן מים וכוסות ולוח מחיק. יש לא מעט חלונות, והנה הקטע: כמעט כולם סגורים הרמטית. שניים ניתנים לא לפתיחה אלא לפעירת חריץ של כמה סנטימטרים, וזהו. אני מתאר לעצמי שזה מסיבות בטיחותיות, כי בטח קרה לא פעם שמישהו התחרפן וניסה לברוח דרך החלון.

עניין ממש קטן שהטריד אותנו לרגע: השולחן קצת נמוך מדי, מה שאומר שאנחנו עובדים בתנוחה מכופפת ולא בריאה. ורד – שכאמור לא תיתן לדבר לחצוץ בינה לבין עמוד שדרה שמח – פתרה את זה במהירות: פשוט לוקחים כמה ספרים גדולים ומניחים מתחת ללפטופ. מאיפה לוקחים ספרים? לא בעיה. ברחבי מתחם ריג'נסי זרועים להם בפינות נבחרות ספרי אמנות, עיצוב ואפילו רפואה (אני גיליתי שמדריך ההמטולוגיה השלם יושב לי בול). סביון ושיר פחות התלהבו, לא ברור לי למה: אני די בטוח שאנחנו הראשונים בתולדות המתחם שאשכרה עשו איזשהו שימוש בספרים האלה, שנרכשו מן הסתם לפי קילו למטרות עיצוביות נטו. ולמרות שאנחנו לא תמיד זוכרים להחזיר כל ספר בדיוק למקום שממנו הוא נלקח, מעולם לא שמעתי מישהו תוהה לאן נעלם המדריך לעיצוב גינת הקקטוסים.

ביד של רוטשילד

אפרופו גינה: בכל הבתים שבהם התגוררתי מאז שעזבתי את תל אביב, החצר היתה חשובה לי יותר מהבית עצמו. בריג'נסי, כמו בכל ים המתחמים שמסביב, יש הרבה שטח פתוח אבל אין "חצר". אין צל, אין פינות ישיבה נעימות פרט לשני ספסלי–בטון סובייטיים למראה. ומעל לכל הבטוניאדה מיתמר פסל מטעם התאגיד העליון שלו שייך כל אזור התעשייה, ולו שייכת גם קיסריה כולה (כי כן, קיסריה היא לא רשות עירונית רגילה, אין בה מועצה נבחרת אלא מועצת מנהלים): קרן רוטשילד. ואני יודע שקוראים רבים שלנו צוהלים עכשיו בקריאות "ידעתי שבראשית הם עיתון ממסדי שתול! הם שייכים לקרן רוטשילד!" אבל אני מבקש מכם לא להתפזר ולהישאר איתי לרגע של התפעלות מהפסל של קרן רוטשילד הכל–יכולה: יד ענקית אוחזת בכדור הארץ כאילו הוא גולה פיצית, צעצוע קטן וחמוד. אני לא יודע מה יותר מבעית בפסל הזה – האמירה הגלובליסטית הפוגענית והאלימה, או כמה שהדבר הזה פשוט מכוער. זה נראה כמו פרודיה של אקטיביסטים צעירים ולא מאוד מוכשרים, אבל זה אמיתי לגמרי.

באין גינה, גם פינה היא גן–עדן, ובאין חרוב גם אזדרכת פושטית תצלח. יש עץ אחד ויחיד בכל החוץ הזה, חסר תואר והדר, עומד באלכסון נבוך בקצה המדשאה הקטנה, לצד ארון החשמל. העץ הזה והצל הצנוע שהוא מטיל הפכו להיות פינת הפסקות העישון ושיחות הנפש של בראשית. כמו המאחורה של שירותים בבתי ספר, אזור הנוחות של הפריקים.

לאורך כל התקופה שבה עבדנו בריג'נסי, ולמרות העובדה שאין עוד טיפה אחת של צל בכל המרחב, יצא לי לפגוש רק עוד שלושה אנשים מתחת לעץ. והם היו, כמובן, אנשים מאוד מתוקים. אבל יחסית לכמות האדירה של נפשות שעובדות במקום הזה, מדהים כמה מעט מהן ראיתי בכלל בהפסקות. אני מניח שעישון הוא לוקסוס שפוגע לא רק בבריאות אלא גם ברצף העבודה, ולומדים לוותר עליו. על שאכטות אין מה לדבר, זה פעם בעשר שנים במסיבת גירושין של חבר. והבודדים שיוצאים לעשן סיגריה עושים זאת בעמידה, צמודים לקיר, צעדים ספורים מדלת הכניסה כדי לא לבזבז זמן מיותר.

