ים של דמעות

ביום ראשון הקרוב יחול תשעה באב. זה אחד המועדים האהובים עליי בלוח השנה היהודי. אני במיעוט, אני יודעת. מבחינת לוח השנה, היום התשיעי באב הוא יום שבת, אך כבר במִשְׁנָה נקבע כי מצוות עונג השבת דוחה את מצוות התענית ולכן נדחו מנהגי תשעה באב למוצאי השבת.

המסורת העתיקה הזו משקפת גם את התפיסה הרווחת בעולם החדש – שראוי לדחות תענית מפני עונג. הרי מחשבה בוראת מציאות, ואנו רוצות מציאות שמחה, אז בואו נניח לאבל ולתודעת הקורבן, הבה נסיט את המודעות מהחוסר ונודה על הַיֵּשׁ. מה גם שיש מספיק דברים מוחשיים בחיינו שמסבים לנו סבל, אז למה באמת  להסתובב עם פרצוף תשעה באב, לייבב ולגז'דר על משהו שקרה לפני 2000 שנה ויותר…?

ראשית, כי החורבן לא פסק עם תקופת בית שני. הוא חוזר ומתגלגל בכל פעם בצורה אחרת, בבתים אחרים, בערים אחרות – לפעמים שלנו ולפעמים לא. החורבן בַּנּוּ, וראוי שנקדיש לו תשומת לב מרוכזת ומשותפת.

שנית, כי ניתנה לנו היכולת לבכות. אם נְכַחֵשׁ בה, ולא נשתמש בה, זו תהיה בכייה לדורות, כלומר בזבוז נוראי שצאצאינו ימשיכו לשלם את מחירו. "שַׁעֲרֵי דִמְעָה לֹא נִנְעֲלוּ" נאמר בגמרא (ברכות ל"ב ב:ה), והתכוון התלמוד למה שהיום קרוי בכי. וכדי להבין למה, חשוב לעמוד על ההבדל בין דמעות לבין בכי.

דמעות הקינה עולות כשאנו מוכנים להסב את מבטנו דווקא אל הטריגרים, דווקא אל הקורבנות של החיים המשותפים שלנו כאנושות עלי אדמות, דווקא אל התהום הרבה הפעורה בין מה שנשמותינו יודעות שיכול וראוי שיהיה, לבין מה שכבר נשבר ואין לתקנו. הדמעות מבקשות להציף את התהום, לעלות על גדותיה, כדי שנוכל לשוט אל מעבר לה, אל חוף מבטחים

דִּמּוּעַ, כלומר הפרשה ששומרת על לחלוחית העיניים, היא תכונה ביולוגית נפוצה בקרב מינים וזנים רבים על פני האדמה. דמעות מנקות את הנקבים הרגישים האלה. הן מכילות רכיבים אנטי-בקטריאליים שמרפאים תחלואים פנימיים. הגוף יודע להפריש אותן באופן מוגבר כשצריך להרחיק רעלנים חיצוניים, ולכן אנחנו דומעים מול עשן, או בעת חיתוך בצל. אז אם העיניים יבשות ומגרדות, דעו שהתרופה הזמינה הבריאה והזולה ביותר, כבר מצויה בכם. ועכשיו, אם כבר באתם לדמוע, כדאי שגם תבכו.

בכי הוא דימוע רגשי (psychogenic lacrimation). את המונח הזה טבע הביוכימאי וחוקר הבכי (בֶּכִיולוג?) ויליאם פְרֵיי שהוכיח כבר לפני 40 שנה שיש הבדל בין ההרכב הכימי של דמעות פיזיולוגיות לרגשיות. דמעות רגשיות מכילות ריכוזים גבוהים בהרבה של חלבונים ומינרלים שמשפיעים על תפקוד מערכות הנשימה, העצבים והעיכול. כלומר, בכי הוא אמצעי לוויסות מערכות הגוף-נפש השלובות שלנו. בכי משפיע פיזיולוגית גם על הזולת. כך עולה ממחקרו של פרופ' נועם סובֶּל מהמחלקה לנוירוביולוגיה במכון ויצמן למדע.

במחקרו הזילו נשים דמעות רגשיות לתוך מבחנות בעת צפייה בסרטים. לאחר מכן, בסביבה מבוקרת, הריחו גברים את הדמעות שנאספו. הממצאים הצביעו על קשר מובהק בין החשיפה לדמעות לבין ירידה משמעותית ברמת הטסטוסטרון, ובפעילות באזורי המוח הידועים כמעורבים בעוררות מינית.