בארבע וחצי נשקף מהחלונות האטומים של היכל הורדוס או יוליוס מחזה משונה: הכבישים הנרחבים של אזור התעשייה, שהיו כמעט שוממים רוב הזמן הזה (להוציא איזה פיראט תמהוני שמגיע בצהריים ומחפש חניה) הופכים פתאום לרחוב אלנבי בתל–אביב. פקקים, צופרים, ומכוניות מאופק עד אופק. כולם, בעת ובעונה אחת, כאיש וכאישה אחת, הופכים לשיירה. ככה זה בבוקר, בדרך מהבית לפה (לא ראיתי, זה ניחוש פרוע), וככה בסוף היום, מהעבודה הביתה. ובעצם, כל היום היה שיירה: שיירה לפה, שיירה לחדר האוכל, שיירה בחזרה מחדר האוכל, שיירה מפה הביתה.

אני יכול לתאר עוד ועוד, אבל בא לי כבר להגיע לנקודה שלי, שהיא מאוד פשוטה, אם תרצו אפילו אינפנטילית, אבל היא ממש בוערת בי. וזאת הנקודה שלי: זה ממש לא בסדר. זה ממש ממש ממש לא בסדר שאנשים חיים ככה. בכל הארץ, בכל העולם. בתאדם (וגם בן) היא יצור מופלא, כל כולו ייחודיות, יצירתיות, חתירה לעונג ולאהבה. וכל הסידור הזה, כל המתחמיות הזו, כל השיירה הזאת, כל זה הוא עלבון וביזוי לרוח האנושית. ואל תגידו לי הגזמת ואל תגידו אין מה לעשות, ככה זה. מרוב שהתרגלנו אנחנו לא מזדעזעים מספיק. כי מי לדעתכם לכודים בתוך גולת המשחק של יד רוטשילד האדירה, כל כך קטנים שאין אפילו מה לטרוח לפסל אותם?

כולם ביחד זה כל אחד לבד

ובאותו עניין בערך – השבוע התחילה התקופה שנקראת שנת הלימודים. אני יודע את זה כי פתאום הייתי צריך להתעורר בשעות שבהן ג'נטלמן אינו מבלה מחוץ למיטה, כדי להסיע את המתבגרת שלי לבית הספר. והרגשתי כלפיה כמו בוגד. אני זוכר את זה מילדות, מעולם לא איבדתי את הידיעה הזו – אנשים לא אמורים להתעורר בשעות כאלה. כלומר, לא כל האנשים. יש יצורים של בוקר, יש יצורים של לילה, יש יצורים של שינה רצופה ויש יצורים של חטיפי–שינה מצטברים. אבל אם כבר קובעים שעה אוניברסלית שבה כולנו אמורים להתחיל לתפקד (ואני נגד כמובן, אבל נניח), היא צריכה להיות יותר בשכונה של עשר או אחת עשרה, אחרי יקיצה טבעית ובוקר נינוח. לא להתחיל את היום מלקלל את השעון המעורר, לדחוף משהו זריז לפה ולקפוץ לפעולה.

כולנו מאולפים לזה, מהגן והלאה. אחד בספטמבר זאת לא תחילת שנת הלימודים, זה סוף החופש. מעכשיו והלאה צריך לקום מוקדם מדי, לעבור את הלחץ והצעקות שנוצרים בבית ממוצע בסיטואציה כזו, להקפיד לא לאחר, ואז לשבת על כסא ליד שולחן למשך 5 עד 8 שעות וללמוד מה שכולם לומדים (לכתוב בלי לצאת מהשורות, לצייר בלי לחרוג מהקווים). גם כאן אומרים לך מתי מותר לך לאכול (כשכולם אוכלים) וכמה זמן מוקצב לך לשם כך (לא מספיק, במיוחד אם גם בא לך לשחק עם חברים. עם הזמן תלמד/י לאכול מהר, ותלמד/י שמשחק הוא בזבוז זמן). גם לכאן כמובן מגיעים בשיירות ועוזבים בשיירות. כולם כאחת וכאחד, אף אחד פה לא מיוחד.

ואני מרשה לעצמי לחזור עם תובנה עמוקה וחדשה לגמרי: זה לא בסדר. זה ממש ממש ממש לא בסדר, ברמה של פשע נגד האנושות. לא צוחק. כל העולם הזה בנוי על תשתית דפוקה לגמרי, שאומרת שנכון שקצת לא נעים אבל תכלס זאת הדרך הנכונה והיחידה לנהל את העניינים, אחרת האנושות כולה תקרוס. שמעו, אפילו עבדים באמריקה או צמיתים באירופה של ימי הביניים לא דיברו ככה. הם אולי נאלצו לציית, אבל הם ידעו שזה דפוק. יש כל מיני מחקרים שמראים שבכל תולדות האנושות, כולל תקופת העבדות, לא היה עידן שבו אנשים עבדו כל כך הרבה. כי זה לא נגמר בסוף השיירה הביתה, לא אצל העובדות, שצריכות עדיין לענות על מיילים ולהכין תזכירים ולנהל שיחות בשתיים בלילה עם ארצות הברית, לא אצל המורים שצריכים להכין מערכי שיעור ולבדוק מבחנים, וגם לא אצל הילדים, שצריכים לחזור הביתה ולהכין שיעורים ולהתכונן למבחנים. אלה וגם אלה מתנחמים להם בפנטזיות על מה שיעשו "בחופש", כלומר בימים הספורים שהוקצבו להם לחיות כמו בני אדם.

אבל עד שמגיע החופש הזה, מי זוכר איך זה להיות חופשי? למי בכלל יש אומץ להיות חופשי, לעשות משהו בלי קשר למה ומתי כולם עושים? אז החופש הופך ל"נופשון", ואז נוצרת שיירה חדשה: כולם כאיש וכאישה אחת נוהרים לשדה התעופה, מזיעים בתור ועוד תור ועוד תור ואז מגיעים למלון הכל כלול ועומדים שוב בתור לחדר אוכל שיש בו הכל, משניצל עד סושי, ממש הכל חוץ ממישהו אחד שאכפת לו ממך באופן אישי. ומעלים תמונות מהבריכה עם קוקטייל ביד לפני שזה יתפוגג כמו ערפל של בוקר מוקדם, והנה אנחנו שוב מתעוררים מצלצול השעון וחוזרים לשיירה. ובלילה, עייפים ומרוקנים, אנחנו בוהים בערוצי הגז והקולה, מתרגשים מחתונמי, מפנימים ממה צריכים לפחד השבוע ואת מי צריך לשנוא, מוחלשים מכדי למרוד, לשאול שאלות או אפילו לדעת שלא טוב לנו, לא טוב לנו בכלל. כי אולי יש לנו אסטון מרטין, אבל היא שורצת משמונה בבוקר בחניה של אזור התעשייה.

מהקמפוס לבוסתן

אבל אין מה לעשות, נכון? כי מה יקרה? כל אחד יתחיל לעבוד או ללמוד בשעה אחרת? אנרכיה?

הלוואי אנרכיה. אנרכיה, בניגוד לשימוש המוטעה במושג הזה, היא לא בלגן הרסני, אלא סדר טבעי. לא כל החיות מתעוררות באותה שעה, לא כל הירקות או הפירות מבשילים באותה עונה, אפילו השמש לא זורחת יומיים רצוף באותה שעה. אין דבר כזה שעה. זאת המצאה שלנו שיצאה משליטה. אין שעה אוניברסלית וקבועה נכונה לאכול, או לקום, או לישון או להשתין. אין דרך נכונה לכולם. בטבע אין מתחמים, יש אקו–סיסטם שבו מתקיימים אינסוף יצורים שלכל אחד מהם דרך משלו, תנועה משלה, רצון משלהם ויכולת משלהן, וכל הבלגן הפרוע הזה יוצר הרמוניה שהוכיחה את עצמה לאורך מיליוני שנות אבולוציה.

ואין דבר כזה אין מה לעשות. לא צריך לפרק את כל השיטה, צריך רק לבדוק, כל אחד ואחת מאיתנו, איפה אנחנו יכולים לבחור שביל משלנו בלי שהעולם ייחרב עלינו. אצל מישהו אחד זה יכול להיות להתחיל לחפש איפה יש עץ מחוץ למשרד, ולבלות מדי יום לפחות כמה דקות מתחתיו. אצל מישהי אחרת זה יכול להיות לסרב לצפות בשידורי התעמולה, לצאת משיחות החתונמי ולהתחיל לחפש תכנים שבחרה לעצמה, שעושים לה טוב. ואצל מישהו אחר, נגיד עיתון בראשית, זה יכול להיות להגיד לריג'נסי היו שלום ותודה על השניצל, ולעבור מהשבוע הקרוב לבית חלומותינו, בוסתן בראשית המתוק, שעוד ידובר בו בטח ממש בקרוב. אני לא יכול להסגיר יותר מדי לגבי המיקום מחשש ברור לנהירה המונית אבל די אם נגיד שיש חנייה לכל שש המכוניות שלנו, ויש חצר עם עצי פרי שמחכים למישהו שיחזור לאהוב אותם, והכי חשוב – החלונות נפתחים לרווחה.