מחקרי הבכי מוטים מגדרית, בין השאר בשל הסיבה המעשית שקשה למצוא גברים שמורגלים בבכי, ועוד כאלה שמסוגלים לבכי תחת עין פקוחה בתנאי מעבדה. המחקרים מוטים כי המציאות מוטה. אני מניחה שאין צורך להכביר כאן במילים על התפיסות המגדריות שמגדירות את גבולות הגזרה של ההתנהגות המותרת לנו. תפיסות שאמנם מתחילות להשתנות, אך עדיין מטמיעות את ההבנה ש- Boys don't cry, ואם הגברים כבר בוכים, אז בלילה כשלא נשמע קולם.

התנ"ך משובץ סיפורים על גברים בוכים בפומבי. אברהם בוכה על קברה של שרה, יוסף בוכה על צוואר בנימין. גם מלכים בוכים. שאול, דוד וחזקיהו שפכו כמַּיִם לבם על עצמם, על חבריהם, על עמם. נביאים בוכים יותר מכולם. ויותר מכל הנביאים בכה הנביא ירמיהו. מגילת אֵיכָה, הנקראת בתשעה באב,  מיוחסת לירמיהו אשר התריע והיה עד לחורבן ירושלים הראשון.

המגילה כתובה רובה בלשון נקבה. בת ציון, הנמשלת לארץ כולה ולעם כולו, מגירה מעיניה האלגוריות נהרות של דמעות. אך גם בפרק האמצעי, המזדקר לאורך של פי שלושה מארבעת הפרקים שסביבו, ונפתח במילים "אֲנִי הַגֶּבֶר", מופיע בכי רגשי משתפך, מתדפק על דלתי מרום:  "פַּלְגֵי־מַיִם תֵּרַד עֵינִי עַל־שֶׁבֶר בַּת־עַמִּי. עֵינִי נִגְּרָה וְלֹא תִדְמֶה מֵאֵין הֲפֻגוֹת. עַד־יַשְׁקִיף וְיֵרֶא ה' מִשָּׁמָיִם׃ (איכה, ג:מח-נ).

הבכי במגילת איכה הוא מהסוג הקרוי קינה. הקינה ייחודית בכך שהיא מחלצת מעינינו, בניגון ובמילה, דמעות רגשיות על כאב של הזולת, אפילו עם הזולת זר לנו ורחוק מאיתנו. שיח הרשת המתחדשת שבו אני מצויה יחד עם רבות ורבים מקהילת העיתון הזה היה מצנזר את רוב מגילת איכה תחת "אזהרת טריגר". היא רצופה ביטויי אלימות וטראומה קשים של אונס, בגידה, השפלה, שכול ואפילו קניבליזם. אבל זה מה שקינה אמורה לעשות – לְטַרְגֵר אותנו – כדי שהכאב שהביע מישהו אחר במילים יעורר בנו את הכאב שלנו, ודרך הכאב המשותף נדע שאנחנו אחד. כמו בתמונת ראי של מעשה האהבה במיטבו, גם הקינה במיטבה מעוררת בנו את תודעת אחדות ההוויה.

כשאני בוכה, המים שבי מתמזגים החוצה חזרה אל העולם. העולם, שהוא 70% מים כמו גופי שלי, גואה מתוכי דרך עיניי. זו תמצית החמלה. המים בעולם הם מערכת סגורה שמחברת את כל מערכות החי והצומח, מראשית העולם ועד סופו.

דמעות הקינה עולות כשאנו מוכנים להסב את מבטנו דווקא אל הטריגרים, דווקא אל הקורבנות של החיים המשותפים שלנו כאנושות עלי אדמות, דווקא אל התהום הרבה הפעורה בין מה שנשמותינו יודעות שיכול וראוי שיהיה, לבין מה שכבר נשבר ואין לתקנו. הדמעות מבקשות להציף את התהום, לעלות על גדותיה, כדי שנוכל לשוט אל מעבר לה, אל חוף מבטחים. 

הקינה היא אחד מביטויי המנהיגות הרוחנית הנשית. ביכולת לשאת קול בבכי, לחצוב מרחב וזמן לביטוי הטהור והנוזלי הזה של הזדהות עם כאב וצער על עוול, טמונים כוחות אדירים לווסת את אש האנרגיה הגברית השלטת. זה נכון במאקרו, וגם במיקרו, באיזון שבין הנשי והגברי בכל אחד ואחת מאיתנו. "חוֹמַת בַּת־צִיּוֹן הוֹרִידִי כַנַּחַל דִּמְעָה יוֹמָם וָלַיְלָה … שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ נֹכַח פְּנֵי אֲדֹנָי" (איכה ב:יח-יט).

הקינה קוראת לנו לבכות "נֹכַח פְּנֵי אֲדֹנָי", לא בחדרי חדרים, לא בשקט אל תוך הכרית, אלא קבל עם ועדה. המילה אֲדֹנָי לא מגיעה כאן כתחליף לשם הוי"ה המפורש, אלא כפשוטה – אדוני, כמו אומרת: אדונים שלי, כל מי שמטילים עליי שררה, קבלו את דמעותיי. בכי הוא דרך טהורה וטבעית להציב אמת מול כוח (Speaking truth to power). אנו חיות בחברה ובתרבות שמזהה בכי עם חולשה. אך האמת היא שבכי הוא נחשול של עוצמה אדירה. כשהוא גואה מעמקי נשמתנו הוא מסוגל לפרוץ גם את סכרי השכל הנוקשים של מה שנהוג לכנות "מקצוענות".

זה מה שקרה לאחת הכותבות המנוסות מבין הכותבים בעיתון זה, אושרת קוטלר. פעם אחת ביום הזיכרון, אחרי שלוש וחצי שנות אלימות קטלנית ואינספור רגעים של דיווחים וראיונות עם משפחות שכולות, הזדעק בה משהו שכבר לא יכול היה יותר להדחיק את היגון והדמעות פרצו במקום מילים בשידור חי. פעם אחרת, כשראתה מבעד למדים ולעיניים הרושפות של חיילי צבא אלימים את הילדים של כולנו שעוברים השחתה נפשית במציאות הבלתי אפשרית של שירות בצבא הכובש אוכלוסייה אזרחית.

התקשורת כמובן עשתה מדמעותיה מטעמים – "נשברת בשידור", "מתרסקת מול המצלמה". אבל האמת בעיניי היא הפוכה, דווקא הבכי איפשר לה להיות שלמה, לאחות את הסדקים שבין השכל לרגש, להביע ביושרה את הכאב האנושי, האימהי, את מידת הרחמים הגדולה שאינה מבחינה בין דם לדם. בעיניי, ה"שבורים" הם דווקא מי שמצליחים לשמור על ניתוק רגשי ולדווח על אלימות קשה ואיוולת נפשעת בפנים חתומות ובעיניים יבשות.

"הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ" (תהלים קכ"ו:ה). הדמעות מטחחות את האדמה שבה אנו מבקשות לזרוע את כוונות התקווה שלנו. בלעדיהן לא יוכלו זרעי התקווה להיקלט, לצמוח, להניב. בהיעדר דמעות במרחב הציבורי, ניוותר כולנו במקום שבו אנו צודקים, אשר "הוּא קָשֶׁה וְרָמוּס כְּמוֹ חָצֵר," לפי שירו של יהודה עמיחי.

ואגב, גם אלוהים בוכה. על פי התלמוד, בכל יום על שלושה דברים (חגיגה ה' ב:טו): "עַל שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה וְאֵינוֹ עוֹסֵק" – על פוטנציאל רוחני שמתבזבז, על אלה שנסיבות החיים מונעות מהם/ן להביא את אורם/ן לעולם. "וְעַל שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲסוֹק בְּתוֹרָה וְעוֹסֵק" – על מי שהדרך הרוחנית שבחרו או הוסללו אליה אינה מיטיבה עמם/ן ועם הכלל. "וְעַל פַּרְנָס הַמִּתְגָּאֶה עַל הַצִּבּוּר" – על מנהיגות קלוקלת ומנותקת.

בְּכֵהּ, אלוהים שלי. בְּכִי הֲוָיַת נשמתי, בְּכוּ גברות ואדונים, פתחו שערי דמעותינו בחמלה, שישטפו ויתמוססו חומות ציון וְיִפָּתְחוּ שערי לבבנו.